המאה העשרים היתה המאה של החופש: אימפריות נפלו, מהפכות נולדו, והכל בשם השאיפה של בני האדם לחופש, לשחרור, לעצמאות. המאה העשרים ואחת לעומתה, היא כנראה בסימן החזרה לעבדות: אמנם עבדות HD, כזו שבה אין צורך לרצוע את אוזנו של העבד, אבל מצד שני, בניגוד לדינו של העבד בימי התנ"ך, שיצא לחופשי בתום שבע שנים - בתקופה שלנו השחרור לא נראה באופק.
לכבוד חג החירות הבא עלינו לטובה (בהנחה שמצאתם נופשון), הנה רשימה קצרה של הדברים שאנחנו עדיין עבדים שלהם, בתקווה גדולה שבשנה הבאה כבר נהיה חופשיים - ובידיעה ברורה שאין שום סיכוי.
1. הווטסאפ
נוגש העבדים הקשוח מכולם: זה שיודע איפה אתה, אם קיבלת את ההודעה, אם פתחת את ההודעה, ובקרוב כנראה גם איזה פרצוף עשית כשקיבלת אותה. החל מהעדכון הפולשני "נראה לאחרונה" ועד להודעות האימה בנוסח: "אחי אני יודע שראית, למה אתה לא חוזר אלי?" - הווטסאפ הוא אויבו המושבע של האדם החופשי.
ועוד לא אמרנו מילה על הרגע שבו צירפו אותך בלי רשות לקבוצה "בית ספר יסודי גולדה שולטים!", ועכשיו לך תגיד להם שאתה מעדיף להיות בקשר עם גולדה עצמה מאשר לקרוא את 80 ההודעות שהם שולחים בשעה. חופשי זה לגמרי לבד, וכלוא זה לגמרי עם ווטסאפ.
2. סידורים
ממש כמו ה"מוסד", המילה "סידורים" היא שם קוד למשהו מסתורי ואפל שיכול להעלים בני אדם לתקופה בלי שהם יוכלו להתנגד: לקפוץ לבנק, לעבור בדואר, לרשום את הקטנה לגן, לתקן את הסלולר. כל אחת מהפעולות הפשוטות האלו יכולה להפוך ברגע אחד לחור שחור ששואב אליו את כל הזמן הפנוי שלך, ובעיקר את זה שלא פנוי.
"מי אחרון פה?" אתה. לנצח.
3. דאגות
מתי נקנה בית? יש לי פנסיה? הוא לא אמור כבר ללכת בגיל הזה? נקודת החן הזו היתה פה תמיד? אומרים ששליש מהחיים מתבזבז על שינה? ובכן, זה ממש לא נכון. בחייו של האדם המודרני זמן השינה הולך ומצטמצם, והוא מפנה את מקומו בכיף לזמן הדאגות. בין מחשבות על העתיד לחרטות על העבר, אנחנו לגמרי לא מוצאים זמן להווה. ואני חייב להגיד לכם שזה מאוד מדאיג אותי.
4. רגשות אשם
אם הדאגות לא הדאיגו אתכם מספיק, קבלו את אחיהן החורג (מפרופורציות): רגשות האשם. האם אנחנו מקדישים מספיק זמן לילדים? ולהורים? ולבני הזוג? ולמה צעקתי עכשיו? ולמה לא הלכתי להתאמן הבוקר? רגשות אשם הם כמו טסט לאוטו: מפחידים, שום זמן לא מתאים בשבילם, ובסוף הם יגרמו לכם להוציא כסף. רק שבניגוד לטסט אין שום חוק בעולם שמחייב אתכם לעבור את זה, אז אולי כדאי שנזכור שאנחנו בסך הכל בני אדם, לא פחות ולא יותר, וההבטחה היחידה שאנחנו באמת יכולים לעמוד בה היא להשתדל לעמוד בהבטחות. בלי נדר.
5. חדשות ועדכונים
האם ירכיבו ממשלה בזמן, מה הולך עם החות'ים בתימן, מה אכלו בברית אצל אייל גולן. בסך הכל רצינו להיות קצת בעניינים, אבל בעידן האינטרנט והעדכונים לסלולר הפכנו לנרקומנים של חדשות, ואנחנו מספיקים לעבור בארבע אפליקציות כדי לבדוק מה נשתנה בלילה, עוד לפני הקפה של הבוקר. הכל בשביל הרגע הזה שמישהו ישלח לנו איזו ידיעה ואנחנו נוכל להשיב לו: "פחחח... זה ישן, ראיתי את זה כבר לפני שעה".
6. הטרנדים
מ"שובר שורות" ועד "אנגרי בירדס", מהקרוקס ועד לקיורטוש (אגב, בחלק מהמקומות הטעם זהה) - בכל נושא שתבחרו תמיד יש איזה טרנד באוויר שכולם חייבים, אבל פשוט חייבים, לעשות עכשיו. וככה, כמו חבורה של עכברים מסוממים אבל אופנתיים, אנחנו רצים מפֶּתח של מסעדה אחת לאתר ההורדות של להקה אחרת, מחפשים את הדבר הבא שיגרום לנו להרגיש שאנחנו מיוחדים בדיוק כמו כל אחד אחר. נשאר רק לקוות שכל העניין הזה הוא בעצמו טרנד חולף.
7. מעמד
השעבוד הגדול ביותר שלנו הוא זה שאותו אנחנו חיים 24/7: המעמד שלנו. אותו סיכום ערטילאי של סך ההכנסות שלנו, מינוס היכולת להוציא על דברים מיותרים - רק כדי שהחברים שלנו יידעו שאנחנו נמצאים באותו מעמד כמוהם: שתי דרגות מעל המעמד שאנחנו והם באמת משתייכים אליו. כי בחיים האלה לפעמים קשה להחזיק מעמד, אבל הרבה יותר קשה לתחזק מעמד.
מזל שאנחנו החלטנו לפרוש מהמירוץ: אנחנו עוברים לגליל, לחיות בקומונה חקלאית בלי אוברדראפט, בלי לחץ ובלי אייפון. מתי? אוטוטו, רק תנו לנו לסיים עוד איזה פרויקט־שניים בעבודה. אולי שלושה.
8. הרשתות החברתיות
כולנו יודעים מי טוֹוה רשתות: העכביש. וכולנו גם יודעים מה קורה ליצור כלשהו שנלכד בטעות באחת הרשתות האלה: נגמרים לו החיים. ולמרות שסימני האזהרה היו שם, כולנו נלכדנו מזמן ברשתות: בפייסבוק, בטוויטר, באינסטוש - כולנו עבדימוש. תעלה תמונות מהטיול, תעדכן סטטוס מחו"ל, ובעיקר תן סימן חיים, כדי שכולם יידעו שגם לך כבר מזמן אין חיים.
מה שהכי יפה זה שקוראים להן "רשתות חברתיות" - כאילו יש משהו פחות חברתי משני אנשים שיושבים זה מול זה ובמקום לדבר אחד עם השני מדברים עם זרים דרך מסך. מתחשק לי לכתוב על זה סטטוס.
(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו