כשגיל פרנק הוכתר כשחקן השנה בפרס התיאטרון לשנת 2014 על תפקידו הראשי כמקבת בתיאטרון הקאמרי, הוא ידע שזה הרגע. זה בדיוק הרגע למצוא את נתיב הבריחה מתיאטרון הבית שלו. אחרי עשור בקאמרי הוא ערק להבימה.
"זה היה מעבר מצוין, מחויב המציאות", הוא אומר בנחרצות, "לא יכולתי להישאר עוד בקאמרי. שיקרו לי שם בפנים. היו יותר מדי הפרות חוזים ואי כיבוד של חוזים, עד שזה הפך פשוט למשעמם".
מה זה הפרות חוזים?
"הייתי חתום על תפקיד, ויום לפני החזרות היו אומרים לי, 'בסוף אתה לא עושה את התפקיד הזה'. או שהיו שינויים בהמשך, ופתאום גיליתי שמישהו אחר עושה את התפקיד שלי. נסוגו מהתחייבויות כלפיי, ותפקידים שניתנו לי כפיצוי לא היו שווי ערך, ובעיניי אפילו עלובים. על כל פרס שהבאתי לקאמרי, הפרו עוד חוזה.
"אמרתי לעצמי, לקחו לי תפקיד, אוקיי, זה יכול לקרות. אבל לא מגיע לי פיצוי בחיים הטולרנטיים האלה, שבהם אני מקבל בשקט את זה שהפרו לי חוזה? זרקו סתם הבטחות בחלל האוויר. פשוט יחס דוחה, יחס עלוב, שלא הגיע לי. עד שאמרתי, די, מספיק".
ובכל זאת חיכית הרבה זמן.
"רציתי לעזוב כבר בפעם הראשונה, אבל כן, חלפו שבע שנים. חיכיתי לזמן הנכון, כמו אחרי זכייה כזאת משמעותית בשחקן השנה. זה לא פשוט לעשות צעד כזה כשאתה צריך לפרנס משפחה. אתה כמובן אומר לעצמך, חטפת סטירה, למה אתה לא עוזב את הבית?, אבל החיים הרבה יותר מורכבים עבור מי שחֹווה אותם מאשר עבור מי שמסתכל מהצד".
למה לא תבעת את התיאטרון על הפרת החוזים?
"לתבוע את הקאמרי על הפרת חוזים זה להיכנס למאבקים כדי להוכיח שאתה צודק. הרגשתי שאני צריך לזנוח את המאבקים, שעדיף פשוט להוציא אותם מחיי וזהו. במקרה הזה, אלה אנרגיות רעות לצאת צודק. עדיף להיות חכם ולהמשיך בחייך.
"כשעזבתי, הייתי באמצע שתי הצגות: 'דג מוסר' ו'חברים של חברים', ובכל זאת קיבלתי את הפיצויים שלי. מזה את יכולה להבין מי בדיוק הרגיש לא בסדר כלפי מי ורצה לפצות ולסגור את זה מהר ויפה".
איך מצליחים למשוך ככה שבע שנים?
"מצליחים. מושכים. איך קמים בבוקר כשכואבות הברכיים? איך מצחצחים שיניים בכל יום? זה, למשל, נשגב מבינתי, אבל צריך לעשות את זה. הרבה שנים לא עשיתי את זה בנערותי, ודפקתי לעצמי את השיניים. עושים את זה כי חייבים לעשות את זה.
"אז אתה הולך לעבודה ומרגיש חרא לגמרי, וכמובן כאשר אתה מרגיש ככה, יש נפגעים בסביבה. מתישהו התחושה המחורבנת שלך תצא החוצה, והחטא הכי גדול שלך כלפי סובביך הוא להיות קצר רוח. המאבק שלי בכל בוקר כשאני קם הוא להיות קר רוח ולא קצר רוח.
"אני חושב שהתפקיד חשוב מהכסף. אבל כשנותנים לך תפקיד במירמה ובדרכים לא ישרות, אתה אומר, טוב, אז לפחות תביאו כסף. אם הפרו לך חוזה ונתנו לך סתם תפקיד, אתה אומר, אוקיי, אז תנו יותר כסף על התפקיד הזה, בגלל שהוא קקה. בשנים האלה אמרתי לעצמי, נכון, הפרו לך פה חוזים, אבל אתה מרוויח כסף, אז שתוק, מה אתה מתלונן? ובאמת שתקתי ולא התלוננתי, אבל בהדרגה נבלתי ונבלתי.
"כשעזבתי את התיאטרון, הציגו את זה כמו מחאה שלי על הפרת ההבטחה שאקבל את התפקיד הראשי ב'גורודיש' (תפקיד שניתן לנתן דטנר; נ"ל). הכל ספינים של עלובי נפש. יש לי חוזים חתומים שלא כובדו. הם מאחלים לי הצלחה בהמשך דרכי? אני מאחל להם שלא יפרו יותר חוזים - כמו שעשו איתי".
היו טענות שהיה לך קשה כי שחקנים אחרים תפסו את מקומך. למשל, איתי טיראן.
"איתי ממש לא תפס את מקומי. שיחקנו יחד ב'המלט'. לא היה לי מקום שהוא תפס. יכול להיות שהמנהלים שם מסתכלים על זה כאילו הוא תפס את מקומי. עניין שלהם, לא שלי. אני רציתי להיות בדיוק במקום שבו אני נמצא עכשיו, בהבימה. בתיאטרון שהוא לא במרדף אחרי המכירות. בתיאטרון שבו מתייחסים אלי כמו שאני חושב שמגיע לי שיתייחסו אלי, ושהתכנים בו חשובים יותר מהכל".
גם בהבימה יש צעירים שעלולים לגזול לך את התפקידים.
"העולם שייך לצעירים, בזה אני בטוח. צריך לקבל את זה. אני מרגיש כרגע שאני יכול לשחק בקלות בחור בן 35. בקלות".
תפקיד שהוא מתנה
פרנק (52) שיחק ב־27 השנים האחרונות בכל התיאטראות הגדולים בארץ. הוא זכה בפרס התיאטרון גם על תפקידו הראשי ב"האב" בתיאטרון הקאמרי, בפרס היצירה הציונית של משרד התרבות על תפקידו כז'בוטינסקי ב"היֵלכו שניים יחדיו" (שם), ובעוד שורה של פרסים. בטלוויזיה שיחק בסדרות "אחת אפס אפס", "תא גורדין", "אבידות ומציאות", "המוסד", "זינזאנה" ואחרות, וגם בשורה של טלנובלות, ובהן "לחיי האהבה", שבתפקידו בה כנראה ייזכר לעד. גם בקולנוע גילם מספר לא מבוטל של תפקידים.
ביום חמישי הבא יעלה פרנק על בימת התיאטרון הלאומי בתפקיד הראשי במחזה "יהוא", מאת גלעד עברון ובבימויו של אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה. זה התפקיד השני שלו בהבימה, מאז חצה את הקווים לפני כחצי שנה. תפקידו הראשון היה ב"אדיפוס" של סופוקלס, שביים חנן שניר.
פרנק מגלם את יהוא, מפקד חיל המצב בהרים, מצביא נטול פחד וסוער, כובש שטחים ונשים, שנוטל בכוח את המלוכה על ממלכת ישראל מידי המלך יהורם החלש והמסתגר.
בחזרה למחזה "יהוא", השבוע בתיאטרון הבימה. החליט לגלח את ראשו למען התפקיד // צילום: יהושע יוסף
"אילן רונן החזיר לי את האמונה במנהל אמנותי של תיאטרון", אומר פרנק, "הוא אמר לי, 'לא נעים לי להציע לך את התפקיד, בכל זאת עשית את מקבת. אבל יהוא הוא מעין מקבת יהודי, בהגדרה הגסה, האינסטינקטיבית'. אמרתי לו, 'השתגעת? אני מנשק את רגליך שאתה נותן לי את התפקיד הזה. זאת מתנה גדולה עבורי. יהוא הוא טרגדיה ישראלית קלאסית, וכמו המחזות הגדולים, היא מעיפה לך את הראש להרבה כיוונים. בעיניי, גלעד עברון מציע כאן כל כך הרבה אפשרויות אחרות מאלה ששייקספיר מציע ב'מקבת'. אפשרויות מדהימות ברמה עילאית של כתיבה, שיש בה שילוב בין פיוט לפרוזה.
"זה תפקיד שכרוך בחוויה אינטנסיבית. האינטנסיביות היא מים שאני שוחה בהם בטבעיות ומרגיש מסופק במלואי. הרבה יותר קשה לי עם הקליל והמחויך. ותמיד מפתה לשחק מלך. הרי חוץ מהזמן שאתה בתיאטרון, אתה עבד נרצע של המדינה והחיים וההון.
"שאלו אותי על אדיפוס, 'זה לא עתיק מדי? התרחשויות מלפני אלפיים שנה'. ויהוא הרבה יותר. אבל בני אדם רוצחים, מקנאים, מתאבדים, אוהבים, אלימים, מושחתים ושואפים לכוח גם היום. כל מה שהשתנה זה שיש לנו אייפונים".
"יהוא" הוא גם מחזה פוליטי.
"אני מסתכל על זה רק כשחקן ויוצא למסע אל מקומות חבויים בתוך עצמי. בשבילי תפקיד כזה הוא כמו לנסוע לחו"ל. אולי בגלל זה לא בוערת בי תשוקה להיות בחו"ל".
אתה חושש להביע עכשיו את דעתך הפוליטית, בעקבות תקדימי השנה האחרונה?
"לא. אני תמיד מוכן לשלם מחירים על מה שאני. שכל אחד ייקח אחריות על מה שהוא אומר. אם לשלם מחיר, אז רק על מה שאנחנו. אבל למה אני כשחקן צריך להביע את דעותיי, ולחלופין, להתנצל עליהן? את הדעה הפוליטית אני אביע בקלפי או באי הליכה לקלפי.
"אני לא יוצק לתוך כל צעד ועשייה שלי משמעות פוליטית. הפוליטיקה היא בעיני המתבונן. אם אני מופיע באריאל, אין לזה שום משמעות פוליטית בעיניי. אני מופיע כי שלחו אותי, וכי יש שם קהל שאני מאוד שמח להופיע בפניו. בכלל לא משנה שדעתי האישית היא שצריך לחזור מייד לגבולות 67'. אני אופיע בשמחה באריאל, בקריית ארבע וגם בחומס ובטהרן".
התפקיד הזה הוא במידה רבה הטייפקאסט שלך.
"כן, אני מניח שזה מה שרואים בי בתיאטרון. טייפקאסט לא מעליב אותי, ככה נוהג העולם. זכיתי שמייחסים אותי למשבצת שיש בה הרבה תפקידים מצוינים. וחוץ מזה, נחמד להיות במשבצת כזאת בגיל 52".
היה פה גם עונג גדול
"כל החיים", הוא אומר, "המלכודת שלי היתה שאנשים הסתכלו עלי כמו שאני מסתכל על עצמי בפנטזיה שלי. אם רבים רואים בי גבר־גבר, אז בפועל אני אולי גבר. אני זכר. המזל שלי היה שלא האמנתי עד הסוף למה שאחרים חושבים. הרי בקלות היה אפשר להאמין עלי שבכל ערב נכנסתי לבר והעמסתי שתי בחורות. אבל בחיים לא יצא לי לעשות את זה. אני לא יודע איך לעשות את זה. בעבר לא היתה לי שום כוונה לגבור על יצרי. היצר הוביל והינחה את חיי. ככל שהשבעתי אותו יותר, כך נעשיתי יותר רעב. דווקא כשהצלחתי לגבור על יצרי, הפכתי להיות יותר גבר".
פרנק. "לא גבר־גבר" // צילום: קוקו
לתקופה הממושכת שבה פרנק היה עבד ליצרו הוא מעניק את הכותרת "תקופת ההוללות". שנים ממושכות, שבהן המוטיבים המרכזיים בחייו, לצד המשחק, היו נשים, אלכוהול, סמים וחובות. שנים של פריקת כל עול, על סף אובדן שליטה, שהסתיימו פחות או יותר בגיל 40. "לא סבלתי ממה שעשיתי, היה פה גם עונג גדול", הוא מחייך, "זאת היתה הוללות קשה ומענגת. טובה וסוערת. בסך הכל היה כיף. וניצלתי, יצאתי מזה בריא ושלם. סגרתי את כל חובותיי הכספיים ופניתי לדרך אחרת".
התקופה הזאת קשורה לעבודה שלך כשחקן?
"במובנים מסוימים כן. היו לי מחשבות לא בוגרות. למשל, חשבתי שלהיות שחקן נשוי זה אוקסימורון. איך שחקן יכול להיות נשוי? איך אפשר לנהל מערכת שכובלת אותך למשהו, כשיש לך את המקצוע הזה, שמחייב אותך בכל יום מחדש לקפוץ קפיצת בטן על החיים? חייתי בתחושה שלפני או אחרי ההצגה אני צריך לחיות איך שבא לי. לעשות רק מה שמתחשק לי. הדבר היחיד שאני מחויב לו הוא התפקיד. כאילו זאת המשמעות של להיות שחקן טוטאלי.
"גיליתי שאני טיפש. שחקן טוטאלי הוא שחקן ער ורגיש לסביבה שלו. היום אני מבין מה בת זוג ומשפחה יכולות לתת למקצוע. זאת אומרת, ההפך המוחלט ממה שחשבתי שנים. באופן כללי, החיים לימדו אותי שהמנגנון שלנו בנוי הפוך ממה שאנו חושבים. אתה מתחזק כשאתה נותן מעצמך, ולא כשאתה לוקח לעצמך".
אולי כשמגלמים תפקידים אינטנסיביים, משהו בך נפצע.
"בחזרות זה הגיוני לקחת את התפקיד הביתה. אתה עובד עליו, הוא מטריד אותך, זה פאזל ויש דברים לפתור. אבל מי שממשיך לקחת את התפקיד הביתה כשההצגה רצה - שם מתחילה הבעיה הגדולה שלו. שם זה חייב להיפסק. חייבים את המנוחה, את הפתרון. זה נכון לכל תפקיד. מה שכן, אתה חוזר הביתה מהעבודה עם רִיק מאוד מאוד גדול בתוכך. היום אני כבר יודע לשלוט בו, לקבל אותו. אני מכיר אותו ויודע שהוא רק פרק בסרט. תחכה חצי שעה־שעה, והוא יתמלא. פעם הייתי מוכרח למלא אותו".
אז זה המקור להוללות הקשה והמענגת?
"אין תשובה אחת. ההוללות היתה גם דרך להילחם בפחדים. פחד קהל, הפחד לא להצליח. הפער בין איך שרציתי לראות את עצמי לבין מה שקרה בפועל היה בלתי נסבל. בתחילת הדרך, כשנקשרתי כל כך למקצוע הזה ולא הצלחתי עדיין להוציא מעצמי את הדברים שראיתי בעיני רוחי וששאפתי להם, זה סדק אותי. רציתי להשיג את מה שראיתי מול עיניי כדי שכולם יאהבו אותי - הבמאי, הפרטנרים, הקהל, מנהל בית הספר שלמדתי בו. וגם אני עצמי. הפער הזה, בין הרצוי למצוי, היה אינסופי בהתחלה. בהדרגה הוא נסגר. ככה זה בחיים".
סגנון החיים הזה פגע בעבודה שלך?
"ייתכן שהתוצאות על הבמה נפגעו. כשאתה מפוכח ומכוּונן, אתה מגיע לתוצאות הכי טובות. הדעה שלי היתה מוסחת למיליון מקומות אחרים, וזה רע. מה ששמר עלי זה השורשים הבורגניים הטובים שלי. אני ילד טוב ממשפחה חיפאית טובה, שתמיד שימשה לי עוגן. תמיד הייתי מוגן, היה חבל הצלה לידי".
פרנק הוא לא רק אדם של אישון לילה, אלא גם של השכם בבוקר. בשעה 8 בבוקר הוא כבר מגלגל לעצמו סיגריה ולוגם בשקט קפה בוץ. אחר כך ילך לתיאטרון לחזרות אחרונות על "יהוא". בהמשך ייקח את נעם, בנו הצעיר בן ה־11, לחוג צילום, ומשם ייסע לחיפה לבקר את הוריו, אלי וציפורה.
"אמא שלי עם אלצהיימר, חיה במוסד. מחלה איומה. אבא שלי שם, צמוד אליה, יושב לידה במוסד שלה מבוקר עד ערב. אני ואחותי סיגל קופצים מדי פעם. זה מצב ביש, אין כל כך מה לעשות למעט לתמוך באבא, יותר מאשר באמא. את מבינה מה צפוי לי? זה המס האמיתי של החיים. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שיש חלון הזדמנויות בתחילת המחלה שאתה עדיין שפוי ומבין מה קורה איתך ויכול לחתום על המתת חסד בשווייץ. זאת התוכנית שלי. אני לא רוצה להפוך לנטל. כל חיי לא רציתי להיות נטל על אחרים".
עבור תפקיד יהוא גידל זקן, שהשיבה פשטה בו. לאחר התלבטויות החליט לגלח את ראשו ולוותר על רעמת השיער המפוארת, "הרגשתי שכך נכון יותר שייראה יהוא". בתקופה האחרונה, כשהוא הולך ברחוב, אנשים לא בטוחים מאיפה הם מכירים אותו. "חושבים שאני מ'פאודה'. הכל מתבלבל מרוב ההיצע".
היית רוצה לשחק ב"פאודה"?
"את התפקיד הראשי, כמובן. לליאור רז אני משתחווה. זה שחקן שאם מישהו אחר היה יוצר את הסידרה, אולי הוא לא היה הבחירה הראשונה לתפקיד הזה, משיקולי רייטינג. אז מה הוא עשה? הוא לקח את גורלו בידיו ויצר את הסידרה. זאת המשמעות של 'הרשות נתונה': לא לזיין את המוח, לא להתבכיין שהרצפה עקומה. לעשות. והוא יוצא פיצוץ.
"בקלות יכולתי להחליף ב'פאודה' כמה שחקנים. אבל אין שם תפקיד, למעט הראשי אולי, שהוא ברמה של יהוא, מקבת או הורדוס. בארץ, תפקידי ענק עושים בתיאטרון. כך שיש לי את הסיפוק המקצועי. אני תמיד העדפתי את התיאטרון. סוגי התפקידים שמוצעים בתיאטרון בכלל לא ניתנים להשוואה לטלוויזיה.
"זה לא שפונים אלי כל כך הרבה. אין לי ממש עיסוקים בקולנוע ובטלוויזיה. פה משהו, שם משהו. זה לא מצער אותי. אני מקבל בשמחה את מה שמציעים לי. מבחינת פרנסה, כל המרבה הרי זה משובח. אני לא אגיד 'לא' כמעט לשום דבר כדי להתפרנס. כולנו זונות, השאלה היא כמה משלמים".
"כל הפרנק חברים"
לאחר שפרנק סיים את לימודי המשחק בבית צבי, הוא נישא נישואי בוסר לשחקנית גילי בן אוזיליו. "היינו גיל וגילי שנולדו באותו יום ובאותה שנה", הוא אומר, "היה צריך להיות לי ילד בן 22 ממנה, אבל היא הפילה. גילי המתוקה. זה קשר שנולד מצעירותנו ומתמימותנו, והיה קצר מאוד, שלושה חודשים".
בן אוזיליו נפטרה לפני כשש שנים ממחלת הסרטן, שעימה התמודדה שנים ממושכות. "כשהיינו יחד המחלה עוד לא פרצה. לא נותרנו בקשר כל השנים. אחרי שנפרדנו, התנתקנו. גם לא הייתי בהלוויה שלה".
בשנת 1997 הכיר את השחקנית מירב גרובר ונישא לה. "החתונה היתה חילונית, אהוד מנור חיתן אותנו". מנישואיו נולד גל (15), שפרנק קורא לו גוז'י.
"הוא היה בן שנה וחצי כשנפרדנו, והוא אחת הסיבות העיקריות לכך שהתחלתי להתיישר בחיים. עברתי לאן שמירב עברה באזור המרכז ובשרון כדי להיות לידו. הלכתי אחריה, עד שהיא עברה לאחרונה למצפה רמון, ואז אמרתי, בסדר, הנסיעות יהיו עלי. הוא מאושר שם, לומד במדרשת בן־גוריון. מקום מופלא, מלא טבע וטיולים, בדיוק בשבילו. הוא חולה על זה. בשנה הבאה יעבור לפנימייה של המדרשה".
קשה לך?
"כל שיחת טלפון איתו כרוכה בצביטה קשה בלב. אין מה לעשות, חיים עם זה. פעם בשבוע הוא אצלי, ולפעמים, כשהגעגועים קשים, אני נוסע אליו בחמש בבוקר כדי לאכול איתו ארוחת בוקר, לשים אותו בבית הספר, ואז חוזר לתל אביב. אני חי עם הצביטה בלב ולומד להיות איתו באמת כשהוא נמצא איתי".
הוא דומה לך?
"חיצונית, שני הבנים שלי דומים יותר לאימהות שלהם מאשר לי. אני חי עם סימן שאלה תמידי. דווקא גל, שנולד לשני שחקנים, ממש לא בעניין של משחק. אצלו זה גיטרה חשמלית, חבר'ה, טיולים, הוא רוצה להסתובב בכל העולם. יש לו נשמה גדולה, נשמה של פריק. הוא מנגן ונראה כמו ג'ימי הנדריקס, או מוגלי".
נשמע שמירב ואתה הצלחתם לשמור על יחסים טובים.
"אחרי הגירושים לא היינו ביחסים הכי טובים בעולם, אבל מהר מאוד פתרנו את הדברים והנענו אותם באופן הגיוני ומתון. קודם כל בשביל גל, ובהמשך הבנו שזה טוב גם בשבילנו. המשפחה פועלת בהרמוניה. הגבר, שתי הנשים ושני הילדים. כל הפרנק חברים".
הבן נעם בהצגה "מסעות אודיסאוס" של תיאטרון גשר. "דומה יותר לאמא שלו" // צילום: כפיר בולטין
פרנק מתגורר בצפון הישן של תל אביב עם ענבר היימן (40), בת זוגו ב־12 השנים האחרונות ואמו של נעם. "יש לה חלק גדול במפנה שחל בחיי, בנוסף לזה שעייפתי מכל ההתהוללות", הוא אומר.
לענבר הוא קורא אשתי, לא מפני שהתחתנו (הם לא), אלא "כי זאת האישה שאיתי". היא אמנית, בעלת המותג "בובה", "הופכת טלוויזיות לגופי תאורה, מדפיסה אהילים במדפסות תלת־מימד, יוצרת עולמות של פיות בתוך צנצנות. כישרון מטורף".
נעם בן ה־11 הוא שחקן צעיר, המשחק בימים אלה תפקיד ראשי בהצגה "מסעות אודיסאוס" בתיאטרון גשר. "מגיל 3 או 4 הוא היה בהצגות שלי וראה שם דברים לא פשוטים לילד בן 3 או 4. הוא ראה אותי צורח, מרמה, מאיים, מרביץ, אונס, רוצח. גדל לתוך זה שאבא עושה דברים כאלה על הבמה, אבל הבין שכשחקן אני שונה ממה שהוא רואה ומכיר טוב בבית".
הרגשת שהוא עומד ללכת בעקבותיך?
"מגיל שנתיים ידעתי שהוא יהיה שחקן. בגיל שנתיים הוא כבר התחיל להתלבש ולהתאפר בבית. הוא נהיה שחקן לפני שהוא החליט להיות שחקן. הרי המקצוע בוחר בך. אחר כך הוא הלך לקייטנות תיאטרון, וכבר אז זה ניכר לעין. אתה רואה עשרים-שלושים ילדים על הבמה, תשעים אחוזים מהם מדברים בשקט, ופתאום נכנס אחד, מדבר בקול, בביטחון, הוגה את המילים יפהפה.
"כשהוא היה בן 9 וחצי, ענבר השתתפה ביריד אמנות במתחם התחנה בתל אביב. היו שם אלפי אנשים. נעם לקח מיקרופון ואמר, 'שלום, אני הולך לעשות לכם קטע סטנד אפ קצר. זה הסטנד אפ הראשון שלי בחיים. בואו נתחיל'. הוא עמד רבע שעה וירה בהם בדיחות שאסף מכל מיני קומיקאים שהוא אוהב ברשת. והם צחקו".
סוף קריירת הסטנד אפ
"את רואה את הצלקת הזאת?" פרנק חושף את פרק ידו הימנית, "וילוז'ני, אבי הז'אנר בישראל, העביר לנו שיעור סטנד אפ בבית צבי. כשהגיע תורי לעלות, זה לקח בדיוק חמש שניות עד ששברתי את זגוגית החלון עם היד מרוב פחד, לחץ, אימה ועוגמת נפש. בזה מסתכמת קריירת הסטנד אפ שלי. חמש שניות שהסתיימו כשאני זב דם.
"את כל הניסיון שצברתי ב־27 שנות במה אני מוכן להחליף, על בליינד, בביטחון שיש לילד הזה שלי, כשהוא עומד על הבמה. הוא נולד על הבמה".
אתה לא חושש שהוא הולך לתחום הזה? זה לא תחום פשוט.
"אנשים אומרים לי, 'מסכן, הלך עליך'. כל מיני שטויות אני שומע. למה, במקצועות אחרים אין רע וטוב ואינטריגות וכישלונות? והילד הזה נמשך למקצוע מינקות. את כל מה שהוא רוצה, אני אאפשר לו. אני סומך עליו. אני אגיד לילד שלי לא ללכת למקצוע הזה? הרי בזכות המקצוע הזה אני מפרנס אותו, וזה המקצוע שאני כל כך אוהב. זה כל מה שאני יודע לעשות".
תגובת תיאטרון הקאמרי: "חבל שגיל פרנק בחר להתבטא כך"
נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, אמר בתגובה: "גיל פרנק היה שחקן מאוד אהוב ומאוד מכובד, וחבל שכך הוא בחר להתבטא בראיון עיתונאי. טבעי שבתיאטרון יש שינויים במצבת השחקנים. גם גיל קיבל תפקידים שהיו מיועדים לשחקנים אחרים.
"גיל זכה לגלם תפקידים רמים ומכובדים, היה בשר מבשרו של הקאמרי, ויחסינו היו מלאים בהערכה, רוחב לב ונדיבות. איני רוצה להתייחס לטענותיו המשפטיות, אלא רק לאחל לו הצלחה גדולה בהמשך דרכו".
אפרת אברהם־ליבנה, דוברת הקאמרי, מסרה: "הנהלת התיאטרון הקאמרי אינה נוהגת לפרט שיקולים אמנותיים ופרטי התקשרות עם שחקנים על דפי העיתונות. אנו מאחלים לגיל פרנק הצלחה באשר ילך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו