בגיל שלושים, הגיל שבו מרבית הדוגמניות מחשבות מסלול מחדש לגבי עתידן, היה לדוגמנית ולשחקנית יאנה גור רגע של הארה. זה התרחש על הרצפה הקרה של סטודיו צילום במילאנו, בעוד היא כורעת ברך בפוזיציה לא אנושית, מנסה להגמיש את גופה ולהבליט את הכוכבות האמיתיות של יום הצילומים: זוג הנעליים האיטלקיות שנעלה. שם, בין ערימת זוגות נעליים צבעוניות שהוחלפו על רגליה בקצב מהיר, היא פתאום הבינה שהגיע הזמן לשינוי.
"לכל אחד שהיה בחדר היתה דרישה אחרת ממני: לצלם, ללקוח, למעצב השיער, לסטייליסט, למרטש, לארט דירקטור ולנציגי משרד הפרסום. כולם דיברו במקביל, ולכולם היה מה להגיד ולהעיר ולהציע, וחלק מההצעות היו לא הגיוניות. אני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה, מנסה למלא אחר ההנחיות הסותרות של עשרה אנשים, וקולטת פתאום שזהו, זה כבר לא פאן בשבילי כמו שזה היה פעם. וזה ממש לא עניין של פינוק, כי עשיתי כל כך הרבה צילומים בקריירה שלי, בכל כך הרבה תנאים של חום וקור ועירום חלקי ועירום מלא. אני יודעת היטב את העבודה ואני יודעת גם שזה לא תמיד קל, ולא תמיד נעים ולא תמיד נוח. באמת שעשיתי הכל. ופתאום זה כבר לא הרגיש לי טבעי או מהנה, וכל מה שהעסיק אותי היה 'מה הלאה? מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות?'"
ומה ענית לעצמך?
"שאני רוצה להקים סוכנות דוגמניות משלי. באותה תקופה דיגמנתי כמעט 12 שנים בארץ, ובעיקר בעולם, כי המראה שלי לא הכי עובד בישראל. שיחקתי בסדרות כמו 'להתאהב באנה' ובכמה סרטים עצמאיים, למרות שמעולם לא הרגשתי שאני באמת שחקנית, בגלל שהתגלגלתי לזה במקרה והרגשתי שחסרים לי מלא כלים.
"היה ברור לי שאני חייבת למצוא משהו שיפרנס אותי בצורה קבועה. הבנתי שבגיל שלושים אני כבר לא יכולה לחכות באי ידיעה לפרויקט הבא שלי, אלא חייבת שיהיה לי משהו מאוד מוגדר לקום אליו בבוקר. אז החלטתי עם בעלי, דוד ישעיהו, שצבר ניסיון כמנהל סוכנות דוגמניות, לפתוח סוכנות משלנו, שתדאג לספק עבודה לדוגמניות, אבל עוד לפני זה - תיתן להן הכוונה והסברה איך להתמודד עם התחום הזה של דוגמנות. הקמנו את סוכנות Devotional.
"הרבה נערות חולמות להיות דוגמניות אבל הן לא מבינות לאיזה עולם הן נכנסות. כמה בדידות יש בעבודה הזאת, כשצריך לנסוע לבד לחודש של עבודה ואודישנים במילאנו, בפאריס או בניו יורק. הן לא חושבות שאפשר לעשות 15 אודישנים ביום ולקבל 15 סירובים, וזאת חוויה נפשית קשה. והן לא חושבות על הקושי ללכת על עקבים שעות, ולעשות פוזות למצלמה, ומה נכון ללבוש ומה לא נכון ללבוש. חשוב לנו לספק לבנות הכוונה איך להגיע למקום טוב, ולא רק לסגור חוזים. בדרך כלל סוכני דוגמניות מסנוורים את הבנות הצעירות עם המילה 'כסף', מחתימים אותן על חוזים לא הגיוניים ולא נותנים להן רשת ביטחון נפשית".
בקיצור, החלטת להיות קואוצ'רית לדוגמניות מתחילות.
"אני בעיקר רוצה לעשות שינוי בַּיחס לדוגמניות בארץ. לאחרונה גם יזמתי את הקמת איגוד הדוגמניות, עם עורך דין שסייע בעבר לשחקנים בישראל להקים את שח"מ (איגוד שחקני המסך; י"א). כדי להקים את העמותה הייתי צריכה להחתים עוד שישה דוגמנים ודוגמניות - גייסתי את שירלי בוגנים, יעל רייך, מעיין קרת, שירז טל, תהילה ריץ' ועידן רול. כולנו עבדנו גם בארץ וגם בחו"ל, ואנחנו מכירים היטב את תנאי העבודה הרצויים".
עם בן הזוג דוד ישעיהו. "התחתנו בדרך משלנו" // צילום: זוהר שיטרית
תשלום על מדידות בגדים
"המטרה שלנו היא להתחיל לקדם הסכמים מול סוכנויות הדוגמנות מצד אחד ומול הגופים המסחריים מצד שני, ולדאוג שיהיו שכר מינימום ליום צילומים, תנאים בסיסיים ותשלום על מדידות בגדים, על חזרות לתצוגת אופנה ועל כל דבר שמטריחים עבורו את הדוגמנים. בארץ הכל נורא פרוץ. אתה יודע שיש הפקות בארץ שאין בהן אפילו אוכל לדוגמניות?"
את יודעת מה אומרים על דוגמניות ואוכל.
"מיצינו את הבדיחה הזאת. גם דוגמניות אוכלות. אני, לדוגמה, אוכלת המון, ולא עולה מעל 51 ק"ג כבר שנים. יש אנשים שזכו במבנה גוף וגנטיקה כאלה. בכל מקרה, לעבוד 12 שעות על סט בלי שיהיה עליו אוכל בצורה מאורגנת, זאת שערורייה. למה דוגמנית ישראלית, שגם ככה מקבלת שכר זעום לעומת חו"ל, צריכה להביא מהבית אוכל או להוציא מהכיס שלה? למה יש עיתונים שחושבים שדוגמניות מתחילות צריכות להתנדב לעבודה?"
ומצד שני, חברות אופנה משלמות סכומי עתק לפרזנטוריות שלהן.
"אתה מאמין לסיפורים האלה? הסכומים המופרזים שמתפרסמים בעיתון באמצעות אנשי יחסי ציבור הם אינטרס של החברה, שנתפסת כיוקרתית, ושל הדוגמנית, שנתפסת כמצליחה מאוד. בפועל, תוריד חצי מהסכום שכתוב בעיתון, ואז תוריד עוד קצת, ותוריד גם מס הכנסה ועמלת סוכן - וזה כבר יתחיל להתקרב לסכום האמיתי. יש בארץ מעט מאוד חברות אופנה גדולות, והעבודות בסופו של דבר הולכות בשנים האחרונות לגל גדות, גלית גוטמן או איילת זורר. שם, בפיסגה, יש עדיין סכומים מכובדים. בכל מקרה הם רחוקים מאוד מחצי מיליון או מיליון, כמו שמפרסמים.
"תעשיית האופנה הישראלית מאוד השתנתה בעשור האחרון, וכמו ששכר הדירה עבר מדולרים לשקלים, כך גם תג המחיר של הדוגמניות. אתה יודע שיש כל מיני הפקות אופנה שפונות אלינו לקבל דוגמנית, ומה שהם מציעים בתמורה לעבודה זה את התמונות? אומרים לי: 'לדוגמנית שלך תהיה ערימה של תמונות יפות'. ומה בדיוק הבנות אמורות לעשות עם התמונות האלה? ללכת למכולת? אפשר מדי פעם להצטלם בחינם להפקה מיוחדת שיש לה ערך אמנותי כזה או אחר, או שמספקת חוויה לדוגמנית. אבל לא כנוהל. דוגמנית צריכה לקבל כסף עבור העבודה שלה".
מימין: עדי נוימן, שירז טל ומיכאלה ברקו. "תצוגות של המעצבים הגדולים"
סוכנות דוגמניות זה בכלל עסק רווחי בעידן שבו פליטי ריאליטי ושחקנים משתלטים על העבודה?
"זה נכון שרוב הפרזנטוריות היום הן שחקניות, מנחות ופליטות ריאליטי, ולא דוגמניות. גם בעולם לוקחים שחקניות קולנוע לפרסם בשמים, איפור ושעונים. ועדיין יש תצוגות מסלול שבהן צריך דוגמניות, ובעיקר יש המון הפקות אופנה למגזינים ולקטלוגים. דוגמנית צריכה להיות ורסטילית במראה שלה, ואת זה טאלנטים לא יודעים לספק. והבגדים יושבים לגמרי אחרת על דוגמנית.
"בארץ התעשייה קטנה מאוד, ובאמת צריך להיכנס ל'האח הגדול' בשביל לקבל קמפיין. אבל אנחנו בסוכנות מכוונים לעולם. בעולם יש היצע עצום של עבודה. בפאריס, למשל, עניין האופנה הוא ממש חלק מהתרבות".
ובכל זאת יש לנו את בר רפאלי, שהיא הייצוא האופנתי הכי משמעותי שלנו. איך את מסבירה את ההצלחה העולמית שלה?
גור מחייכת ושותקת.
את לא חושבת שבר רפאלי היא דוגמנית מוצלחת?
"תשמע, אין ספק שבר רפאלי מאוד מאוד יפה, ומצטלמת יפה מאוד. אבל אני לא חושבת שאפשר להשוות אותה למיכאלה ברקו, שירז טל או עדי נוימן. מיכאלה ושירז התעסקו בהיי פשן, תצוגות של המעצבים הגדולים, שערים במגזיני האופנה המשפיעים, ובר היא יותר בקטע של ספורט. היא מאוד ספורטס אילוסטרייטד, ובאמת היא הגיעה לשם. ושלא תהיה אי הבנה, זה הישג מאוד מאוד מרשים".
מה סוד ההצלחה שלה?
"שהיא פשוט רוצה להיות שם. עושה רושם שלא מעניין אותה באיזו דרך היא תגיע לשם - אבל היא תגיע לשם. יש לה דרייב מטורף ואמביציה מנצחת, וזה חלק גדול בהצלחה של דוגמנית. נתונים פיזיים הם חשובים מאוד, אבל גם אמביציה ולוק מיוחד ושונה, שהיום מחפשים אותו יותר ויותר בעולם. הדוגמניות שבאמת מצליחות היום הן דוגמניות עם אישיות. קצת חצופות, קצת שונות, קצת לא משחקות את המשחק".
את לא חוששת שעמידה בראש איגוד דוגמניות, שנלחם בתעשייה המקומית, עלולה לפגוע בקריירה שלך או בדוגמניות שלך?
"ממש לא. למה שאפחד? אני באה לעזור להסדיר דברים, לא לעשות סתם מהומות ופרובוקציה. גם כששח"מ הוקם היתה התנגדות של גופי השידור, לא הבינו מה האיגוד הזה רוצה. אבל מהר מאוד כולם הבינו שתנאי עבודה בסיסיים ומכבדים מביאים לתוצאה טובה יותר. ברגע שיהיו פה תקציבי עבודה מינימליים וראויים, יהיו יותר בנות איכותיות שירצו להישאר בענף לאורך שנים".
התחילה כעובדת ניקיון
אל עולם האופנה והפלאשים התגלגלה גור (32) במקריות מוחלטת, עם סיפור מושלם לתסריט הוליוודי על מנקת משרד אפורה, שהופכת לברבור זוהר. "בגיל 18 וחצי, קצת אחרי שעליתי לארץ מאוזבקיסטן ובקושי ידעתי את השפה, אחותי, שעלתה לארץ לפניי, סידרה לי עבודה בניקיון בחברת אמדוקס. עבודה בסיסית, כמו רוב העולים החדשים שלא יודעים עברית ומחפשים עבודה שלא צריך לדבר ולתקשר בה יותר מדי.
"יום אחד ניגשה אלי אחת העובדות בקומת ההנהלה, ואמרה לי: 'אני חושבת שיש לך פוטנציאל להיות דוגמנית'. הסתכלתי עליה ולא הבנתי על מה היא מדברת. בחיים שלי לא חשבתי על זה ולא חלמתי על זה. באוזבקיסטן לא נחשבתי למציאה, ומעולם לא חשבתי שאני יפה".
היא שולפת את מכשיר הטלפון שלה, מרפרפת בין מאות תמונות דוגמנות מהשנים האחרונות ומאתרת תמונה שלה בילדותה, עם אחותה. "תראה איזה ילדה קטנה ורזה הייתי. תמיד חשבו שאני חולה".
בצעירותה בטשקנט. "יום אחד אסע לאסטוניה" צילום: האלבום המשפחתי
העובדת ההיא, שעד היום היא חברה טובה שלי, הסיעה אותי לסוכנות הדוגמנות של עופר רפאלי. בתוך שבועיים כבר הייתי על מטוס בדרך לעבודה הראשונה שלי במילאנו. זה היה מהפך מאוד דרמטי לחיים שלי, בגלל שהגעתי מרקע שונה לגמרי ולא הייתי מחוברת לעולם הזה בכלל. זה לא כמו הנערות שמגיעות אלינו היום ויודעות בדיוק מה הן רוצות לעשות, איך הן רוצות להיות ואיך להתנהג, ומאחוריהן יש אימהות שנלהבות לדחוף את הבנות שלהן לעולם הזה.
"למען האמת, לקח לי הרבה מאוד שנים, אולי ארבע או חמש שנים אחרי שהתחלתי לדגמן, כדי להבין על מה ההתלהבות. הייתי חסרת ביטחון, ולא אהבתי את התמונות שצילמו אותי. אגב, אותה בחורה סידרה לי בהמשך גם עבודה באיזה בר בהרצליה, ושם הכרתי את דוד. כבר 13 שנים שאנחנו יחד".
גור נולדה בטשקנט. הוריה התגרשו כשהיתה בת ארבע. "אמא שלי, אולגה, עבדה קשה מאוד כדי לפרנס את אחותי ואותי. החלומות שלנו היו מאוד צנועים. רק אחרי שאחותי עלתה לישראל במסגרת ארגון נעל"ה, התחלנו להבין שיש חיים אחרים. כמה שנים אחר כך באתי לבקר אותה וראיתי שטוב פה. גם אמא שלי באה לבקר, וראינו שזאת מדינה דמוקרטית ופתוחה, לעומת אוזבקיסטן, שהפכה למדינה מוסלמית אחרי שבריה"מ התפרקה. חייבים לדבר שם באוזבקית, ואם לא מדברים את השפה, לא מתקבלים לעבודה. באופן כללי די מפחיד שם בלילה".
סבלתן מאנטישמיות?
"לא ממש, בעיקר בגלל שעניין היהדות שלנו הוסתר שם. אגב, זה מה שסיבך אותי אחר כך עם ההכרה ביהדות שלי. סבא שלי הוא מפולין וסבתא שלי מאסטוניה, ובזמן מלחמת העולם השנייה הם הסתירו את היהדות שלהם והתחזו בניירת לרוסים. המצב הזה נשאר ככה מאז המלחמה, למרות שאמא שלי שלחה אותי ללמוד בבית ספר יהודי בסופי שבוע, והכרנו את המנהגים.
"רק כשהגעתי לכאן התחלתי להבין את המורכבות של המצב - שאין לי מסמכים שמעידים שאני יהודייה. כשאני ודוידי החלטנו להתחתן, הבנתי שאני צריכה לעבור גיור, והחלטתי לוותר. התחתנו בדרך משלנו: יש לי באצבע של הטבעת קעקוע של השם שלו, ולו יש קעקוע של השם שלי. זה היה הטקס שלנו. חצי שעה אצל מקעקע".
למה ויתרת על הגיור?
"כי זה תהליך מסובך, שמתנגש עם העבודה שלי כדוגמנית. בשביל לקבל הכשר אני צריכה בערך לחזור בתשובה, ללכת עם חצאיות, לשמור שבת ולעשות דברים שהם לא בהתנהגות הטבעית של אדם חילוני. אחותי התחילה בתהליך הזה והפסיקה, ואני יודעת מכמה מכרות שלי שעברו את זה, שזה ממש סבל. עוקבים אחרי הבנות, בודקים אותן כל הזמן ומטרטרים אותן לבוא וללכת, רק בשביל לראות כמה הן רוצות את זה.
"אין לי איזה דחף לזה. אני חושבת שכל העניין של נוצרי, יהודי או מוסלמי הוא כל כך מיותר. בסופו של דבר, אנחנו אותם בני אדם, עם ידיים ורגליים וזוג עיניים, ומה זה משנה מה הדת שלך. ושלא תבין אותי לא נכון - דוד ואני חוגגים את כל החגים, וכשיהיה לנו ילד הוא יעבור ברית מילה ונגדל אותו כמו יהודי, גם אם הממסד לא יקבל את זה. יום אחד, אם זה ממש יהיה לי חשוב, אסע לאסטוניה, אנבור בארכיונים של העירייה ואמצא את כל הניירת המשפחתית שלנו".
יתומה מגיל 23
כשגור מדברת על המשפחה שלה, עיניה בורקות מהתרגשות. "בחיים לא דמיינתי שבגיל 23 כבר אהיה יתומה מאב ומאם", היא אומרת, ועיניה הכחולות הגדולות מאדימות. "אחרי שההורים שלי התגרשו הייתי בקשר של און ואוף עם אבא שלי, ואדים. כשהייתי בת 20, הוא נפטר מדום לב. זה היה עצוב, אבל בגלל שלא הייתי איתו בקשר זה לא הפיל אותי. לצערי הוא היה שתיין, אני חושבת שהוא מת מכמות האלכוהול שהיתה לו בגוף.
"שלוש שנים אחר כך, אמא שלי נפטרה מדום לב, וזה שבר אותי לגמרי. זה לא כמו מישהו שנפטר מסרטן, ולאנשים מסביבו יש זמן להיפרד ממנו. זה בא בהפתעה. אמא שלי גרה אצל אחותי בהוד השרון, היא הלכה לישון ביום שישי בלילה ולא התעוררה יותר.
"בשלוש־ארבע השנים הראשונות הייתי יכולה לדבר עליה ולפרוץ בבכי. היא היתה ה־אלוהים שלי. היא ויתרה על החיים שלה כדי לאפשר לאחותי ולי חיים טובים יותר. שלחה אותנו לארץ ונשארה מאחור תקופה ארוכה, כדי לטפל באחיות שלה, שהיו מבוגרות ממנה, ובסבתא שלי, שהגיעה כמעט עד גיל מאה.
"הייתי מאוד מחוברת אליה. היינו מדברות כל יום בטלפון, והיא אהבה לבוא לבקר אותי ולהסתובב איתי בתל אביב. היינו חורשות את העיר ברגל, ולכן לא יכולתי להיות פה יותר אחרי שהיא נפטרה. כל רחוב וכל חנות בתל אביב הזכירו לי אותה, והרגשתי שאני מתחרפנת. אז החלטתי לנסוע עם דוד לחצי שנה לניו יורק.
"הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לשם היה לגזור לעצמי את השיער. היה לי שיער ארוך, ודוגמנית הרי לא יכולה להסתפר בצורה קיצונית בלי לקבל אישור מכל הסוכנים שלה בעולם. אבל לא שאלתי אף אחד. פשוט לקחתי מספריים ואמרתי לדוד: 'מאמיל'ה, תגזור לי את השיער. תעשה לי קארה'. רציתי להיות משוחררת מהעבודה, מהדוגמנות ומכל דבר שיחבר אותי לעשייה. כל הריצה אחרי עוד קמפיין ועוד עבודה נראתה לי פתאום מיותרת.
"לא רציתי לעשות שום דבר חוץ מלשרוד את התקופה ההיא, להיות עם דוד ולטייל עם הכלב שלנו ברחובות. בכיתי בלי הפסקה.
"מה שהחזיר אותי לארץ היה הזמנה לאודישן של הסידרה 'לאהוב את אנה'. בדרך כלל, כשפנו אלי לאודישנים של משחק, סירבתי, כי הרגשתי שאין לי כלים. אבל במקרה הזה, הבמאי של הסידרה התאים את הדמות אלי. עשיתי אודישן מול משה איבגי, ואחרי יומיים קיבלתי תשובה חיובית והודעה שמצלמים שתי עונות ברצף. בסופו של דבר, זה פתח בפניי את עולם המשחק וגם הפך את הפנים שלי למוכרות. מדהים אותי שעברו כבר שבע שנים מאז שהסידרה עלתה, ועדיין אנשים עוצרים אותי ברחוב ומדברים איתי עליה".
גור. "אני אוהבת להצטלם" // צילום: דרור בן נפתלי
חוזרת לקולנוע
עכשיו היא חוזרת למסך עם סרט הקולנוע העצמאי "כביש 40 דרום", שיצא לאחרונה להקרנות בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים, ובקרוב ישתתף בפסטיבל דרום. הסרט עוסק בחייהם של עשרות אלפי תושבי שדרות, אשקלון וכל היישובים בעוטף עזה, באמצעות שבעה סיפורים קצרים המתחברים לעלילה רחבה ונעים על הכביש המחבר את המרכז לפריפריה. על הסרט חתומים הבמאי אלדד בוגנים והתסריטאי ישראל וינקלר, ולצד גור משתתפים בו עופרה ויינגרטן, לירון בן שלוש ("את לי לילה"), דני לשמן ("השמינייה"), ומלכת היופי שביט ויזל.
"התגלגלתי לסרט במקרה, אחרי שפנו לפרי כפרי, שמייצגת אותי בתחום המשחק. קראתי את התסריט והתחברתי לרעיון, והיה חשוב לי לצבור עוד ניסיון במשחק, אחרי 'לאהוב את אנה', 'קירות', 'חצויה', 'תמרות עשן' והרבה סרטי סטודנטים וסרטים עצמאיים. עושים פה הרבה דברים מקוריים, אבל בגלל ענייני תקציב הם לא תמיד מגיעים לקהל.
"צילמנו את הסרט לפני ארבע שנים, ואני מניחה שבגלל תקציבים ואילוצים טכניים הוא התעכב ויצא רק עכשיו. העיתוי מעניין, אחרי המלחמה בקיץ האחרון, שהעלתה לכותרות את המצוקה של היישובים בדרום".
עם ניהול הסוכנות והגיחות למשחק, את עוד רוצה לדגמן?
"אני אוהבת להצטלם. לא מזמן אספתי צוות של אנשים מוכשרים וצילמנו הפקה אמנותית, בשביל החוויה הפרטית שלי. זה היה אחרי שראיתי כמה תמונות באינטרנט, שנתנו לי השראה, והחלטתי להוציא את זה לפועל. גם אם הן יישארו רק אצלי בסוף, הן ינציחו את הזמן והתקופה.
"במקביל, אני גם הפרזנטורית של דורין פרנקפורט. אני לא פוסלת שום דבר, אבל אני בהחלט משקיעה את האנרגיה שלי בניהול הסוכנות. המטרה של דוד ושלי היא לפתוח בעוד חצי שנה גם סניף בניו יורק. אני חושבת שהחיים האישיים והמקצועיים שלי עברו כל כך הרבה תהפוכות, שיש לי הרבה מה לתרום לבנות שמחליטות להיכנס לתעשייה המורכבת הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו