להיטים ויראליים מצמררים דוגמת "תמכור לה שוקולד, מה היא ערבייה?" ו"תפתח ת'חדר, יא זבל, לפני שאני מז**ן אותך", דאגו לכך ש"הישראלי המכוער" בילה לאחרונה לא מעט בכותרות. עם זאת, להגנתם של אותם אזרחים משלמי מסים, שנתפסו בקלקלתם ובוישו בפומבי, יש לומר שהם לא המציאו שום דבר. לכל מדינה יש המכוערים שלה.
קחו את ארגנטינה, לדוגמה. גם שם תמצאו אנשים נורמטיביים למראה שמאבדים את זה לחלוטין בתוך רגע. וגם שם איבוד העשתונות מביא לעיתים ליצירת תרחישים קיצוניים, מהפנטים ודי ברבריים.
"סיפורים פרועים" של דמיאן זיפרון, שייצג את ארגנטינה בטקס האוסקר האחרון (והפסיד ל"אידה"), מאגד לתוכו אוסף של שישה סיפורי זעם מוטרפים שכאלה - סיפורי נקמה, אם תרצו - שבמהלכם הדמויות השונות נדחפות אל מעבר לקצה בגלל סיבה כזו או אחרת, והופכות לחיות אדם. הסרט מתויג כקומדיה, והוא אכן מצחיק מאוד, ואפילו ממזרי. אבל הוא גם אפל מאוד ואלים מאוד. והכוחות שנלחמים בו הם לא בדיוק כוחות רנדומליים. כל הסיפורים שזיפרון טווה בכישרון על המסך מבטאים מאבק כלכלי־חברתי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. בין האדם הקטן לממסד. בין עובדי הקבלן לעשירון העליון. בין חסרי ההשכלה לאנשי העסקים המעונבים. עובדה זאת טוענת את הסיפורים באנרגיה פוליטית ובמתח מעמדי האופייניים לקולנוע הלטיני (אך לא אופייניים כלל לקולנוע האמריקני), והופכת אותו רלוונטי מאוד לזמנים שבהם אנו חיים.
הפרולוג הקצר והמטלטל - שמתרחש על מטוס נוסעים מלא, שמתמקד בפלרטוט בין מבקר מוסיקה קלאסית לדוגמנית, ושמסתיים בפריז־פריים מהמם - נותן את הטון ליצירה כולה, ומבהיר שהמשחק שזיפרון משחק אינו כולל חוקים, עכבות או פרופורציה. הכל הולך. משם ממשיך הסרט לדיינר נטוש בלילה גשום, כדי להביא את סיפורה של מלצרית קשת יום (ג'ולייטה זילברברג), שפוגשת לפתע את הגבר החזיר שהרס לה את החיים, ומשם אנו עוברים לאוטוסטרדה מדברית, כדי להיות עדים לדו־קרב מופרע לחלוטין שמתפתח בין שני נהגים לא חכמים במיוחד, בלשון המעטה.
שלושת הסיפורים האחרונים מעט מורכבים וארוכים יותר. בראשון, מהנדס מוערך המגולם בידי הג'ורג' קלוני של ארגנטינה, ריקארדו דארין, מוצא את עצמו נאבק בחברת הגבייה העירונית, לאחר שהוא מקבל דו"ח חניה ללא הצדקה. בשני, עורך דין מצליח (אוסקר מרטינז) מפעיל את כל כישוריו המפוקפקים כדי להציל את בנו, שזה עתה דרס למוות אישה הרה בעודו שיכור, ונמלט מהמקום. הסיפור המסיים, והגרנדיוזי מכולם, מתרחש בחתונה מהגיהינום, שבה הכלה (אריקה ריבאס) למדה, רגע לפני הסלואו המסורתי, שבעלה הטרי בוגד בה כבר חודשים עם אחת מהאורחות.
זיפרון מוציא את רעיונותיו לפועל ברמה טכנית גבוהה מאוד (כולל שימוש מושכל באפקטים ממוחשבים ובעבודת מצלמה דינמית), והוא מצליח להפתיע שוב ושוב באמצעות המצאותיו התסריטאיות הדי מבריקות, והיכולת המרשימה שלו להתעלות על עצמו בכל פעם מחדש. באופן נדיר לסרטי אנתולוגיה, כל הסגמנטים מוצלחים מאוד, ואין כמעט נפילות (אם כי הסיפור על המהנדס הוא אולי הכי פחות מתגמל). הסיפורים כתובים בחסכנות ובדייקנות רבה (תוך כדי שהם שואבים השראה מ"אזור הדמדומים" ומ"דואל", סרטו הראשון של סטיבן שפילברג), אך כולם שועטים קדימה ללא הפסקה, כולם דחוסים עד הקצה בהתרחשויות ובתפניות לא צפויות, וכולם ננעלים על הטון הספציפי שלהם ומושכים את הצופה אל תוכם שניות ספורות מהרגע שהם מתחילים.
יש משהו הולם בכך ש"סיפורים פרועים" הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן האחרון, עשרים שנה בדיוק לאחר שאנתולוגיית סיפורי הפשע המופלאה והמשפיעה "ספרות זולה" נחשפה לראשונה על הריביירה ושינתה את עולם הקולנוע לנצח. אך למרות שזיפרון הוא תלמיד מובהק של טרנטינו (ובעיקר של האלימות שלו), ולמרות שדי ברור שסרטו לא היה קיים ללא "ספרות זולה", הטוויסט הדרום־אמריקני שלו מוסיף לתוצאה טעם ייחודי. זהו אותו טעם פראי וחייתי שסייע ל"אהבה נושכת" המולטי־נרטיבי, של אלחנדרו גונזלס איניאריטו המקסיקני, להיות הרבה יותר מסתם עוד חיקוי שנעשה בצל "ספרות זולה". זהו הטמפרמנט העצבני ומלא התשוקה הזה, שלא לגמרי זר ליושבים בציון. הטירוף הזה בעיניים שמופיע כך פתאום, באמצע היום. בתור בסופר. באוטובוס. על הכביש. נראה לי שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ככלות הכל, כולנו ישראלים. וכולנו מכוערים לפעמים.
"סיפורים פרועים" ("Relatos salvajes"), כתב וביים: דמיאן זיפרון. ארגנטינה 2014
"יקירי". חפיסת טישו אחת לא תספיק
דיקור סיני
על פניו, "יקירי" הסיני הוא דרמה סוחטת דמעות על זוג הורים שילדם נעלם. אתם אמורים כבר להכיר את התרגולת מסרטים כמו "סידהארתא" ההודי, שיצא אצלנו לפני כמה חודשים, ושעסק בהורים עניים שבנם הצעיר נשלח לפרנס את המשפחה ולא חזר, או "סיפור משפחתי" מהשנה שעברה, שעסק בשתי משפחות סיניות שילדיהן הוחלפו בלידתם.
אלא שככל שהוא מתפתח ונמשך, מתברר שהשאיפות של "יקירי", שמבוסס על סיפור אמיתי, כמובן, גדולות הרבה יותר. שכן הוא לא רק מעוניין להביא לצופים את סיפורם הטרגי של הזוג הגרוש (הואנג בו והאו ליי) שילדם פנגפנג נחטף בזמן שהוא משחק עם חבריו ברחוב. הוא נחוש להציג תמונה רחבה ככל האפשר של הסיטואציה הנוראה, ולגרום לצופים להבין את המורכבות ואת מידת הכאב וחוסר האונים שכרוכים בתופעת הסחר בילדים, שנפוצה מאוד בסין.
כך קורה שבתום מסכת החיפושים של הזוג הגרוש - שמעבירה אותם שבעה מדורי גיהינום, מועכת להם את הנשמה ולוקחת אותם לכל קצוות המדינה - מתפנה הבמאי פיטר צ'אן להתמקד בדמויות נוספות. הוא מבלה קצת זמן כדי להביא את סיפורו העצוב של מנחה קבוצת התמיכה (ז'אנג יי) שמסייעת להורים שילדיהם הועלמו. הוא מפגיש אותנו עם גברת כפרית בודדה (ז'או ווי) שמגדלת ילדים שאינם שלה. והוא אפילו מציג בפנינו את עורך הדין הצעיר והציני שמגויס כדי לעזור לאותה גברת כפרית בודדה להילחם במערכת לאחר שהילדים שאינם שלה נלקחים ממנה.
לזכותו של צ'אן ושחקניו ייאמר שהם מצליחים לגרום לצופים לרחם על כל הדמויות האלה. גם על הגברת הכפרית, שקשה עד בלתי אפשרי להצדיק את מעשיה. ואפילו על עורך הדין שלה. אבל הבעיה היא שככל שהפוקוס של הסרט מתפזר, וככל שהדרמה מפנה את מקומה למלודרמה, כך מאבדים האירועים המוצגים מעוצמתם.
"יקירי" מכיל כמה וכמה סצנות מרסקות, מרתקות ו/או מותחות. והוא גם מיטיב להציג את האבסורד הבלתי נתפס שנוצר כתוצאה מהחוק הסיני שמתיר לכל משפחה רק ילד אחד (כדי לקבל היתר להביא לעולם ילד נוסף, על ההורים להוציא תחילה תעודת פטירה לילדם הנעדר). אך באורך של יותר משעתיים, הוא מנסה לתפוס יותר מדי. ובסופו של דבר, הוא בעיקר מתפקד כמכונה יעילה מאוד ליצירת דיכאון ודמעות. חפיסת טישו אחת לא תספיק הפעם.
"יקירי" ("Qin’ai de"), במאי: פיטר צ'אנג. סין/הונג קונג 2015
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו