מצביעים ברגליים

הטראומה שהולידה את תשדיר "משטרת הקיטורים" ההומוריסטי מטעמה של ועדת הבחירות המרכזית - זו המאיימת באמצעות שוטר משופם וגדל גוף לשלול מאזרחי המדינה שלא יצביעו את הזכות "לקטר" - התרחשה בבוקר שלמחרת בחירות 2001. מדינת ישראל התעוררה אז לשיעור ההצבעה הנמוך בתולדותיה - 62%. בארבע מערכות הבחירות שחלפו מאז אמנם עלה מעט שיעור ההצבעה, ל־66% בממוצע, אבל שיעורי ההצבעה של העשורים הראשונים למדינה - 86.9% בבחירות הראשונות וכ־80% לאורך 14 מערכות בחירות נוספות עד 1999 - הפכו לנחלת ההיסטוריה.

במערכת הבחירות הקודמת לכנסת ה־19 הצביעו ברגליים כ־1.8 מיליון מתוך 5.65 מיליון בעלי זכות בחירה - ופשוט לא הגיעו לקלפיות. אם שיעור ההצבעה ביום שלישי יהיה דומה, ייעדרו הפעם מהקלפיות כ־2 מיליון בוחרים. גם אם מקזזים מהמסה העצומה הזאת של הלא־מצביעים כ־540 אלף אזרחים, שעל פי נתוני הלמ"ס שוהים בחו"ל תקופה ממושכת - כאלה שרישומם בספר הבוחרים הוא פורמלי בלבד - עדיין מדובר בהיעדרות צפויה מהקלפיות של כ־1.4 מיליון בעלי זכות בחירה. זו לא בדיוק דמוקרטיה במיטבה.

• • •

ה"הצבעה ברגליים" אינה מתרחשת על דף חלק. סקרי "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מהשנים האחרונות מלמדים על אי אמון ציבורי רחב ומתמשך במערכות הפוליטיות. רק כ־35% מהציבור נותנים אמון בממשלה ובכנסת, בעוד מוסדות כצה"ל, הנשיא ובית המשפט העליון זוכים לאמון של 70% ויותר. שיעור ההצבעה הנמוך בשילוב שיטת הבחירות היחסית מובילים לעוד נתון סטטיסטי מוזר: ראשי הממשלה האחרונים, מברק ועד נתניהו (למעט שרון), זכו לתמיכתם הישירה של כ־15% מבעלי זכות הבחירה בלבד.

ישראל אינה יוצאת דופן במגמת הירידה של שיעור ההצבעה בבחירות. מחקר שבדק את שיעור ההצבעה ב־214 מדינות בעולם, גילה מגמה דומה של ירידה בשיעורי ההצבעה. ד"ר עופר קניג, ראש ענף חקר מפלגות בפרויקט תיקון שיטת הממשל בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי ב־14 מתוך 21 הדמוקרטיות הוותיקות שנבחנו, נרשם השיא השלילי של ההשתתפות בבחירות בין 2005 ל־2012. ספרות המחקר מעניקה לכך סיבות שונות: שיקולי רווח מול תועלת של בעלי זכות הבחירה; תחרותיות מועטה מדי בין המפלגות; שלטון שלא התחלף זמן רב וחוסר יציבות של המערכת. רק במדינות כבלגיה וכאוסטרליה, שבהן ההצבעה היא חובה חוקית, משתתפים יותר מ־90% מבעלי זכות הבחירה.

ניכור מהשלטון, כל שלטון

בישראל ההצבעה היא זכות אך לא חובה חוקית, והמסות הגדולות של הלא־מצביעים נמצאות בקרב ציבורים מוגדרים למדי. בבחירות 2009 למשל, נמצא כי בשמונה מתוך 12 היישובים שבהם היה שיעור הירידה בהצבעה משמעותי במיוחד, היו כאלה שמיקומם הגיאוגרפי בפריפריה ומצבם החברתי־כלכלי חלש. גם בבחירות 2013 נמצא (במחקר של ניר אטמור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה) כי רבים מהיישובים שבהם היה שיעור ההשתתפות נמוך מ־67.7% (שיעור ההצבעה הארצי) - נמצאים בפריפריה: אילת (43.1), דימונה (53.5), טבריה (54.1), קריית שמונה (54.8), שדרות (55.6). שיעורי השתתפות דומים ונמוכים יחסית (55%-59%) נרשמו בעוד ערים פריפריאליות כגון עכו, ערד, באר שבע, אשקלון, עפולה, קצרין מצפה רמון, כרמיאל ואופקים.

לעומת זאת, שיעור ההצבעה ביישובים חזקים יותר מבחינה חברתית וכלכלית, למשל מודיעין־מכבים־רעות, וכן שיעור ההצבעה ביישובים חרדיים או בהתנחלויות רבות - מתקרבים ל־80% ולעיתים אף נושקים ל־90%. התוצאה אבסורדית: דווקא רבים מתושבי הפריפריה, שהאינטרס שלהם בהשפעה הוא הגדול ביותר; שהפערים החברתיים והכלכליים בינם לבין תושבי מרכז הארץ גדולים; ושתחושות הקיפוח והניכור שלהם חריפות פי כמה, בוחרים להדיר את רגליהם מהקלפיות.

העיתונאי, הסופר והפעיל החברתי אלישיב רייכנר מתגורר בירוחם שנים רבות ולאחרונה הוציא את ספרו "דווקא שם - סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית" (ידיעות ספרים). רייכנר הצביע השבוע על כך שאותה פריפריה שבבחירות לכנסת מצביעה באחוזים נמוכים משיעור ההצבעה הכללי, מצביעה בבחירות לרשויות המקומיות באחוזים גבוהים משיעור ההצבעה הכללי.

"האנשים הללו", מסביר רייכנר, "חשים שההצבעה שלהם בבחירות המוניציפליות משפיעה באופן ממשי על החיים האישיים שלהם, בשונה מההצבעה לכנסת ולממשלה, שמהן הם מרגישים ריחוק גדול. חלקם חשים ייאוש וניכור מיחס השלטון כלפיהם, כל שלטון. הם שבעי הבטחות ואינם מאמינים שהצבעתם תשנה במשהו את מצבם".

אז מדוע אינם מצביעים למפלגות "חברתיות"?

רייכנר: "הייאוש הוא כללי, גם מהן. הם איבדו אמון במערכת הפוליטית בכללה. יאיר לפיד, למשל, שבא עם סדר יום חברתי־כלכלי, השקיע המון מול מעמד הביניים ובעיקר במרכז הארץ, אבל לא העניק תשומת לב למעמד החלש ולפריפריה. כחלון אמנם מחובר לכאן מאוד, אבל בקידמת הרשימה שלו הוא הציב שני אנשים שלא ממש מחוברים לאזורים הללו - מייקל אורן ויואב גלנט, שמזוהים עם עניינים אחרים לגמרי". רייכנר מתייחס גם לקמפיין שיזמה תנועת "אם תרצו", בניסיון להעיר את הפריפריה ותושביה ולהעלות את שיעור ההצבעה שם. הוא אינו אופטימי ביחס לסיכויי הקמפיין הזה. "אם תרצו", הוא אומר, "מתמקדת בנושאים מסוימים, ולאו דווקא בנושאי חברה וכלכלה. לכן איני צופה להם הצלחה רבה".

השיטה וההתנהלות

בדיקה של ספרות המחקר בנושא שיעורי ההצבעה בבחירות לכנסת מגלה שרייכנר צודק: אנשי הפריפריה שנעדרים מהקלפיות בבחירות לכנסת, זורמים לשם בהמוניהם בבחירות המוניציפליות. כך למשל, בבחירות לכנסת ה־13 הצביעו במועצה מקומית מגדל 62.5%, ובבחירות המקומיות באותה שנה הצביעו 78.1%. במצפה רמון הצביעו לכנסת ב־2013 58.7% ובבחירות המקומיות - 73.6%. בשדרות הצביעו לכנסת 55.6%, ואילו בבחירות המקומיות - 68.8%. הפערים בין הבחירות לכנסת לבחירות לרשויות המקומיות דומים בעוד יישובי פריפריה כגון אור עקיבא, יבנאל, שלומי, חצור הגלילית ונתיבות (מתוך מחקר של ד"ר ניר אטמור).

דומה כי החוקר מיכאל פיליפוב, שניתח אחרי בחירות 2013 עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה את מאפייני הלא־מצביעים, הניח את האצבע על הנקודה. פיליפוב כתב בשורות הסיכום של מחקרו כי "אין די להילחם באזרחים מקטרים, שכן תרבות פוליטית אינה משתנה הודות ליחסי ציבור, אלא רק הודות לשינוי במציאות הפוליטית־חברתית, שאמורה להעניק לאזרחים תקווה". פיליפוב מקווה ש"שיטת המשטר והבחירות תשתנה כמו גם התנהלות הפוליטיקאים". רק כך, הוא משוכנע, תחזור התקווה גם לנעדרים מהקלפיות, והם יתנהלו אחרת.

הפריפריה כמאפיין גיאוגרפי מספקת למפלגת הלא־מצביעים את המסות הגדולות ביותר, אבל היא אינה לבד. במסגרת מחקר הבחירות הישראלי של אוניברסיטת תל אביב אפיינה פרופ' מיכל שמיר, לפני ואחרי בחירות 2013, את אלה שהצהירו שלא יצביעו ואת אלה שבפועל לא הצביעו.

הממצאים המרכזיים של שמיר מעידים כי שיעור גבוה יותר של ערבים (18%) לא הצביע בהשוואה ליהודים (7%). מבין הצעירים, שיעור גבוה יותר (15%) בקבוצת הגיל הצעירה ביותר (22-18) לא הצביע בהשוואה ל־9%-7% בקבוצות הגיל האחרות.

כמו כן, מחקרה של שמיר העלה כי 16% מבין "העניים" לא הצביעו לעומת כ־7%-6% במעמדות אחרים, וכי 11% מבעלי ההשכלה הנמוכה לא הצביעו בהשוואה ל־8%-6% מקרב המשכילים יותר.

במחקר עולה גם כי נטייה פוליטית משפיעה. השמאל מדווח בדיעבד (אחרי בחירות) על השתתפות גדולה יותר בבחירות. רק 3% מאנשי השמאל במחקר של שמיר לא הצביעו, בהשוואה לשני המחנות האחרים: 8% מהמזוהים עם המרכז הפוליטי וכ־7% מאנשי הימין.

בקרב העולים, 16% מעולי חבר העמים שהגיעו לארץ אחרי 1989 דיווחו שלא הצביעו בבחירות 2013 בהשוואה ל־6% בקרב יהודים ותיקים וילידי ישראל.

מבין כל המאפיינים הללו בולטת במיוחד תופעת ההצבעה הנמוכה בקרב עולי חבר העמים. לילי גלילי, עיתונאית ב"חדשות ישראל 24", ומי שחיברה עם רומן ברונפמן את הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון", עוסקת כבר יותר מ־30 שנה בהשפעות הפוליטיות והחברתיות של העלייה מבריה"מ, ונחשבת לאחת המומחים הבולטים בתחום. גלילי מציינת שהנסיגה של הציבור הרוסי ממעורבות פוליטית משמעותית יותר משנדמה. "במחקרים שבדקו את ציבור העולים מבריה"מ לשעבר, התגלה שהרוסים אמנם מאמינים פחות מהציבור הכללי ביכולת הכללית של האזרח להשפיע, אבל לעומת זאת מאמינים מאוד ביום הבחירות כיום, שאכן מספק הזדמנות לשינוי אמיתי.

"ואכן", אומרת גלילי, "במערכות הבחירות הראשונות שבהן העולים מרוסיה השתתפו - שיעורי ההצבעה שלהם היו גבוהים למדי. דווקא משום כך הנסיגה שלהם מהצבעה במערכות הבחירות האחרונות היא מאוד משמעותית ומבטאת ייאוש.

"תקופה ארוכה", מסבירה גלילי, "התקבע לו כאן משהו שהוא בין עובדה לבין מיתולוגיה, שהרוסים הם ממליכי המלכים; שאי אפשר להיות ראש ממשלה בלי הקול הרוסי. היה לזה בסיס. ב־1992 רבין נבחר באמצעות קולותיהם, ב־1999 הם המליכו את ברק וב־2001 שיעור עצום מהם תמך בשרון. כולם הבטיחו להם דברים ספציפיים, תפורים למידותיהם, בעיקר בזירה האזרחית, אבל שום דבר לא קרה - לא ברית זוגיות, לא הסדרת פנסיה ואפילו לא דיור ציבורי".

גלילי מצביעה גם על השחיקה ב"תחושת הכוח הקהילתי" של הציבור הרוסי: "ישראל ביתנו חדלה להיות מפלגה סקטוריאלית במודע. זה היה הרצון של ליברמן, שהיום סובל מצרות אחרות, אבל זה הביא גם לשחיקה בתחושת הכוח הקהילתי של הציבור הזה, שמורידה גם היא את שיעורי ההצבעה שלהם".

מפלגת פתק לבן?

אלה הלר, החוקרת שסיכמה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה את המחקרים שבחנו בשנים האחרונות את הירידה בשיעורי ההצבעה בארץ, וניתחה את פרופיל הלא־מצביעים, מציינת גם את הערבים כקבוצה משמעותית נוספת, ששיעור הלא־מצביעים בה "תרם" לשיעור הלא־מצביעים הכללי במערכת הבחירות האחרונות (18% מהם לא הצביעו). גם אצל הערבים בולט השוני בין שיעור הצבעה נמוך יחסית במערכת הבחירות לכנסת לבין שיעור הצבעה גבוה יחסית בבחירות לרשויות המקומיות.

עם זאת, הלר מציינת כי גורמים ייחודיים לבחירות 2015 עשויים לשנות את שיעורי ההשתתפות בקרב הציבור בכלל ובקרב קבוצות מסוימות בפרט, "למשל הערבים שמפלגותיהם התאחדו עתה לרשימה אחת".

"כך למשל", אומרת הלר, "העובדה שמדובר במערכת בחירות נוספת בתוך כשנתיים עלולה לעורר אנטגוניזם בקרב הציבור ולהביא לירידה בשיעורי ההצבעה. לחלופין תחרות צמודה בין הגושים הפוליטיים עשויה דווקא לעודד מצביעים מכל רובדי החברה להגיע לקלפי". לכן תיתכן, היא מעירה, "גם השפעה על קבוצות מסוימות בהתאם להתפתחויות פוליטיות: למשל, פרשות השחיתות בישראל ביתנו, המזוהה כמפלגת עולים, יכולות להשפיע על שיעורי ההשתתפות בבחירות, וכך גם הפיצול בש"ס ועוד".

מי שמביע בגלוי את מורת רוחו מהשתתפות ב"משחק הבחירות" הקרב הוא ההיסטוריון והסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. אלמוג פירסם לפני כשבוע סטטוס מנומק בעמוד הפייסבוק שלו, שם הסביר מדוע ישים פתק לבן בקלפי, כמחאה נגד הבחירות. בין היתר כתב אלמוג: "אשים פתק לבן בקלפי... לא רוצה להיות מריונטה בתיאטרון האבסורד הישראלי, רק כי מישהו החליט שהגיע הזמן למחזה חדש. כל יום שעובר רק מחזק אותי בבחירתי... אז גם אני רוצה להקים לעצמי מפלגה. מפלגה זמנית (כמו רובן) של סרבני בחירות. אנחנו נהיה מפלגה וירטואלית, חוץ־פוליטית. ללא מנהיג, ללא תקציב ועם אג'נדה אחת: עד שלא משנים את שיטת הבחירות אנחנו לא בעסק".

האמנית והמחנכת הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן, שנפטר לפני כשנתיים, סבורה שגם אם לאנשים קשה להצביע הפעם, "ואפילו מסיבות טובות ומוצדקות", הם חייבים ללכת לקלפי ולהשתתף בבחירות. "הציבור צריך ללבוש בגדי חג, לברך 'שהחיינו' וללכת להצביע. זה חלק מהאחריות שאנו חייבים לקבל על החיים שלנו".

גם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נרתם השבוע למאמצים לשנות את דעת הציבור שבוחר לא לבחור. ביום שלישי הזמין ריבלין למשכנו 100 אזרחים שהודיעו כי אינם מתכוונים להצביע הפעם, וניהל עימם שיחה פתוחה. ריבלין נקט יוזמה על רקע החשש שאותו כבר הביע, ששיעור ההצבעה בבחירות הקרובות לכנסת יהיה נמוך. הנשיא קרא לציבור ללכת להצביע ולא לאבד את האמון במערכת הפוליטית, שהיא אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו