צריך הרבה ביטחון עצמי בשביל לפתוח סידרת מאפיה בלי להשחיל גופה לפתיח. "גומורה" לא זקוקה לדוקרנים ולגימיקים, יש לה את הדבר האמיתי. היא מתרחשת בנאפולי, משכנה של המאפיה הנפוליטנית, הקאמורה. גיבוריה הם חיילים בצבא חיסול ממושמע ויעיל, הדוברים מלידה את השפה המקומית, שעיקרה - תחסל או תחוסל. "גומורה", ריאליסטית עד אימה ומהפנטת, מתעלה על דרמות פשע אחרות, מוצלחות ככל שהיו. אולי משום שהיא דוברת איטלקית שוטפת, אולי מפני שהיא מדלגת על דמויות השוטרים והעיתונאים רודפי הצדק לטובת התמקדות בפני הפשע עצמו. צ'ירו, ג'נרו, פייטרו סבסטנו וסלבטורה קונטו הם מאפיונרים אכזרים, והחיים שלהם מרתקים ודרמטיים גם בלי תוספות מתאמצות נוסח הוליווד (שכבר מסרה שהיא עובדת על גירסה משלה. רמז: אל תתאמצי). ג'יימס גנדולפיני מתהפך בקברו מקנאה: ככה עושים את זה בצורה מושלמת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"גומורה", המבוססת על ספרו של העיתונאי רוברטו סביאנו, מגיעה אחרי הצלחה מסחררת של היצירה הכתובה, שאף עובדה לקולנוע. העיבוד הטלוויזיוני הוא גלגול נוסף של הטקסט המסחרר של סביאנו, שהתוודע מקרוב להווי הקאמורה, עד שזכה להפוך ליעד שלה. סוג של כבוד. מסצנת הפתיחה, המתארת נסיעה של שני חיילים להצתת בית אויב, ועד לסצנת הסיום של פרק הבכורה, "גומורה" נצמדת למציאות ומייצרת אווירה אותנטית של התרחשות אפלה המבעבעת מתחת ומעל לפני השטח. סיפור המסגרת עוסק ביריבות בין שתי כנופיות חזקות. הגיבור צ'ירו הוא חייל צעיר בכנופיה של פייטרו סבסטנו, הזוכה לכינוי "אלמותי" בשל יכולתו להתחמק מהמוות פעם אחר פעם. בבכורה נתקל צ'ירו בשתי הזדמנויות ללכת לשחות עם הדגים, ויוצא בלי שריטה משתיהן. מותם של רוב חבריו לכנופיה, ובייחוד של חבר קרוב, אשר שימש דמות אב עבורו, גורמים לו להרהר מחדש על הקריירה שלו. כן, גם לגנגסטרים יש ספקות בקשר לבוס.
בדומה ל"הסופרנוס" - נו, בסוף ההשוואה בלתי נמנעת - גם "גומורה" עוסקת בקונפליקטים בחיי אנשי המאפיה, ברגשותיהם ובהתנהגותם. היא מביאה למסך את הווי המאפיונר הנפוליטני, המבוסס על ז'רגון מיוחד, הימורים, הרבה כוסות קפה וג'ובים מלוכלכים. הדיוק שלה ניכר בפרטים הקטנים כמו גם בגדולים: משפת הגוף הבטוחה בעצמה, דרך כוסות הקפה הקטנות - כאן לא שותים הפוך חלש בלי קצף - ועד למנות הפסטות המהבילות שאוכלים המאפיונרים לארוחת ערב. גדולתה של "גומורה" באה לידי ביטוי בסצנות לכאורה שוליות. החלפת ספה בביתו של פייטרו סבסטנו היא אחד מעוגני פרק הבכורה. סצנה אחרת עוסקת בתכנון חופשה משפחתית. גם גנגסטרים, כשהם לא רוצחים, מבריחים סמים, מהמרים או סוחטים - אוהבים את הילדים שלהם. הנשיקות לילדים הישנים היו רגע אנושי שקט, מרגש בפשטותו, הוכחה שלא צריך לדחוף טקסט לכל מקום. פרפקטו.
בהיותה דרמת פשע ריאליסטית, "גומורה" קורצת ל"הסמויה". יש דמיון בין השתיים, אבל בעוד לאמריקנית המתרחשת בבולטימור לקח זמן להתניע, "גומורה" מותחת ומלאת אקשן סוחף כבר מהרגע הראשון. מעל הכל, "גומורה" היא שיעור בטלוויזיה, ותזכורת לכל תסריטאי ויוצר בארון: תכתוב על מה שאתה מכיר. חייזרים מעופפים, ערפדים מאוהבים ונסיכות שתלטניות מהמאה ה־16 נשמעים כמו רעיון טוב, עד שמתיישבים לשמוע מה יש להם להגיד. צ'ירו לא צריך לדבר הרבה: מספיק להסתכל עליו ולשמוע את הבום בום בראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו