זה הכל בשבילכם

מה אומר לכם השם דני סנדרסון? כמובן "כוורת" ו"גזוז", אולי קצת "דודה" ובעיקר "הדודה והדוד", עם הקליפ המיתולוגי, והדואט הנהדר עם מזי כהן "זה הכל בשבילך" (דון קישוט). אין ספק, מדובר באיש נורא מצחיק ובכותב שירים מחונן. אבל זה רק חלק מהתמונה.

ב-40 השנים שבהן הוא כותב, מלחין ומקליט, תרם סנדרסון תרומה נכבדת ומיוחדת לזמר העברי בכלל ולרוק הישראלי בפרט. הוא היה שותף ליצירת עשרות שירים מצליחים, שבהם המציא שפה מיוחדת ומקורית ששילבה בין רוקנרול, פופ והומור.

בעשרות השנים שלו על הבמה (הוא התחיל בגיל 16 ולא הפסיק מאז) הוא שיתף פעולה עם מגוון גדול של זמרים ומוסיקאים והשפיע מאוד על שינויים במוסיקה הישראלית, והוא ממשיך לעשות את זה גם עכשיו עם אלבום חדש ומצוין, "לא יפריד דבר".

אף אחד לא מנגן ככה

את הגיטרה של סנדרסון אפשר היה לשמוע לראשונה בדיוק לפני 40 שנה, כשניגן בהקלטה ההיסטורית המקורית של "שיר לשלום" עם להקת הנח"ל. דני, אז בן 19, חזר שנה לפני כן משהות של כמה שנים טובות בארה"ב, שם מילא את המצברים באנרגיה של רוקנרול ופופ ומוסיקת נשמה אמריקנית, באחת התקופות הכי טובות בהיסטוריה של המוסיקה (כולל הופעה של ג'ימי הנדריקס).

כחבר בלהקה הצבאית הכי מצליחה בארץ הוא הפך למוסיקאי הבודד הכי מרענן ומשפיע במוסיקה הישראלית החדשה. אף אחד לא ניגן ככה בגיטרה במוסיקה הישראלית הלגיטימית, אולי רק ב"להקות הקצב" שהיו עד אותו שלב באיזשהו גטו תרבותי חסר השפעה על המיינסטרים.

עוד כחבר בלהקת הנח"ל, בעיקר בנסיעות הארוכות להופעות, החל סנדרסון מפתח את הפטנט המקורי שלו: שילוב של רוק וצחוק כמין שדרוג של מסורת המערכון-שיר של הלהקה הצבאית, אלא שבמקום אקורדיון מלווה ובדיחות על הרס"ר שילב סנדרסון מוסיקת רוק ופופ והומור נונסנס מטורף לזמנו.

התוצר המוכר של הגישה הזו היה כמובן להקת "כוורת" שהפכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של שנות ה-70 (מכירת 70 אלף עותקים של אלבומה הראשון, "סיפורי פוגי", ב-1973 משתווה למשהו כמו חצי מיליון עותקים בימינו). מאז סנדרסון המשיך בעקשנות באותה דרך בלהקות שהקים, "גזוז" ו"דודה", ומאז 1981 כסולן. המוסיקה והמצחיקנות השתנו בהתאם לגילו ולהרכבים השונים שבהם ניגן ("דודה", למשל, היתה פחות משעשעת), אך העיקרון נשמר: גם כשיש לדני משהו רציני ואפילו עצוב לומר - הוא תמיד יעשה את זה בהמון הומור עצמי ובגישה חיובית ומלאת אהדה לדמויות שמאכלסות את שיריו. הוא יוצר מלא אהבה ואופטימיות, במוסיקה, במילים ובחיבור שביניהן.

איש של ביחד

סנדרסון הוא איש של שיתופי פעולה. לא רק בלהקות שלו, שתמיד היו עמוסות בכישרונות מוסיקליים מדהימים, אלא גם ברוב אלבומי הסולו שלו. העבודה שלו היא מעין מפגש יצירתי של חברים שנהנים לנגן ביחד. המוסיקאים שאיתו מתפקדים כמו להקה של ממש ולא כנגנים להשכיר.

אפשר לראות את זה בדי.וי.די המצורף לאלבום החדש שלו, ובו חשיפה של "מאחורי הקלעים". סנדרסון מביא את השירים, ואת המוסיקה הוא יוצר ביחד עם הנגנים. הם גם מקבלים קרדיט משותף על העיבודים. הוא יודע לוותר על מקומו במרכז הבמה לטובת מה שצריכים השירים.

משונה מאוד לומר את זה על אמן שכותב, מלחין, מעבד ושר ונמצא כל הזמן במרכז, אבל סנדרסון נראה כמו אמן ללא אגו.

מילא בימי "כוורת" כשהיה בתחילת דרכו כזמר והעדיף לתת לגידי גוב ולאפרים שמיר את הסולואים, אבל גם הרבה שנים אחרי, ב-2001, כשברקורד שלו כבר היו עשרות שירים מוקלטים שמוכיחים שהוא בהחלט יודע לעשות את זה כמו שצריך, הוא הוציא פתאום אלבום בשם "תולדות המים" עם שירים חדשים שלו ששרים זמרים אחרים (יהודית רביץ, רמי קלינשטיין, אריאל זילבר, שלמה ארצי, גידי גוב, שלום חנוך, ברי סחרוף, יהלי סובול, מאור כהן, מזי כהן, גלי עטרי ועוד).

ארבע שנים אחרי, ב-2005, הוא הוציא את "קונגו בלו" שנשמע כמו מפגש בינו לבין "איזבו" של רן שם טוב. ועכשיו, באלבום החדש, "לא יפריד דבר", הוא משתף את חבריו לנגינה בעיבודים וגם נותן להם פתחון פה בחלק מהשירים. בין הנגנים באלבום הזה: שי וצר, שאול עשת, כפיר בן ליש, יותם בן חורין (מלהקת הפאנק "יוסלס איידי"), תמר אייזנמן וקרן מלכה.

שיתופי הפעולה האלה הם דרכו של סנדרסון להישאר מעודכן וערני, והם גם מאפשרים לו להתרכז במה שהוא באמת אוהב ויודע לעשות: שירים מלאים בגיטרות, בהרמוניות קוליות ובשמחת חיים.

גם באלבום החדש יש הומור, אבל לא בדיחות ולא גגים משעשעים, אלא מבט חם וחכם על החיים ועל משמעותם, שנים ספורות אחרי מותה של אשתו נעמי ז"ל, שלה מוקדש שיר הנושא של האלבום, "לא יפריד דבר".

באלבום יש גם שני חידושים לשירים שלו: "מהשתיל הזה" ששרה גלי עטרי באלבום "תולדות המים" ו"זאת שמעל למצופה" ששרה שלישיית הגשש החיוור. כל שאר השירים חדשים ומרגשים, בעיקר בגלל התחושה שסנדרסון התאושש ומצא, בעזרת החברים שלו, דרך להמשיך בחיים במלוא הכוח.

בניגוד למה שאומר אחד השירים הכי מוצלחים באלבום, "לא בפוקוס", הוא דווקא מאוד כן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו