באופן כמעט מיסטי יוצאים השבוע שני אלבומים הקשורים לאריק איינשטיין ז"ל. הראשון הוא הוצאה מחודשת לאלבום המופת של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב משנת 1971 "בדשא אצל אביגדור" (עם סאונד חדש וארבעה קטעי בונוס כולל "מה פה קורה"), והשני הוא מחווה מאוד עכשווית ברוחו של קובי אוז ל־11 משיריו של איינשטיין, תחת הכותרת "חלום עקבותיך" (כשם שירו של אברהם חלפי שהלחין יצחק קלפטר).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
באופן "כמעט מיסטי" משום שללא כוונה תחילה, יש קשר פנימי עמוק בין שני האלבומים. "בדשא אצל אביגדור" היה, חוץ מאוסף שירים נפלא, אלבום מהפכני במוסיקה הישראלית של שנות ה־70. הוא יצא אחרי "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה" הנהדרים, עם הלחנים של שמוליק קראוס, מישה סגל, רוב הקסלי ובעיקר שלום חנוך שקירבו את צליל הפופ הישראלי לראשונה למה שהיה סטנדרט בעולם, ובעיקר בבריטניה.
המפגש בין איינשטיין לגבריאלוב ב"בדשא אצל אביגדור" הוסיף משהו מאוד מקומי וים־תיכוני לאווירה. גבריאלוב עם השורשים הטורקיים שלו והגיטריסט חיים רומנו עם אהבתו למוסיקה יוונית, תיבלו את המנגינות שיצר גבריאלוב (למילים של אריק איינשטיין ויעקב רוטבליט) בטעם ארץ־ישראלי חדש, וכך גם השילוב בין "הצ'רצ'ילים" ועיבודי המיתרים של דוד קריבושי "היא תבוא", "שיר מספר שמונה", "צא מזה", "אני ואתה", "קפה טורקי", "אני אוהב לישון", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אני מבין" ועוד. זו עוד לא המהפכה המזרחית שתגיע אחר כך, אבל זה צעד קטן וחשוב בהרחבת גבולות הצליל הישראלי.
בערך 20 שנה אחרי "בדשא אצל אביגדור" הגיעו קובי אוז ו"טיפקס" והעמיקו את רעיון שילוב המזרח־מערב במוסיקה הישראלית הפופולרית. תרומתו של אוז לאיך שאנחנו נשמעים היום גדולה בהרבה מהמשפט הבודד הזה, אבל אנחנו נשמור את הדיון בו להזדמנות אחרת ונתרכז בפרויקט החדש שלו, "חלום עקבותיך".
לא רק קאברים
שלא במקרה נפתח אלבום המחווה של אוז בשיר "היא תבוא" מתוך "בדשא אצל אביגדור". הבחירה בשיר התקווה הזה היא אמירה לא רק מוסיקלית אלא גם חברתית־פוליטית. "חלום עקבותיך" הוא המשך המסע של קובי אוז אל השורשים שלו ועדכון ההשפעות עליו לאיך שהוא רוצה שהן יישמעו היום.
הוא עושה זאת בראש חבורה של צוענים עבריים מיטיבי נגן (ג'וני קורן, אדם מדר, רועי צעדי, נועם חן, מיקי שביב, גלעד חזן ודניאל קריאף).
השירים הכל כך מוכרים ששר איינשטיין מקבלים פרשנות חדשה שאינה מנסה להתמודד עם המקור אלא מציגה זווית אחרת. אריק איינשטיין הוא הקלאסיקה, הוא ארץ ישראל, הוא התנ"ך של המוסיקה הישראלית. קובי אוז וחבריו מציעים זווית אחרת. "היא תבוא", "בוקר טוב אמיר", "ערב מול הגלעד", "רק איתך", "סוס עץ", "הוא חזר בתשובה", "בואי אמא" (כולל שירה ברוסית), "מאחורי השער", "ארץ ישראל", "חלום עקבותיך", "תמיד זה הים". שירים ישנים ושירים חדשים, אישיים לצד כלליים. השירים של אריק איינשטיין תמיד מלאי אהבה ואופטימיות, גם אם הם עצובים. אוז נותן להם את הפרשנות שלו. אישית אני לא מבין או אוהב את כל הפרשנויות המוסיקליות באלבום. "סוס עץ", למשל, לא מדבר אלי בגרסתו זו, אבל אני מאוד אוהב ומעריך את הניסיון של אוז לא לעשות "קאברים" לשירים, אלא לומר משהו משלו בעזרת חומרים שאף אחד לא יכול לשיר כמו אריק איינשטיין.