מי את, אמא?

אובדן הבת לאם, אובדן האם לבת, זו תמצית הטרגדיה הנשית. אנו מכירים בליר (הקרע בין האב לבן), המלט (הקרע בין הבן לאם) ואדיפוס (הבן והאם) כהתגלמות הטרגדיה האנושית; אך עד כה לא זכו התשוקה והקרע בין האם לבת למלוא ההכרה", כך מדגימה התיאורטיקנית אדריאן ריץ' בספרה "יילוד אישה" את מה שהיא מתארת כשתיקה תרבותית ביחס לקשר המורכב בין אם לבתה.

אותו קשר שמקורו בהולדה טומן בחובו קרקע פורייה ומסקרנת ליצירות ספרותיות לקרוא תיגר על ההנחה של ריץ'. יצירת הספרות הראשונה של אלנה פרנטה, "אהבה מטרידה", היא אחת כזו. ד-ליה, אישה בשנות ה-40 לחייה, מתבשרת על מות אמה אמליה בטביעה, ביום שבו היתה האם אמורה להגיע לאחד מביקוריה החודשיים אצל בתה ברומא.

מותה הפתאומי של אמליה, תופרת בגדים עבור נשות חברה אמידות, מעורר אצל דליה שדים מילדותה. אהבה גדולה מעולם לא היתה ביניהן, וביקורי אמה היו שנואים עליה. מנקודת הפתיחה העגומה הזו נדמה שהקוראים מתחילים להיחשף לפרוזה דרמטית-בלשית העוקבת אחר דליה ומנסים לגלות מה קרה לאם בשעות האחרונות לחייה. עם זאת, במהרה משתלט על הטקסט סיפור מרכזי ומורכב של שחזור חיים משותפים, ובו קשר עז וטרגי בין אמליה לבתה. בטווח של יממה יוצאת דליה למסע בתחנות המרכזיות של חייה וחיי אמה, ומגרדת אט אט את הדרמה שבנתה סביב האם. דליה מאווררת את כל השקרים הקטנים והמתועבים שאיפשרו לה לשרוד את תקופת הילדות, שמתוארת בספר כ"בית חרושת לשקרים הנמשכים בזמן עבר-לא-נשלם". בקשתה הטבעית לאהבתה המוחלטת של אמה אינה נענית במלואה, והיא אינה מסוגלת לסבול את החידתיות שבה ואת שניות פניה. הטרגדיה, לפי פרנטה, טמונה בחוסר היכולת הבלתי נסבל לראות באם יותר ממולידה ומיניקה. בדומה לרומנים רבים מהמאה ה-19, ביניהם "ננה" של אמיל זולה ו"מאדאם בובארי" של גוסטב פלובר, האישה-אם נבנית כאניגמה, אובייקט תשוקה חמקמק שהוא מעין "יבשת שחורה" פרוידיאנית. אמליה נבנית ברומן ככפולת פנים; אם מולידה מצד אחד, ומצד שני אישה יצרית ומסתורית, תופרת בגדים ודרכם אורגת "סיפורים". דליה מספרת לעצמה אותם סיפורים חלופיים, מייצרת תעתיקי "אמליות" שמככבות בילדותה, מנהלות רומן מסתורי עם מעסיקו של אביה ומתהדרות במיניותן. כל זאת כדי למלא את הריק הנצחי שנוצר ברגע שאמה הביאה אותה לעולם. כפי שאומרת דליה, "גם אם אף פעם לא הרשתה לי אפילו לגעת ברפרוף בה עצמה, הרי בלי ספק היתה הצללית הזאת שלה, עד לסף גיל ההתבגרות שלי, נדיבה כלפי בהשראות, במראות, בהנאות".

כמו בספרה השני והמצליח, "ימי הנטישה", גם כאן ניתן להתפעל מהיכולת הגדולה של פרנטה לכתוב על נשים, על עליבותן ותלותן הגדולה בגברים, יחד עם אופציית השחרור, קיצונית ככל שהיא מתגלה בספר, ממה שמתארת פרנטה ככלא נשי המחייב את האישה לארשת מוגבלת של הבעות, תשוקות ומחשבות.

בעוד דליה בורחת לפער המחבק בין דמיון למציאות, אביה בוחר באלימות זוועתית כלפי ה"אמליה" שלו, שנוח היה לו לראותה כפתיינית שלא ניתן למ-שטר עד הסוף. בראיון טרי שהעניקה פרנטה לאלון אלטרס, שתירגם את שני ספריה, צוטטה בדברים אלו ביחס להורים: "כשאנו מתחילים לתהות מי אנחנו באמת, מתעוררת בנו הסקרנות לדעת מי הם היו מאחורי החזות הזאת של ההורה. בדרך כלל מגיעים לשלב הזה באיחור, ואז או שהם כבר אינם בחיים, או שהלשון שלנו, השפה שבה יכולנו לתקשר איתם, כבר קפאה ואינה מאפשרת תקשורת אמיתית".

אי האפשרות לתקשר היא המציתה את דמיונה של דליה. היא בוראת לה זיכרונות ובכך בוחרת מה לזכור מהילדות, מה להגביר מאמה החמקמקה ומה להשתיק. בקיום הילדי, רוצה לומר פרנטה, האפשרות להמציא "דמות, תיאטרון, סיפור", כפי שכל הדמויות בספר ממציאות - האם בתפירת הבגדים והאב כצייר דיוקנאות זולים - נדמית כאפשרות הטבעית היחידה.

אהבה מטרידה / אלנה פרנטה; מאיטלקית: אלון אלטרס; הקיבוץ המאוחד, 171 עמ'