הדמעות לא הגיעו

כמה חיכיתי להופעה הזו. עוד מ-1980, כשלאונרד כהן הופיע בארץ, ואני, שהייתי שדרן צעיר בגלי צה"ל, פגשתי אותו לשיחה אישית וגם שידרתי את ההופעה. זה היה נפלא. השירים שעובדו בגוון מזרחי צועני, הנגינה המשובחת ובעיקר לאונרד כהן בשירה ובדיבורים שבין השירים - כל כך אמיתי ויפה.

הרגשתי אז (ואני מאמין בכך גם כיום), שזו היתה אחת ההופעות שהכי השפיעו עלי ועל בחירתי בעריכת מוסיקה כדרך חיים. מאז מעטים האמנים שכל כך רציתי לראות שוב על הבמה, לחזור אל תחושת האושר, אל ההתרגשות והשמחה שמציפות אותך כשאתה שוכח את עצמך מול המוסיקה הנפלאה.

בשנה שעברה, כשלאונרד כהן חזר להופיע, אחרי 15 שנות הפסקה, ידעתי שזו הזדמנות, אולי אחרונה, להיפגש שוב. בזכות חבר טוב שהזמין אותי להופעה בברלין (תודה, גיורא), גיליתי את הקסם מחדש וחוויתי את אחת ההופעות הנהדרות בחיי. מיד ידעתי שאת ההופעה הזו חייבים לראות גם בישראל, והצטרפתי בהתלהבות למאמצים להביא אותו לכאן. שנה שלמה של עוד ועוד השמעות ברדיו, אייטמים בטלוויזיה, כתבות בעיתון - והוא הגיע, לסיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו באיצטדיון רמת גן.

לחשוב על כאן ועכשיו

הגעתי לשם, עם עוד 45 אלף איש ועם רצון אדיר לחוות שוב את הריגוש. התיישבתי במקום טוב באמצע (תודה ל"ישראל היום") וחיכיתי לדמעות שיציפו את העיניים. אבל זה לא קרה. אולי בגלל הבלאגן בכניסה (למרות שהקדמנו מאוד, הלחץ בשערים גרם לכך שבחצי השעה הראשונה למופע עדיין נכנס קהל והפריע), אולי בגלל הישיבה בכיסאות הפלסטיק הצפופים שמזכירים יותר טיסת צ'רטר מקונצרט, אולי מכיוון שאהובתי נשארה בבית, ואולי מפני שבסופו של דבר בשבילי מוסיקה היא חוויה אינטימית וככל שהמופע גדול יותר כך הסיכוי להתרגש קטן יותר.

ואז, כשהתחושות הללו מנקרות בי, הזכרתי לעצמי שמראשית שנות ה-70 לאונרד כהן מתעניין בדרך החיים הבודהיסטית, זו שאומרת לוותר על ההיאחזות במה שהיה בעבר וגם על הציפייה וההשתוקקות למה שיבוא בעתיד, ולראות את הדברים כאן ועכשיו. ניסיתי להשתמש בגישה הזו גם בהופעה. לשכוח את הציפיות שהיו לי, להתעלם ממה שזכרתי מהופעות קודמות ולראות את המציאות כפי שהיא.

למה צריך תרגום-

והמציאות היא שכהן אכן נתן את כל מה שיש לו, בדיוק כפי שהבטיח בתחילת המופע. במשך יותר משלוש שעות הוא ביצע את מיטב שיריו מכל הזמנים ואף הוסיף שירים במיוחד לנו.

אם אני משווה את המופע בישראל לדיסק ההופעה הרשמי שהוקלט בתחילת הסיבוב, ביולי 2008 בלונדון, הרי שזכינו לקבל את Chelsea Hotel ,Lover Lover Lover, Waiting for the Miracle ,The Partisan, והשיר הכי יפה של לאונרד כהן, Famous Blue Raincoat. כולם בביצועים משובחים, עם נגנים נפלאים וזמרות ליווי נהדרות, כשבולטים במיוחד הגיטריסט-עודיסט חבייר מאס ונגן כלי הנשיפה דינו סולדו.

הבמה הפשוטה והעדינה הבליטה את הדבר המרכזי שבגללו באנו ללאונרד כהן: המוסיקה. היא היתה מצוינת וגם, לפחות על הדשא, מוגשת בסאונד עשיר ונקי ומלא, בלי להפגיז בווליום.

ייחוד נוסף של המופע בישראל היה התרגום לשירים על מסכי הווידאו. אפשר אולי להתווכח עם קובי מידן כשהוא מתרגם ב"מלון צ'לסי" את I Need You כ"אתה חסר לי" ולא כ"אני זקוקה לך", שבעיניי חזק יותר, אבל ברוב השירים הוא עשה עבודה נהדרת והעביר את רוח השירים מבלי ליפול למלכודת חריזה בכוח.

אבל אני מודה שחשבתי לעצמי אם התרגום הזה לעברית בכלל נחוץ. כשהאזנתי למילים באנגלית תמיד חשבתי שאני לא מבין את המשמעות עד הסוף בגלל מילים שאני לא מכיר. אלא שעם התרגום גיליתי שאני עדיין לא תמיד מבין את המשמעות. מה, למשל, הכוונה ב"קודם כל נכבוש את מנהטן, אז נכבוש את ברלין"? אז אולי בעצם לא צריך להבין, אולי עדיף להישאר עם משפטי מפתח שיוצרים רושם כללי של הכוונה, ולתת לרגש לעבוד. שהרי לאונרד כהן הוא לא רק משורר מורכב אלא גם נביא זעם של ממש.

התרגום החי על המסכים גם מבטל את האפשרות לספונטניות במופע, שהרי הכל מתוכנן מראש לפרטי פרטים ולא מאפשר לכהן, גם אם ירצה, לאלתר או לשנות משפט דווקא לכבודנו כאן בישראל (כפי שעשה ב-1980 כשחתם את השיר "מעיל גשם כחול מפורסם" בשמו העברי: "אלעזר הכהן"), וחוץ מזה העיניים כל הזמן נמשכות אל מסכי הווידאו, גם אם אתה קרוב לבמה, וכל החוויה נראית דומה עוד יותר לצפייה בהופעה בטלוויזיה.

מיעט בדיבורים

ועוד דבר שחשבתי לעצמי כשהבטתי במסך הווידאו, שם ראיתי את פניו של כהן בתקריב: הוא לא נראה שמח. אולי בגלל העייפות המצטברת, אולי משום שהסיבוב מגיע לסופו, אולי מכיוון שלא נוח לו מול כמות כזו של קהל (ברוב המופעים כמות הקהל לא עלתה על 16 אלף איש) ואולי במיוחד משום שקשה לו להופיע בישראל שאחרי דו"ח גולדסטון.

החיוך הפיטר סלרסי שהפציע על פרצופו מדי פעם לא שיכנע, והוא כמעט לא דיבר בין השירים, וחבל, מכיוון שהדיבורים שלו חכמים ומצחיקים ומוסיפים לשירים. במיוחד חסר לי הדיבור-קישור לשירים בעלי הקשר הישראלי כמו "Who by Fire" המתבסס על תפילת יום הכיפורים ו"Lover Lover Lover" שנכתב בישראל בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

בהופעה בתל אביב ב-1980 הקדיש כהן את השירים האלה לחיילי צה"ל שאותם ראה בגבורתם. כנראה כיום קשה לו להזדהות עם תחושותיו אז. הכל נהיה מסובך.

הנושא היחיד שבו הרחיב כהן את הדיבור היה תמיכה בארגון המפגיש בין קורבנות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, משני הצדדים. "לא מדובר על לשכוח או לסלוח", אמר כהן, "מדובר בחמלה אנושית ובחיבור לכאב של הצד השני. זהו מפעל קדוש קדוש קדוש, ברוך השם".

וזה אולי מה שייחד את המופע בישראל לעומת מופעים אחרים שלו יותר מכל: הבלטת היהדות שלו. מהפתיחה עם "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" ועד ברכת הכוהנים בסיום, כהן הבהיר שלפחות במשהו אחד - הוא משלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו