איזה כיף היה לרובי וויליאמס בסוף שנות ה-90, כשהיינו כולנו מגניבים ושנונים ויפים ומודעים לעצמנו. בחן אינטליגנטי ומאוד בריטי הצליח אז וויליאמס להחזיק את עולם הפופ בביצים, ולתפוס את רוח התקופה של שפע מוסיקלי, מודעות עצמית וציניות. שבע שנים אחרי שיצא לכבוש את אמריקה, וחצי שנה אחרי שחזר מובס לאנגליה, לאחר שהספיק לרדוף אחרי עב"מים במדבריות נבאדה ובעיצומה של הפארסה עם טייק ד'אט (כל יומיים הוא משנה את דעתו אם להתאחד עם להקת נעוריו), הוא מוציא אלבום חדש, "Reality Killed The Video Star", ומבקש שלא לקרוא לזה קאמבק. אם אלבומו הקודם מ-2006, "Rudebox", שהפגיש לראשונה את הבחור הזחוח עם כישלון יחסי, היה נסיון לקפוץ על עגלת האלקטרוניקה, הרי שבאלבום החדש הוא נעזר במפיק-העל טרבור הורן וחוזר להשפעות המוכרות שלו - ביטלס, ג'ון בארי, אלטון ג'ון, פט שופ בויז, ג'ורג' מייקל ואואזיס. הוא שוב מדלג בין רצינות לציניות, בין דמות המאהב לליצן הפתטי, ושר, כמובן, בעיקר על עצמו. אם כן, הכרזה על קאמבק תהיה בהחלט במקום. הבעיה היא שהשירים לא טובים מספיק. הפרידה של וויליאמס מגאי צ'יימברס, שותפו לכתיבת הלהיטים מאלבומיו הראשונים, עדיין מורגשת. יש שתי בלדות יפות (אחת שריד לשותפות עם צ'יימברס), וכמו תמיד גם כמה גניבות מוסיקליות מוצלחות - אבל חלק מהטקסטים מזעזעים ולא נראה כאילו וויליאמס מוצא כאן את "מילניום" הבא. גם אם לרגעים מרחפת אותה תחושת פיל-גוד מפעם, יתכן שמה שהיה נכון לסוף העשור הקודם כבר לא משכנע היום. אם שם האלבום, שמאזכר את הלהיט הגדול של הורן מהאייטיז, היה יכול להיות מגניב בזמנו, הרי שהיום הוא פשוט מטופש. כנ"ל לגבי משחקי המילים שפרוסים כאן בנדיבות. כלומר, למרות שהוא חוזר למה שעשה פעם, זה לא עוזר לו. רובי וויליאמס אולי מוכיח שהוא לא השתנה - אבל אנחנו השתנינו. רובי וויליאמס, "Reality Killed The Video Star", הליקון
yashiv@gmail.com