הבעיה הכי גדולה של "הון אנושי", הסרט שייצג את איטליה בטקס האוסקר האחרון, היא הטיימינג שלו.
בהתבסס על רומן מאת הסופר האמריקני סטיבן אמידון, טווה הבמאי פאולו וירזי דרמת מתח מעמדית ואנטי־קפיטליסטית שנסבה על תאונת פגע וברח שמתרחשת בערב שלפני חג המולד, ושמותירה רוכב אופניים מדמם לצד הכביש.
במשך קרוב לשעתיים מבקש הסרט - שמעתיק את העלילה מקונטיקט לפרבר אמיד של מילאנו - לברר מי נהג ברכב הפוגע (ג'יפ שחור ויקר), ובתוך כך התסריט מקפץ קדימה ואחורה בזמן, מחליף נקודות מבט ועורך לצופים היכרות מעמיקה עם הנפשות הפועלות, שמגיעות משתי משפחות: האחת מאוד מאוד עשירה והאחרת לא עשירה כלל.
בכל מקרה, אם נחזור רגע לעניין הטיימינג, הרי שסיפור כמעט זהה לזה של "הון אנושי" נכלל באנתולוגיה הארגנטינאית החולנית והמצוינת "סיפורים פרועים", שעלתה למסכים בחודש שעבר. שם הצליח הבמאי, דמיאן זיפרון, לדחוס את המעשייה כולה - קומפלט עם ביקורת חברתית נוקבת ופאנץ' אלים ומהדהד - במשהו כמו עשרים דקות.
וירזי האיטלקי, לעומת זאת, אינו מפגין את האנרגיות החייתיות של זיפרון. ואין לו היכולת, או הרצון, לקצר, לקמפרס ולתת אמון בכוחו של האנדרסטייטמנט. להפך. הוא חופר בחדווה בתרחיש, חוקר את המניעים של הדמויות, חושף מידע בהדרגה, גולש למלודרמה, מדגיש את ה"מסר" בחוסר אלגנטיות, ומבקש לקשור את כל הקצוות יחד באופן שקצת מזכיר את "התרסקות", סרטו המושמץ (וזוכה האוסקר) של פול האגיס.
אין בכך לומר ש"הון אנושי" הוא סרט רע, כי הוא לא. אבל הוא הרבה פחות מרשים ואפקטיבי מהאפיזודה ההיא ב"סיפורים פרועים". ולמרות יומרותיו ותחושת החשיבות העצמית שעולה ממנו, הוא לא באמת מעמיק ו/או מעורר מחשבה ו/או מפתיע.
הפרק הראשון בתסריט, שכתב וירזי בצוותא עם פרנצ'סקו ברוני ופרנצ'סקו פיקולו, מוקדש לדינו (פבריציו בנטיווליו) - סוכן נדל"ן טיפש ונשוי בשנית שבתו המתבגרת, סרנה (מתילדה ג'יאולי), יוצאת עם מאסימיליאנו, בנו המתבגר של איש פיננסים מצליח (ובעליו החוקיים של הג'יפ השחור והיקר).
דינו, שמאוד היה רוצה לטפס בסולם המעמדות החברתי, מזהה "הזדמנות עסקית של פעם בחיים" כאשר הוא מוזמן להצטרף למשחק טניס זוגות כבן זוגו של איש הפיננסים. מפה לשם, הוא ממשכן את ביתו מבלי להתייעץ עם אשתו ההרה (ולריה גולינו), ומשקיע את כל מה שיש לו בקרן הגידור המפתה והאקסקלוסיבית של חברו החדש. כמו שאתם יכולים בוודאי לנחש, ההשקעה אינה מניבה את התשואה המובטחת.
בפרק השני מתוודעים הצופים לקרלה (ולריה ברוני טדסקי) - אשתו היפה והלא מסופקת של איש הפיננסים, שהיתה בעברה שחקנית. כיום היא בעיקר נאנחת ועושה שופינג על עקבים. אך משהו בה מתעורר באחת כאשר בעלה מסכים לרכוש עבורה תיאטרון ישן שעומד בפני הריסה. סוף סוף יש לה מטרה. סוף סוף היא מרגישה שהיא עושה משהו עם חייה. מה חבל, אם כן, שגם כאן ממתין לו טוויסט מבאס.
הפרק השלישי עוסק בסרנה הצעירה ומציג את מערכת היחסים שלה עם מאסימיליאנו המפונק. במהלך פרק זה אנו גם סוף סוף למדים מה באמת קרה באותו לילה גורלי שבו נדרס רוכב האופניים.
הפרק הרביעי והאחרון, שזוכה לכותרת "הון אנושי", על שם מונח מצמרר מעולם הביטוח (שאומד את השווי הכספי של חייו של אדם על פי קריטריונים שונים), מוקדש לפיזור סופי של הערפל ולעשיית "נו־נו־נו". אם לסכם, בקצרה, וירזי סבור שתאוות בצע היא לא דבר טוב במיוחד.
למרות שהסרט המעט טרחני הזה מתברר כהרבה פחות מאיר עיניים מכפי שהיה רוצה להיות, בהחלט נעים לצפות בו. הנושא רלוונטי, האריזה נאה, הצילום יפה, החלוקה לפרקים ונקודות המבט השונות מסייעות לשמר עניין במתרחש, והשחקנים (ברובם) מצוינים. במובן זה, מי שבולטת במיוחד היא ברוני טדסקי, שמגישה הופעה עשירה וסוחפת שנעה בטבעית מרשימה בין סקסיות נינוחה לחוסר ביטחון, לשבריריות, לחוסר אונים.
"הון אנושי" אולי לא יותיר אתכם המומים וחסרי מילים. והבמאי יכול היה אולי לוותר על הקטע שבו הוא מניח על המסך כתוביות שמסבירות את הפואנטה למי שלא היה ערני מספיק (או חכם מספיק) כדי להבין אותה בעצמו. אבל אם תיתנו לו צ'אנס (תוך כדי שאתם מתעלמים לרגע מהעליונות הברורה של "סיפורים פרועים"), אני מאמין שתוכלו למצוא בו גם כמה דברים טובים.
"הון אנושי" ("Il capitale umano"), כתב וביים: פאלו וירזי. איטליה 2014
קרואו ב"עקבות במים". סנטימנטלי ודביק
לקצור טורקי ולנוח
כוכב הקולנוע ראסל קרואו נוגס יותר ממה שהוא מסוגל ללעוס ב"עקבות במים" - סרטו הראשון כבמאי.
זהו אפוס היסטורי, בומבסטי, אוריינטליסטי ומופרך שבו קרואו מגלם אב אוסטרלי שכול היוצא לטורקיה כדי לאתר את גופותיהם של שלושת בניו, שנפלו במהלך מלחמת העולם הראשונה במערכה על גליפולי. כולם כמובן אומרים לו שהוא משוגע, ומפצירים בפניו שיחזור הביתה, לאוסטרליה. אבל ברור שהוא לא מוותר. תוך כדי, הוא גם מתיידד עם אלמנה מקומית חביבה (אולגה קורילנקו) ועם בנה ה"חמוד", יוצר קשרי חברות עם גנרל טורקי (אילמז ארדוגן, "היו זמנים באנטוליה"), נשבה בקסמים האקזוטיים של המקום ומקבל שלל הזדמנויות לדהור על סוסים ולהיות גיבור.
בתור סרט ביכורים, "עקבות במים" - שמבקש לשלב בין "גליפולי" של פיטר ויר לבין "להציל את טוראי ראיין" של סטיבן ספילברג וסרטי אינדיאנה ג'ונס - הוא מיזם שאפתני שמזכיר סרטים מונעי אגו דוגמת "לרקוד עם זאבים" של קווין קוסטנר ו"לב אמיץ" של מל גיבסון. אבל אם לשפוט על פי התוצאה החובבנית, ייתכן שקצת צניעות לא היתה מזיקה לבמאי הצעיר.
קרואו אמנם עושה כמיטב יכולתו כדי לחקות את המימדים האפיים של במאים דוגמת רידלי סקוט (שעימו הירבה לשתף פעולה בעבר) ודיוויד לין ("לורנס איש ערב", "הגשר על נהר קוואי"), אך למרות שאנדרו לסני, הצלם של טרילוגיית "שר הטבעות" (שנפטר השבוע בפתאומיות מהתקף לב), נרתם כאן לעזרתו, הגרנדיוזיות נותרת הרחק מחוץ לטווח ידו.
גרוע מכך, החלקים השונים של הסיפור - החיפוש אחר הבנים, מערכת היחסים עם האלמנה, האקשן האינדיאנה־ג'ונסי - מודבקים זה לזה בגסות צורמת ומתובלים בפלאשבקים צעקניים, בסנטימנטליות דביקה, ברפרנסים רפטטיביים ל"סיפורי אלף לילה ולילה" ובמוסיקה אובר־דרמטית. קרואו השחקן אמנם מגיש את ההופעה הסטואית הרגילה שלו, אך קרואו הבמאי מעמיד כאן כמה סצנות נוראיות ממש (למשל, מונטאז' ארוחת ערב לאור נרות שבו הוא והאלמנה מצחקקים כמו אהבלים, כאילו היו בפרסומת). ניכר שהאחיזה שלו במושכות רופפת, וניכר שזה הרודיאו הראשון שלו.
חוסר הרגישות של קרואו לגבי הטון הרצוי של היצירה (יצוין כי מאות אלפי בני אדם מצאו את מותם בקרב גליפולי), וחוסר היציבות שלו מאחורי המצלמה באופן כללי, בולטים לאורך כל הדרך, אך הם הופכים למטרידים במיוחד לקראת סופה, כאשר סצנה קלילה שבה גיבורנו מלמד חבורה של לאומנים טורקים כיצד לשחק קריקט מפנה את מקומה בתוך שניות ספורות לטובת סצנה שבה כל הלאומנים הטורקים הללו נקצרים במכונות ירייה. כאילו, מה? אני לא יודע מה קרואו מתכנן לעשות בסרטו השני כבמאי, אבל לעת עתה, מל גיבסון וקווין קוסטנר יכולים לישון בשקט.
"עקבות במים" ("The Water Diviner"), במאי: ראסל קרואו. אוסטרליה 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו