"לפני שנים רבות, כשעוד שכרו קלטות וידאו במטוסים כדי לצפות בסרטים, שכרתי את סרטו של כריס נולאן 'ממנטו'. הסרט כל כך ריתק אותי, שצפיתי בו שלוש פעמים במשך הטיסה (לשמחתי, היא היתה ארוכה מספיק). אחרי הפעם השלישית אמרתי לעצמי שאני מבין מה קורה: 'ממנטו' עבד משום שהחזרה אחורה בזמן היתה אינטגרלית לסיפור, שבו הגיבור מאבד את זיכרונו. בעקבות הסרט קינן בי במשך זמן רב הרצון לכתוב מותחן שכל העלילה, כל הטוויסטים שלו הולכים אחורה. ראיתי בכך אתגר".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כך אומר ג'פרי דיבר, מחבר "רשימת אוקטובר", בראיון טלפוני מיוחד ל"ישראל היום" לרגל יציאת הספר בעברית (הוצאת כתר בתרגום של קטיה בנוביץ'). דיבר, יליד 1950, הוא אחד מסופרי המתח המצליחים בעולם; הוא ברא את דמותו הבלתי נשכחת של הבלש המשותק לינקן ריים - שעל פי אחד מספרי הסידרה בכיכובו הופק הסרט "אספן העצמות", בגילומם של אנג'לינה ג'ולי ודנזל וושינגטון - ולפני שנים אחדות הוזמן לכתוב ספר בסידרת ג'יימס בונד ("קארט בלאנש", שראה אור בעברית בהוצאת "אופוס" בשנת 2011).
"רשימת אוקטובר" הוא רומן שהולך מהסוף להתחלה. הפרק הראשון בספר הוא פרק 36, פרק הסיום, וממנו מתקדמים לאחור. משימה לא פשוטה, במיוחד כשמדובר במותחן. איך שומרים על מתח כשלכאורה פתרון התעלומה מוצג כבר בפרק הראשון? מסתבר שזה אפשרי. "ברמה הפילוסופית", אומר דיבר, "הושפעתי מאמרתו של קירקגור - 'את החיים אפשר להבין רק מהסוף להתחלה; אבל חייבים לחיות אותם מההתחלה לסוף'. במותחן, בדרך כלל הסוף מפתיע, ואילו אני רציתי לכתוב סיפור שההתחלה שלו תהיה מפתיעה. אני מודה שחששתי שהקוראים יתפתו לקפוץ ישר לסוף, ולקרוא את הספר הפוך. אבל אם הם יעשו זאת - הם יקראו מותחן שגרתי. באיזשהו שלב אפילו שקלתי למספר את העמודים הפוך, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את המספור הרגיל, כדי שלא לבלבל את הקורא יותר מדי. נטלתי סיכון, אבל אני מעריך שהקוראים שלי הם נבונים ומבינים שהם קוראים משהו מיוחד".
עובר אורח או רוצח שכיר?
הסיפור מתחיל - ובעצם מסתיים - בגבריאלה מקנזי, הכוססת ציפורניים בהמתנה לשובם של דניאל רירדון ואנדרו פאראדיי, שיצאו למפגש עם ג'וזף אסטור. אסטור חטף את בתה בת ה־6 של גבריאלה, שרה, והשניים יצאו כדי למסור לו כופר שיביא לשחרורה. צלצול בדלת, ובפתח מופיע דווקא החוטף, ג'וזף אסטור, ואקדח בידו. "ג'וזף סרק במהירות את החדר, פנה לעברם והניף את האקדח בשובבות כמעט". כך מסתיים הפרק - והספר. מכאן והלאה מלווים הקוראים את גבריאלה (לאחור), במהלך סוף שבוע סוער שהפך את כל עולמה. אין בסיפור דבר שאפשר להבין כפשוטו, ודיבר מוכיח שליטה יוצאת מן הכלל ב"משחקי עשן ומראות".
"לפני שהספר יצא לאור", מספר דיבר, "עשיתי לו 'הרצה' בקבוצות מיקוד; זה בכל זאת ניסיון לא שכיח, לקרוא ספר הפוך. בעקבות ההערות קיצרתי אותו ל־65 אלף מילה, שזה בערך הספר הקצר ביותר שכתבתי".
אתה יכול להסגיר מעט מטכניקת הכתיבה?
"בוודאי. השקעתי מאמץ בארגון החומרים. לדוגמה, בדרך כלל תיאורי הגיבורים מגיעים בתחילת העלילה, כשאנחנו פוגשים את הדמויות לראשונה, או סמוך לכך. במקרה הנוכחי זה לא היה אפשרי, משום שאז הספר היה מאבד מאמינותו. לכן, שמתי בפיה של גבריאלה במהלך הספר משפטים יחסיים כמו 'הוא נראה חיוור ונמוך יותר'. תיאורי הזמן מאוד מדויקים; נמנעתי מלהסביר את האירועים, כדי שהקורא ישאל את עצמו 'מה קורה כאן?' לדוגמה, אחד הגיבורים הורג מישהו בשוגג. בהמשך, אנחנו מגלים שהוא היה עובר אורח תמים, וזה מעציב אותנו. אבל בפרק הבא אנחנו מגלים שמדובר, בעצם, ברוצח שכיר שהתחזה. כך שומרים על עניין".
ידוע שאתה משקיע מאמץ גדול בתחקיר; כך היה גם הפעם?
"כן. אני משקיע חודשים בתחקיר ובמבנה. לפני שאני כותב, יש לי תוכנית מפורטת, כמו מבנה אדריכלי. כל עובדה שמופיעה בספר נחקרה וההיתכנות שלה מאומתת. אני משחק עם הציפיות של הקורא בקשר לעבר, אבל כשמתקדמים בקריאה מגיעים הטוויסטים. זה תענוג".
זה כמעט נדיר היום, בעידן של ספרי מתח אינסטנט; אין בך חשש שקריאת ספרים דועכת בקרב הדור הצעיר?
"במקום להתלונן על כך שלא קוראים מספיק, נכון יותר להוכיח לנוער שקריאה יכולה להיות כיף גדול. הארי פוטר הוא דוגמה מצוינת. צריך להתאים את הקריאה לעולם המודרני, שבו תשומת הלב מתחלקת בין יותר ויותר גורמי עניין. התחרות היא על תשומת הלב, על הזמן שמוכנים להקדיש לך. אני, לדוגמה, לא שיניתי את סגנון הכתיבה שלי, אבל הוספתי יותר דיאלוגים על חשבון תיאורים ארוכים. ל'רשימת אוקטובר' הוספתי צילומים, שהם חלק אינטגרלי מהסיפור; לספר הקוד ('XO') כתבתי פסקול של מוסיקת קאנטרי. אני רוצה לגרום הנאה לקוראיי, לא לחנך אותם".
• • •
מבחן קריאה
המסע של לוטם
לֹטֶם לא אוהבת לישון לבד במיטה שלה. היא לא מפסיקה לזוז במיטת הקומתיים, אותה היא חולקת עם גל, אחותה הגדולה. מחשבות מטרידות את מנוחתה. ככה זה כשאירועי היום בבית הספר מלאי חוויות והראש הקטנטן שלה מסרב להרפות. "לו היו לה קוצים, היא חושבת, היתה מכוונת אותם לעבר המחשבות המרגיזות ודוקרת אותן, וכמו בלונים, הן היו מתפוצצות ונעלמות", כותבת איילת אסקוזידו בספרה "הקוצים של לטם".
ובאמת, איזה הורה אינו מכיר את השעות, טרם ההירדמות, כשהגוף עוד מלא אנרגיה והשינה אינה מגיעה? עבור לטם, זהו פתח ליציאה למסע צבעוני ופרוע, שבו היא פוגשת בצפרדע קופצנית, בעגור עניו, בחולדה דברנית ואף בדוב שעיר והרפתקן. החיות, בתפקידן הסמלי והמוכר בספרי הילדים, מלמדות אותה - כל אחת בתורה - שיעור בנימוס ובחברות. הקוצים הפיזיים שבהם מתהדרת לטם בחלומה הם גם קוצים סמליים, הבאים להבליט את כל אותן ההגנות הילדיות, מנת חלקם של ילדים רבים.
אסקוזידו יצרה עולם משעשע, שאינו נענה לחוקי ההיגיון. לכך תורמים האיורים היפים והצבעוניים של יעל פושקין־לורי, שמדמים חלום מתוק ומבולגן. יחד הן יוצרות ספר שמיועד לקטנטנים, המומלץ במיוחד לקריאה עם ההורים.
הקוצים של לֹטֶם / איילת אסקוזידו; איורים: יעל פושקין־לורי, הוצאת "הסיפור שנשאר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו