בינתיים הסופה לא מקיימת, אולי לתוך סוף השבוע אפשר יהיה לצאת לים כמו שצריך, הרוח הופכת את הכל לקצף ואי אפשר לצאת לים, אני פיספסתי את הבלאגן שהיה בבוקר ובגלל זה אתה גם לא רואה הרבה גולשים בחוף. אם אתה עושה קייט סרפינג זה אחלה בשבילך, אבל לנו הגולשים בינתיים זה לא רציני".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הדובר הוא ארתור רשקובן (35) מתל אביב, אשר ידוע יותר בכינויו "דוקטור גלישה" של סצנת הגולשים התל־אביבית. את הבכורה שלו בסערה אמיתית הוא עשה בחורף המיתולוגי ההוא של תחילת שנות ה־90, "אז הכניסה לים היתה מפחידה, בן אדם; אני זוכר שפחדתי כי הייתי בן 12 וזה היה החורף הראשון שלי בתוך הים אחרי שהתחלתי לגלוש בקיץ".
אבל הרבה השתנה מאז. הים בתל אביב שינה את צורתו, בנייני הענק הולכים ומשנים את קו החוף ובעוד בתחילת שנות ה־90 כמות הגולשים בתל אביב ירדה פלאים, הרי בתחילת שנות ה־2000 העסק חזר לעניין את הדור החדש, שנזכר שלפני הכל תל אביב היא עיר חוף.
קייט סרפינג // צילום: יהודה בן איטח
השדרות המובילות לים עמוסות כמו בשנות ה־80 של המאה הקודמת, וגם בעין בלתי מזוינת ניתן לזהות את אלו מבין הצעירים והמבוגרים שרק מחכים למזג אוויר כמו שמתחולל עכשיו בחוץ, ומגניבים סוד בדרך אל הים ונגד כיוון התנועה הכללי של המהלכים ברחוב.
"הקהילה כבר מונה 15 אלף גולשים שבאים אלי כאן לקליניקה וחיים את זה יום־יום", מסביר ארתור. "אני מסתכל כל הזמן על התחזית באתרים ומעדכן את הגולשים ואתה רואה איך בימים שלפני שיש סופה כזו, אנשים מההתרגשות לא מסוגלים לישון בלילה. אני לדוגמה לא עצמתי עין אתמול. כל אחד מאיתנו כבר מחכה לראות מה יקרה מחר ואיזה גלים יהיו. בימים כאלה אתה יודע שאתה לא תלך לעבודה ולא מהסיבות של אנשים רגילים, אלא כי המחשבה שלא תהיה בים מוציאה אותך מדעתך.
"תבין, זה לא כמו ללכת לכדורגל עם החבר'ה שלך. כשאתה נכנס לים בכל פעם אתה פוגש ים אחר, אז גם בכל פעם החוויה שונה. הלוואי שתהיה סערה שתיתן גלים גבוהים בתל אביב". אחר כך, על החוף, בשעה שכולם בורחים הביתה, ארתור והקהילה שלו מחכים שסוף סוף אפשר יהיה לצאת לים. הטמפרטורה אמנם עומדת על עשר מעלות והחול נכנס לתוך העיניים, אבל למי אכפת עכשיו. אחרי הכל, בשנה שעברה ביקרו כאן הגולשים הטובים בעולם מקליפורניה ומאוסטרליה ונשבעו שהם יחזרו שוב, כי תל אביב של החודשים דצמבר עד ינואר היא חתיכת מקום לגלוש בו.
עובדי חברת חשמל עמוסים מתמיד // צילום: גיל אליהו - ג'יני
הסערה הביאה עימה גם חדשות טובות עבור הגולשים בזירת הקרב החדשה בעיר: הקרב המתחדש מול המצילים בחופים של תל אביב, שבשיתוף העירייה פתחו במלחמת חורמה נגד הגולשים בטענה "שהם מסכנים חיי אדם, ואסור לגלוש בחופי רחצה", טענה שהובילה למאבק שיצא כבר מגבולות תל אביב, ולמעשה בסצנת הגלישה זלג בעזרת הרשתות החברתיות אל כל העולם.
גולשים מכל רחבי תבל מתעניינים אם יוכלו להגיע גם החורף הזה לגלוש בישראל או שמא נוכח מתקפת המצילים העסק נמצא בסכנה, ותל אביב תהפוך למקום שגולשים אינם רצויים בו. ארבעה גולשים וגולשות ספגו בסוף השבוע הקודם דו"חות מפקחי החוף, שעמדו על סכום כמעט בלתי נתפס של 750 שקלים.
"אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי, יש לנו פגישה עם אנשי העירייה ואני לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות אם כל הגולשים יצטרכו לעזוב את חופי תל אביב", אומר ארתור ולוחץ פליי על כתבת אינטרנט שעשה מגזין הגלישה הנחשב ביותר בעולם: "אני מקווה שהם יגיעו גם השנה, אחרי שהם נהנו כאן בחורף הקודם ועשו כזה שירות לישראל".
"אלפי אנשים שחולמים להצטרף לתחום" // צילום: זיו קורן
האש של לוחמי האש
הסיור שלנו ברחבי גוש דן בשבוע של סערה ואל תוך סוף שבוע של סערה לא פחות גדולה, הוליד בעיקר סיפורי נוסטלגיה והשוואות לחורפים קודמים. על דבר אחד הסכימו כולם - יחסית לשנים עברו, ההכנה הטובה והאזהרות, וכמו כן העבודה החלקית על התשתיות, עזרו לצלוח - נכון ליום חמישי בבוקר - את הסערה הזו בלי יותר מדי תקלות.
"אין ספק שב־19 השנים שבהן אני עוסק בלחימת אש, זאת היתה הסערה שהתושבים והרשויות התכוננו אליה בצורה הטובה ביותר". הדובר הוא דדי טטרו, ראש צוות בתחנת כיבוי אש בהרצליה. השבוע האחרון היה עמוס מאוד בתחנה וההערכה היא שגם בסוף השבוע המשמרת שנמשכת 24 שעות ברציפות תהיה מלאה באקשן.
חורפים קשים // צילום: אורן בן חקון
אם ביום־יום התחנה מטפלת בחמש עד שבע קריאות, ביום רביעי בערב מספר הקריאות עמד על פי חמישה. "בשנה שעברה התחוללה טרגדיה כזו ששינתה את כל החשיבה של המערכת ואת הדרך שבה היא חושבת. אף אחד לא לקח סיכונים וסגרו ישר את כביש 1 ואת כביש 443, הציבור מבין שזו ההוראה הנכונה.
"בשנה שעברה אנשים מהצוות שלנו עלו לעזור ללוחמי האש בירושלים. בדרך כלל כלוחם אש אתה מחפש את האקשן, אתה רוצה משמרת שמציבה בפניך אתגרים, אבל הרבה פעמים אתה מגיע לאירועים שקשורים אליך ואז כמובן כל הפרספקטיבה היא שונה".
טטרו מודה בחצי פה שהחורפים הקשים שעוברים על ישראל בשנים האחרונות שיפרו את תדמית הכבאים. סליחה, לוחמי האש: "לצערי החורפים האחרונים בתוספת אסון הכרמל שינו לחלוטין את הדרך שבה הציבור הישראלי מסתכל על לוחמי האש. אתה יכול לראות את זה גם בביקוש - אם בתחילת שנות האלפיים הסיכוי שלך לתפוס עמדה טובה בתחום היה סביר לחלוטין, היום יש לך אלפי אנשים שחולמים להצטרף לתחום ולקבל משרה רצינית. אלו דברים שאף פעם לא היו.
"האסון בכרמל, ולהבדיל, החורפים הללו, הבהירו קצת לציבור מה אנחנו עושים, ועבור לוחמי האש עצמם הדבר בא לידי ביטוי בשינוי בתשתיות, בציוד ובדרכי העבודה שעשו קפיצה מדרגה רצינית מאוד".
הגולש ארתור רשקובן מחכה לימים כאלה // צילום: גדעון מרקוביץ'
אחד הכבאים הצעירים בתחנה הוא אלמוג מויאל (30). כבר שמונה שנים שהוא במקצוע, וימים כמו הימים האחרונים מרגשים אותו. זו הסיבה שגם הוא, ממש כמו הגולשים בחוף הים, הרגיש קצת מאוכזב במהלך השבוע: "הכנו את חליפות הסערה שלנו ותיגברנו את הצוותים, אבל בינתיים אני אומר לך שכן, זה מרגיש קצת כמו סופה דרדלה. אבל אולי דברים ישתנו לתוך סוף השבוע. אנחנו עוברים כל הזמן על הנקודות הפרובלמטיות ובהרצליה מדובר כמובן בתרחישי קיצון שקשורים בפעילות הרכבת לדוגמה".
ואכן, בתחנת הכיבוי השבוע הכבאיות נכנסו ויצאו שוב ושוב, עד שלרגע ניתן היה לחשוב שאנחנו במדינה אחרת, שבה הכבאים עובדים ללא הפסקה. הקריאות היו מגוונות: קו מתח גבוה נפל ומשתולל חופשי על הכביש; תקלות גז; וכמו כן, כמעט כרגיל, מעליות תקועות בבניינים ותושבים היסטריים בתוכן.
"אני אוהב את זה ככה", אומר מויאל. "לא משעמם לרגע". ואכן, בווטסאפ של לוחמי האש העדכונים לא מפסיקים להגיע ואיתם התמונות והסרטונים. עידן החילוצים החדש לא עובד יותר בלי שביד אחת מחזיקים את האייפון 6 וביד שנייה עושים את העבודה. אחרי הכל סרטון הרואי טוב שווה אולי הגעה לאחת מתוכניות הלילה בערוצים השונים.
"מסעדות שעושות שליחויות נהנות מאוד בימים שכאלה" // צילום: גדעון מרקוביץ'
שלח את מזוני
לאורך הדרכים ובין עצים שהחליטו להתמוטט על הכבישים העירוניים והבין־עירוניים, נדמה היה שהנהגים הישראלים מאוחדים לשם שינוי בחיבתם לקהילה שבשאר ימות השנה הם אינם מחבבים, וזה בלשון המעטה. ואני מדבר כמובן על רוכבי האופנועים, או אם לדייק קצת יותר - השליחים.
בימים כתיקונם הם גולשים בצורה מסוכנת בין המכוניות, חותכים בלי לשים לב, והכל כדי להביא את הפיצה בזמן. מקסימום אחרי שהם נמרחים על הכביש, הם מתרוממים ובודקים שהפפרוני עדיין במקום. בשבוע האחרון אפילו נהגי הג'יפים ניסו להשפריץ עליהם כמה שפחות: "כשאתה יוצא לרחוב הירקון בתל אביב למשלוח, אתה אומר לעצמך 'יאללה בוא נתאבד'", מספר יאיר מוספי, השליח של מסעדת הסושי "ני ני האצ'י" בבן יהודה בתל אביב. "אתה יכול לקבל מכת רוח כזו ולגמור את הסיפור שלך. זו הסיבה שאנחנו מחנים את האופנוע ברחוב צדדי ורצים עם המשלוח ביד".
כשהוא חנוט בחליפת רוח ספוגה במים, הוא והבוס שלו, אודי, שמתגבר אף הוא את השליחים, מנסים לאתר את הדרכים המהירות ביותר, אבל גם הסוערות פחות, כדי להביא את הסושי לברוקרים מהמשרדים ולאנשי ההיי־טק שרוצים את הרול טונה שלהם, אבל לא מוכנים לצאת החוצה להביא אותו.
"הבעיה עם האופנוע היא שבמזג האוויר הזה אתה לא יכול להחזיק את הטלפון פתוח על ווייז ולראות איך מגיעים הכי מהר. אתה לוקח פנייה לא נכונה, ותוך רגע אתה נתקע באמצע הכביש עם המשלוח באופנוע וכביש מוצף לפניך", מסביר אודי. "מסעדות שעושות שליחויות נהנות מאוד בימים שכאלה, אבל מסעדות שאין להן שליחים עומדות ריקות". בסוף היום אגב, כמות הטיפים לשליחים היא ממוצעת פלוס ולא יותר מזה: "יש ישראלים רבים שזה שמביאים להם משלוח במזג אוויר כזה, לא בדיוק משנה את גובה הטיפ שהם נותנים, אבל אפשר להגיד שהרוב דווקא משתדלים לפרגן לשליח, שנסע עכשיו חצי עיר בשביל להביא להם אוכל", מחייך אודי.
שוטרת עושה הפסקה בשלג // צילום: גיל אליהו - ג'יני
כדורגל "כמו פעם"
65 שנים חלפו מאז החורף ההיסטורי ההוא, שבו תל אביב התכסתה בשלג לבן. ספק אם הפעם אנחנו נזכה לחורף כזה, אבל כשחלפנו ליד הספארי ברמת גן וראינו אותו סוגר את שעריו נוכח מזג האוויר, רצינו בכל זאת להציץ פנימה ולהביט בחיות. במקום זה, באיצטדיון הכדורגל הסמוך לגן החיות, ראינו לפתע חבורת גברים משחקת בכדור. הפועל תל אביב בכדורגל עזבה את מתחם האימונים שלה באזור חולון וקפצה להתאמן באיצטדיון וינטר.
אפסנאי הקבוצה הוציא מהבוידם את החליפות התרמיות, שבפעם האחרונה שהיו בשימוש שיחקה הקבוצה בחודש פברואר לפני ארבע שנים בקאזאן הקפואה והטמפרטורה עמדה על מינוס 16 מעלות. אמנם המרחק מרוסיה עדיין גדול, אבל אין גבר שמביט בכדורגלנים משחקים בשלוליות ולא רוצה לחזור להיות לרגע הילד שהחליק בבוץ ושמע את קול הדשא הרטוב. עבור הכדורגלנים עצמם זה בסך הכל עוד יום עבודה, וכל מה שהם רוצים הוא לסיים אותו בלי דלקת ריאות ולברוח חזרה פנימה אל חדר ההלבשה עם התה והעוגיות.
עם זאת, נראה, שרובם עדיין מחייכים בסתר ליבם בשל ההזדמנות שניתנה להם לשחק כמו פעם, לפני שהאהבה הפכה לפרנסה.
אחר הצהריים אני נכנס למכונית וממהר לשחרר את ילדי מהגן. החבורה כולה יושבת מהופנטת מול מקסם ההבלים שמשדר בלופ פרקים של "סמי הכבאי", האיש שמזג האוויר שבחוץ שווה לו 80 אחוזי רייטינג ועוד מיליונים במכירת מוצרים נלווים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו