"דמדומים", "יומני הערפד", "בית ספר לערפדים", "דרקולה: ההתחלה" - לא יהיה מוגזם לומר שז'אנר הערפדים יצא מכל החורים. ובכל זאת, "רק האוהבים שורדים" - סיפור אהבה רומנטי ואלגנטי שבמרכזו שני מוצצי דם אינדיבידואליסטים - הוא אולי התוספת המשמעותית היחידה לז'אנר המאוס הזה בשנים האחרונות, ועל כן, הוא יותר מראוי לתשומת הלב שלכם. ובמיוחד אם אתם נמנים עם מעריציו של יוצר האינדי האגדי ג'ים ג'רמוש ("נרדפי החוק", "איש מת", "גוסט דוג", "פרחים שבורים"), שחוזר כאן לכושר שיא, לאחר שסרטו הקודם, המותחן האבסטרקטי "גבולות השליטה" (2009), היה כנראה הדבר הכי פחות ידידותי והכי פחות נגיש שעשה בחייו.
אדם (טום הידלסטון, שמוכר כלוקי מסרטי "ת'ור" ו"הנוקמים") וחווה (טילדה סווינטון המופלאה) הם בעל ואישה. וכן, הם ערפדים. אדם גר בבית מתפורר בעל קירות מתקלפים בחלק נשכח של דטרויט ומקליט מוסיקת נויז באולפן שבנה לעצמו. המוסיקה ההיפנוטית שהוא יוצר מאיימת להפוך אותו לכוכב בסצנת האנדרגראונד, אך אין דבר שמעניין אותו פחות מכך. כל מה שהוא רוצה זה לנגן. חווה, מצידה, גרה בדירה קטנה בטנג'יר (העיר האהובה על משורר הביט המנוח וויליאם בורוז) וקוראת ספרים. את שעות הפנאי שלה היא מבלה עם המחזאי האליזבתני כריסטופר מארלו (ג'ון הרט), שנדפק בענק בידי וויליאם שייקספיר. כך על פי השמועות לפחות.
ערפדינו הלא צעירים אמנם עדיין מאוהבים עד מעל לראש, אך אחרי כמה מאות שנים יחד, נראה שקצת "ספייס" עושה טוב לחיי הנישואים שלהם. כמתבקש, שניהם ישנים כל היום וערים כל הלילה. הם מכורים לדם, כמובן, אבל מקפידים על החומר האיכותי ביותר. וכשהם לוקחים שלוק, הנוזל האדום משפיע עליהם באופן שדי מזכיר הרואין. ראשם נוטה לאחור. החדר מתחיל להסתובב באיטיות כמו תקליט. חיוך עייף ומלא עונג מתפשט על פניהם. בקיצור, אושר עילאי.
אבל אדם מתחיל לגלות סימני מיאוס מהחיים הלא נגמרים האלה. ה"זומבים" - כך מכונים כאן בני האדם - עולים לו על העצבים ומדכאים אותו. הוא מתחיל לחשוב על התאבדות באמצעות יריית כדור עץ בליבו. כאשר חווה מנהלת איתו שיחת וידאו, היא חשה שמשהו אינו כשורה, ולכן היא קופצת על מטוס ומתייצבת לצידו. יחד השניים מבלים קצת זמן איכות. מקשיבים למוסיקה. משחקים שח. יוצאים לשיטוטים ליליים באוטו אספנים. אתם יודעים, שום דבר מיוחד, ובכל זאת, מיוחד מאוד. וכך זה נמשך, ונמשך. עד שביקור לא צפוי של אחותה של חווה (מיה וסיקובסקה) מפר את השיגרה הנעימה, ומאלץ את גיבורנו לבצע שינוי.
ג'רמוש אף פעם לא נהה אחר אופנות מזדמנות. לכן, אם במקרה חשבתם שהוא בסך הכל קופץ על עגלת הערפדים ומנסה לגזור קופון, אתם טועים ומטעים. את המימון להפקת "רק האוהבים שורדים" החל ג'רמוש לחפש כבר לפני כשמונה שנים - הרבה לפני שאדוארד ובלה הפכו ללהיט בינלאומי. וגם כך, עולם הערפדים הלילי והאווירתי שהוא מניח על המסך מכיל רק מעט מהאלמנטים שסייעו לז'אנר להפוך לכזה בון־טון. אם כבר, ג'רמוש משתמש בערפדים שלו כדי לשחרר הצהרה רומנטית־מלנכולית (אך גם מצחיקה) על הזמנים המשתנים, ועל מספרם ההולך וקטן של אמנים מסוגו בתוך הנוף התרבותי המשתנה תמידית לרעתו. העובדה שלקח לו כל כך הרבה זמן למצוא מפיקים שיסכימו להעניק לו את הכסף הדרוש להפקת הסרט, עם העובדה שלקח ל"רק האוהבים שורדים" כל כך הרבה זמן להגיע אלינו (הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ב־2013), רק מוכיחה עד כמה התחושות שלו נכונות.
זהו סרט אנלוגי ונוסטלגי. סרט שמאמין בפטיפונים, בספרים ובהיסטוריה של האמנות. הסטייל תמיד היה עניין מרכזי אצל ג'רמוש. אך כאן הכל אפילו מסוגנן יותר מבדרך כלל, וזה אכן מצטלם נהדר. למרבה השמחה, הידלסטון וסווינטון מתבררים כשותפים יצירתיים מושלמים עבורו. הנוכחות הרוק־סטארית שלהם, הדרך האדישה־אגבית שבה הם מעבירים את הזמן, יחד ובנפרד, והדינמיקה החמה והאוהבת ששוררת ביניהם, הן למעשה תמצית הסרט כולו. ותאמינו או לא, זה ממש לא מעט.
גיטרת וינטג' מראשית המאה הקודמת, בניין מפואר שהפך עם הזמן לחורבה עזובה, זמרת לבנונית שמפליאה להרטיט לבבות בקולה באיזו מסבאה נסתרת בטנג'יר: אלה הדברים הקטנים (אך הנפלאים) שמספקים מעט מזור לגיבורנו (ולא מן הנמנע שגם לג'רמוש). ללא תענוגות צנועים אלה, חיי הנצח היו עשויים להתברר כקללה אמיתית, כעננת שעמום מבאסת שאינה מתפוגגת לעולם. כמה טוב, אומר לנו ג'רמוש, שהדברים האלה קיימים. וכמה טוב כשיש מישהו אהוב שאפשר לחלוק עימו את ההנאה הפשוטה והבלתי אמצעית שהדברים האלה יוצרים. "רק האוהבים שורדים" אולי לא יסייע לאמן החד־פעמי הזה לרכוש לעצמו מעריצים חדשים. אך מי שמלווה אותו לאורך העשורים יגמע כל טיפה בצמא, ומאוד ייהנה מהטריפ.
"רק האוהבים שורדים" ("Only Lovers Left Alive"), כתב וביים: ג'ים ג'רמוש. ארה"ב/גרמניה 2013
דני בון. חלשלוש, ספונטני עם חוש הומור
לה לה לה אפצ'י
"היפוכונדר מבריק" הוא אולי סרט מטופש, אבל לפחות הוא לא עצלן. דני בון - ("ברוכים הבאים לצפון") קומיקאי צרפתי מהזן הפיזי, שזכה לכינוי הלא מאוד מחמיא "אדם סנדלר הצרפתי" - מככב בתור רומן, גבר גלמוד והיסטרי בן כמעט 40 שסובל מהיפוכונדריה חמורה. כל תחושת אי־נעימות פיזית מקפיצה אותו לגוגל כדי לחפש פתרונות למכאוביו המדומיינים, וכל מגע עם בני אדם גורם לו לחטא את ידיו ואת פניו. בדירתו ניתן למצוא מדף ענק, העמוס בתרופות לכל צרה שלא תבוא. וחברו הטוב ביותר - כמה נוח - הוא רופא קירח וחסר סבלנות ששמו דימיטרי.
אך כמו בקומדיה הקלאסית "מה הסיפור שלך, בוב?" (עם ביל מארי וריצ'רד דרייפוס), גם לדימיטרי הרופא נמאס לחלוטין ממטופלו/חברו הנודניק, ולכן הוא מחליט למצוא לו בת זוג. בוודאי לא תופתעו לשמוע שהיוזמה הזו לא ממש מביאה לתוצאות המיוחלות. כי רומן היפוכונדר!
בכל מקרה, מה שטוב ב"היפוכונדר מבריק", שאותו בון גם כתב וביים, הוא שרעיון ה"בוא נמצא לטיפוס הלחוץ הזה חברה" הוא לא הרעיון היחיד שמניע אותו. עקב טוויסט עלילתי מבורך, עד מהרה רומן מוצא את עצמו מחליף זהויות עם מהפכן מהולל ממדינה בלקנית דמיונית ומשתכן בביתה של אנה - אחותו היפה (והנשואה) של דימיטרי - שמעריצה את המהפכן. צחוקים!
אולי שמתם לב שאני קצת לועג ל"היפוכונדר מבריק", ובמובנים רבים הוא מרוויח את הלעג הזה ביושר. עם זאת, יהיה זה לא מדויק לומר שבון אינו טוב במה שהוא עושה. בכמה וכמה הזדמנויות, הוא בהחלט מצליח להוכיח מדוע הוא אחד המצחיקנים האהובים ביותר בצרפת (למשל בסצנה הקצרה שבה הוא מנסה לנסוע במטרו בלי לגעת בשום דבר, או בכל פעם שהוא מכריח את עצמו לבכות ו/או לצחוק). והנכונות הלגמרי לא מובנת מאליה שלו להשקיע בתסריט, ולקחת את הסיטואציה המרכזית והלא מאוד מתוחכמת לכיוונים מפתיעים (אך לא פחות מטופשים), דואגת לכך שהצפייה בסרטו לפחות אינה משעממת. גם אם לא מספיק מצחיקה.
"היפוכונדר מבריק" ("Superchondriac"), כתב וביים: דני בון. צרפת 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו