הריקנות. הייאוש. הוואקום. נעימת הפתיחה האייקונית היתה האות. צריך להתכונן לפרידה. הצללית של דון דרייפר, זחוח גם כשהוא חסר פנים, התיישבה על הספה. מה סימלה הנפילה של הצל? מה סימלה "מד מן"? האם היא סיפרה סיפור על חיים בשקר? אלגוריה על בדידות ועל ניכור? משל פמיניסטי? אגדה כל־אמריקנית? כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן אינה מספקת. "דון לא מת, היינו שומעים על זה", קרץ רוג'ר לצופים בפינאלה. דון לא מת, אבל הוא גם לא ממש חי, וכמוהו גם "מד מן" שהגיעה אל קיצה בקול ענות חלושה, מהססת, כדרמה מובסת, שהבטיחה הכל אבל לא הבטיחה לקיים דבר. ועכשיו, לפרסומות.
ההצלחה המטאורית של דרייפר ושל "מד מן" (זוכרים שפעם היא נקראה אצלנו "הגברים של שד' מדיסון?" אז זהו, שכן) הפכה את ג'ון האם לכוכב בינלאומי. את מספר כיבושיו של דרייפר בסידרה איש כבר אינו סופר. בפינאלה הצליח הגיבור להכניס למיטתו עוד אישה, שביקשה לפצח את הזר המסתורי. כמו כולם, היא גילתה שאין מה לפצח. דרייפר היה ונותר חידה יפה וסתומה, דמות גיבור נכה רגשית, המסוגל להחזיק על גבו עונה או שתיים עם סיפור מותח על אדם שגנב זהות וחי את חייו בפחד שהאמת תתגלה. מהרגע שהסוד יצא החוצה, איבדה "מד מן" את המומנטום הדרמטי. היא הלכה לעלילות אחרות: הפמיניזם הלוהט של פגי ושל ג'ואן, הקפיטליזם הדורסני של פיט, החיפוש אחר תכלית של רוג'ר. היא התגלגלה בתוך שחזור תקופתי מעולה, משקפת את השינויים שחלו באמריקה, נעה בין מלחמות לבין בחירות, בין כיבוש החלל לבין השתלטות מסכי הטלוויזיה על הבתים. בפינאלה רותקו בני הדור הצעיר לטלוויזיה, כוכבי "רחוב סומסום" הפציעו על המסך, בצבע. ויהי אור.
אם היא היתה פרסומת, "מד מן" היתה מתברגת בראש רשימת "הזכורות והאהובות". אבל מה המותג שביקשה למכור, עבור מי היא עבדה ומה היא באמת רצתה לספר על אמריקה - גם אחרי הסיום המתקתק לא לגמרי ברור. היוצר מתיו ויינר סידר לכל דמות מרכזית הפי אנד, סוגר את המעגל בצורה הרמטית. כולם - למעט בטי - קיבלו שכר על הדרך הקשה שעברו: רוג'ר מצא את האושר המיוחל דווקא עם אישה בת גילו; פיט קיבל את הפרס הראשון לחזיר הקפיטליסט וזכה בג'וב מושחת עם הטבות חלומיות; ג'ואן הקימה חברת הפקות והפכה מהאישה הקטנה לאישה שלא צריכה גבר לצידה; ופגי, הו פגי, לה ארגן ויינר אהבת אמת מתוקה, שמתברר שהיתה שם כל הזמן. את סצנת הווידוי הרומנטי של סטן ופגי, קיטשית ומופרכת מאין כמותה, יש לראות רק כמחווה לז'אנר "סקרו בול" (רומנים המתחילים בתיעוב הדדי ומסתיימים בנשיקה רכה).
לקינוח, דרייפר. איש הפרסום החלקלק מצא את השלווה בחיבוק זרים ובמדיטציה. למה? ככה. עכברי "מד מן" יצפו בה מההתחלה, יהפכו כל תקליט בניסיון נואש למצוא איזו אמת חמקמקה, יבקשו למצוא את החתיכה החסרה בפאזל. האמת היא שהדרמה שהחלה מלאת חדות וברק, הלכה ודעכה לאורך העונות. המוטיבציה להתמסר אליה פחתה, האיטיות המהורהרת שלה גבתה קורבנות. העונות האחרונות התאפיינו בסצנות מדכדכות כשאווירת נכאים השתלטה עליה. מדרמה קלאסית מלאת ביטחון עצמי הפכה "מד מן" לטלוויזיה מלנכולית שמאלצית. הסיום, פרסומת אמיתית לקוקה קולה מ־71', כבר היה טו מאץ'. אה, התאגידים ניצחו? באמת? אני אקח איתי מהפרק רק את הווידוי הטלפוני של דון באוזני פגי, רגע אחד של קסם בים בולשיט. שלום דון דרייפר, וד"ש לטוני סופרנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו