קריאה ברומן הביכורים של עודד כרמלי בן ה-24, הפרובוקטור התורן של עולם השירה התל אביבי, מעוררת את אותה התחושה שכרמלי מעביר בראיונות איתו ובהתנהלותו: שחצן ונפוח חזה, אבל לעזאזל - הילד יודע לכתוב. אמנם הכריכה האחורית טוענת שהספר "עוסק בעניינים שהספרות הישראלית בדרך כלל נמנעת מלטבול בהם את ידיה", אבל האמת היא שאין צורך להידרש לסופרלטיב המוגזם הזה. "כלכלת בית" (שם נפלא) בוחן מזווית קצת שונה נושא מוכר: התפוררות תא משפחה ממעמד בינוני-גבוה. הוא אכן עושה זאת באומץ, בלשון קלה שעושרה אינו תוצר של מאמץ ובלי לשכוח את ההומור העצמי, או את ההומור בכלל. החוט המקשר בספר, המסיט את הדיון למסלול שבו צעדו קצת פחות, הוא הכסף, שמשחק תפקיד נכבד כבר בסצנה הראשונה. המתווך שמואל אלעזר חושד ברואה החשבון שלו שגנב את כספו, ופורץ למשרדו. שם, מתברר לו שרואה החשבון דווקא ביזבז את כספו שלו על מאהבתו הצעירה, ומעורר אצל שמואל את התחושה כי "אי שם יש מי שחוגגים, יש מי שהשבת אצלם מלהיבה" - בניגוד לחייו האפורים והבינוניים. כשכרמלי מציג בפנינו את אשתו של שמואל, פדגוגית מתנשאת ומלאת שנאה לעולם ולעצמה, ואת בנו אהוד, בחור בן 30 שחי על חשבון הוריו האמידים, נדמה שהוא מנתב את העלילה לקראת מעשייה קפיטליסטית צפויה. אלא שכרמלי מפתיע בבשלותו. במקום לפתוח במירוץ גיל העמידה אחר נערות זקופות חזה ומכוניות ספורט אדומות, שמואל מסיק דווקא מסקנה סוציאליסטית, שמקבלת חיזוק מעשי בסצנה מדויקת של מסיבת בריכה פרועה. שם מבין שמואל את חוסר התאמתו לעולם הזה: הוא מבוגר, ומעדיף להשתמש בכסף שלו למטרות אחרות. ההנאות שלו פשוטות; בעוד חבריו קונים צעצועי עשירים חסרי תועלת, שמואל חולם לבקר בים. הוא מפנטז על הדרך לבית החולים שבו גססה חמותו מסרטן במשך שנים, שבעיקול אחד שלה "נשקף מלבן זערורי של ים". זהו. זו השאיפה הגדולה, תאווה "לפרוץ את הקו ולראות בעין מה יש אחריו", ולחוות זאת עם אשתו הקמוטה, שלמרות הכל נדמה שרק אותה הוא אוהב. אפילו כשבנו מספר על גניבת אשראי אדירה שביצע בחשבונו כדי לממן טיסה לחו"ל במחלקת עסקים, שמואל לא מתרגש. הוא מקבל את הדין מתוך תקווה. השחרור מן הכסף, נטישת העבודה ותחילת ההנאה הם אקט אחד עבורו, שמאפשר לו להתחיל לחיות את חייו בהשלמה לצד זוגתו. "את המרץ", הוא אומר בלי ייאוש, יש "לשמר ולצבור... לקראת הפטירה". דווקא לבנו הוא דואג, כיוון שהאחרון, במקום לשמוח מהכסף שכמו נפל עליו מהשמים, "זקן מרוב אשם... הכסף נתן בו את אותותיו בדיעבד, משל עבד עבורו". והרי "בשביל זה סיכן (שמואל) את חייו: כדי שהצעירים יוכלו ליהנות". למרות שנדמה שהמשפט האחרון הוא אם כל ה"פולניות", אין זה כך: במיומנותו שיכנע כרמלי שדמותו של שמואל שונה מכל סטריאוטיפ יהודי-ישראלי שאנו מכירים. העלילה והדמויות בנויות היטב, וגם הסוף הקשה, הרע, שאינו תואם את רוח חלקו האחרון של הספר, מצליח להיות מהימן. מחלות הילדות אינן נפקדות: כרמלי נוטה להסברי יתר של מטאפורות (במקום להסתפק בהגדרה של רואה החשבון כדו-חי הוא מפרט שהתיאור מתייחס לחיים הכפולים שהוא מנהל, לדוגמה) ויחסו האישי והביקורתי לאקדמיה נמצא בכל פינה. אבל אלו זוטות שאינן מעידות על הכלל: כרמלי יתבגר, ישתפשף מעט - ועשוי להיות סופר טוב מאוד. כלכלת בית / עודד כרמלי; כתר, 172 עמ'
מריח כמו רוח נעורים
עודד כרמלי הוא סופר צעיר ואולי קצת שחצן • אבל רומן הביכורים שלו, על האובססיה הפיננסית של משפחה ישראלית, מוכיח: הוא יודע לכתוב
Load more...