פרס ספיר: הכסף מדבר

הערב יחולק פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס לאחד מהחמישה הבאים: אגור שיף, לאה איני, ראובן נמדר, חגית גרוסמן וגלית דיסטל אטבריאן. זו תהיה הפעם ה־14 שהפרס מחולק, אם לא סופרים את האירוע המביך ב־2009, שבו חולק הפרס לסופר אלון חילו על ספרו "אחוזת דג'אני" ונשלל ממנו לאחר ימים מספר.

כמדי שנה, הרשת מוצפת בתחזיות קודרות, רמיזות עוקצניות ואמביוולנטיות עמוקה באשר לכמעט כל אספקט של הפרס, שעם כל שנה שק הטענות כלפיו הולך וכבד. זהות השופטים, למשל, תתגלה רק במעמד הפרס, אולם כבר כעת יש קולות התמהים על הקשר שלהם לספרות. 

חלק מן המועמדים/ות זכו לשבחי הביקורת או להצלחה מסחרית מסוימת, אולם ההשוואה ביניהם לבין סופרים שלא זכו להיכנס לרשימה טרם שככה; וכמובן, ההליך השיפוטי, שכרגע לוט בערפל, כבר לא נמלט מחיצי הביקורת, הטוענת להטיה פוליטית מצידו או לחובבנותו ורשלנותו.

פרס ספיר אמנם נוסד בהשראת פרס המאן־בוקר הבריטי, אך כיום אין אלא לפסוק שיוקרתו של האחרון לא דבקה בו ולו במעט. אחת הסיבות המהותיות היא קרוב לוודאי הסכום הנדיב – 150 אלף שקלים המוענקים מדי שנה לזוכה, נוסף על 40 אלף שקלים לכל אחד משאר המועמדים הסופיים – אשר עומד בסתירה למספר השערוריות שדבקו בפרס בשנותיו המעטות, מספר הפיגורות שהודיעו כי לא ייקחו בו חלק, ורשימת הספרים המוערכים שלא נכנסו לרשימה או נפלטו ממנה בפורמט המקוצר שלה, ההולכת ומתארכת מדי שנה. 

הנימה החוזרת על עצמה עם אזכורו של הפרס, אם כן, היא כעוסה: אלמלא היה מדובר בסכום כה נכבד, יש לשער שלא מעטים היו מושכים את ידם מהעניין. אך איך יכול סופר בישראל 2014 להפנות את גבו לפרס שכזה?

רשימה מעניינת ואחרת

על רקע עכירות מצטברת זו, הרשימה הסופית השנה מעניינת ביותר: יחסית לשנים קודמות אין ספק שמדובר ברשימה מינורית למדי – הכותבים שמאכלסים אותה אמנם פעילים ביותר, רובם ככולם, בזירה הספרותית, ולחלקם אף גרעין קשה של קוראים, אך עדיין מדובר בסופרים שמתהלכים כמעט בשוליה המובהקים, ולכל הפחות גם לא במרכזו של המשעול האלטרנטיבי. 

לאה איני, המועמדת על ספרה "בת המקום", היא דוגמה מצוינת לכך: "בת המקום" זכה בשבחי הביקורת, אך איני היא סופרת שבעקביות מפרה כל ציפייה שניתן לתלות בה – לעומת ספר כגון "ורד הלבנון", שזכה להערכת הקונצנזוס, ברזומה של איני מצויים ספרים כגון "גאות החול" או "סדומאל" – ספרים מתריסים, אלימים, לא פשוטים לקריאה. אפילו ספרה הנוכחי, על הנובלה "ספרא" המסתתרת בתוכו, מתרה מפני כל אפשרות למשמע אותה, את נושאי כתיבתה וסגנונה.

ואיני היא עוד הסופרת הבולטת ברשימה. "לילה ולואיס" מאת המשוררת והסופרת חגית גרוסמן כתוב בפואטיקה הייחודית לה, החוצבת מרחב לשוני משלה ותובעת מעורבות ואמון בלתי מסויג מצד הקוראים; אגור שיף, שמועמד על ספרו "המאחרים", נחשב זה שנים ל"סופר של סופרים" וזוכה בשלל סופרלטיבים, אך גם בקרב הגרעין הקשה של חובבי ספרות טרם הפכו ספריו נושא לדיון כפי שראוי היה; ראובן נמדר שמועמד על "הבית אשר נחרב" הוא אאוטסיידר ספרותי שאף אינו מתגורר בארץ, ו"טווס בחדר מדרגות" מאת חגית דיסטל אטבריאן הוא ללא ספק הפתעה ברשימה. 

האם המינוריות של הרשימה היא איתות לרצונם של השופטים להעניק קול לאלטרנטיבה? האם נרמזת מתוכה כוונה ליצוק לתוך הפרס אפיל פחות מיינסטרימי וכריזמטי ולפיכך יותר "ספרותי"? לצד מי שמעלים אפשרות זו – לרוב תוך גלגול עיניים של פקפוק – לא מעטים פשוט רואים בה חובבנות וחוסר התמצאות בסצנה הספרותית. יש לברך, אם כן, על כך שלצד סכום הזכייה יתורגם הספר הזוכה לערבית ולשפה נוספת ויופץ בספריות ברחבי הארץ. אם הוא מעניין וראוי – ישפטו הקוראים.