הממשלה לא נפלה. היא איבדה את עצמה לדעת. דרדרה את המסה הגלומה בה אל מותה. לאיש משלושת מנהיגיה הבכירים לא היו בלמים שעה שדהרה במדרון אל ההתרסקות המוחלטת. הם איבדו שליטה. ברוח דבריו של אייב לינקולן אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית: "איני מתיימר לטעון ששלטתי באירועים. איני מסתיר שהם שלטו בי".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חבל, מפני שהורכבה מחומרים ציוניים מעולים. לא כל מי שהיה ראוי נכנס. אבל כל מי שנכנס היה ראוי. עם העבודה ואגפים שלמים בש"ס היה לה פוטנציאל גבוה יותר, אבל גם כפי שנוצקה יכלה להרבות בעשייה.
נכון שהיו מחלוקות. תמיד יש. גם בממשלה המורכבת ממפלגה אחת. במקרה זה הן גדשו את השלטון, אך כולן היו פתירות. לא פשרה טובה חסרה לה אלא רצון טוב.
ראשון שהוריד את כף רגלו מדוושת הבלימה היה בנימין נתניהו. בוודאי שמותר לבנות בירושלים. גם בגושי ההתנחלות. אך מראש היה צריך לשים קץ לאישורי בנייה חדשים בדיוק בימים שבהם עשה בבית הלבן בוושינגטון, או ששליחו יצחק מולכו היה בעיצומו של משא ומתן עם אבו מאזן. כאילו היו בממשלה מי שהמתינו עם הודעה על מכרזי הבנייה בשטחים דווקא בשעות שבהן כל צעד כזה הזיק למשא ומתן יותר מכל.
גם היה עליו להנחות את המפכ"ל יוחנן דנינו לא להתיר עלייה להר הבית לח"כים שבאו לסיור במגמת התגרות. לא דנינו צריך היה להתקוטט על כך עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, אלא נתניהו והשר יצחק אהרונוביץ'.
כמבוגר האחראי חייב היה נתניהו להרגיע את הח"כים מסיעתו ומהבית היהודי המחוקקים נגד בג"ץ. לא מפני שהוא תומך או לא אלא מפני שחורשי רעתה של ישראל בארץ ובעולם ארבו לתקוף אותה על הכרסום במעמד בית המשפט העליון. מעימות לעימות דהרה מכוניתו, והוא בלם אותה תוך חיכוך בקיר תחת שילחץ על הדוושה לעצירת פתע. אך קל יותר וחשוב פחות להתעמת עם יאיר לפיד וציפי לבני מאשר לריב עם צמרת הליכוד.
כן נפתלי בנט. הוא לא למד כנראה כי "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". מנהיג של ממש היה מרגיע את אורי אריאל ויוני שטבון, שיבינו ויפנימו כי לא בכל בוקר יקומו וימצאו כי תאוותם בידם. צריך לדעת לוותר ולהחריש ולהמתין, זו תבונת המדיניות. אך יותר קל להידחף באורח בלתי מסודר לחטיבות צה"ל הלוחמות בעזה ולחזור עם ביקורת שאינה במקומה על משה (בוגי) יעלון ובני גנץ מאשר לריב עם אורית סטרוק שמא תתלונן על בנט בפני רב בחברון.
כמותו יאיר לפיד. הוא יודע שתקציב הביטחון קוצץ עד כדי סיכון העליונות הישראלית בתחום הרגיש של הקיום. נכון, לא הוא החל בעיוות דוח הוועדה בראשות דוד ברודט, שקבעה מסגרת לתקציב הביטחון לעשור שנים, אבל הוא המשיך וקיצץ, ומה שחמור מכל - במקום להצטדק כי "נכון, אבל אין לי", שזו טענת בלימה סבירה, מכר לציבור דברי הבל ושטר פוליטי מזויף כאילו תקציב הביטחון כבר הוגדל.
הוגדל? ואין כסף לאימונים, ואין רכש ציוד חיוני חדיש בשקלים, ופקידי האוצר טיפטפו נגד תקציב הביטחון כאילו צה"ל הוא צבא האויב, ויותר קל ללפיד להיסחף אחריהם מאשר לצוות עליהם לחדול (להלן). השיא הוא, כמובן, לדבר גבוהה־גבוהה על ערכי הציונות ויישוב הנגב, ואפילו למיזם הזה לא להושיט יד. בימים אחרים, כשהעברית הייתה יותר צחה, נכון היה לכתוב כי אביו יוסף (טומי) לפיד מתהפך בקברו.
זו יכלה להיות ממשלה ציונית עם תבונת פשרה בתנאי שמנהיגיה היו אומרים כל אחד לעצמו - לא לעמיתו - כי נקרתה הזדמנות לתקן כמה עיוותים בחברה הישראלית בתחום הדיור והגיור והחינוך והבריאות, ותמורת זאת כדאי שכל מנהיג הראוי לתואר ייאבק לא עם השותפים הקואליציוניים האחרים אלא עם תומכיו מבית, בסיעתו ובמפלגתו, וזה לא אירע. הוחמצה הזדמנות גדולה.
על קו הסיום ניתן להבחין כי חוק הלאום שהדליק את התבערה האחרונה נשמט מן הרשימה מעצמו, ולא במקרה. מפני שהוא לא היה בעיה של ממש; ומפני שישראל יהודית ודמוקרטית ממילא; ומפני שהוא נולד בחטא וכך גם מצא את מותו עד לגחמות שיפקדו את ישראל בכנסת הבאה.
יאיר לפיד. במקום להצטדק כי "נכון, אבל אין לי", מכר לציבור דברי הבל ושטר פוליטי מזויף כאילו תקציב הביטחון הוגדל. הוגדל? ואין כסף לאימונים, ואין רכש ציוד חיוני חדיש, ופקידי האוצר טיפטפו נגד תקציב הביטחון כאילו צה"ל הוא צבא האויב // צילום: יהושוע יוסף
לא לסמוך על האטד
אם נגזר על מדינת הלאום של העם היהודי לחזור לקלפי בעיתוי כה פגום, כי אז ראוי להשביח את רמת מנהיגיו. לא שאין דמויות ראויות בפוליטיקה הישראלית, יש ויש. אך יש גם רבים שאינם ראויים לתפוס מקום בצמרת הפוליטית, וברגע שכזה ניתן למצוא נחמה בניתוח ובניסוח שאין יפה ממנו בספר שופטים:
"הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: מולכה עלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?" וכך ביקשו מן התאנה ומן הגפן, וסופם שהידרדרו לאטד הנמוך והמכוער והקוצני, והוא דווקא אהב את הרעיון: "אם אתם באמת מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי, ואם אין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".
אז בבוא היום, נא לבחור ולברור בזהירות, באחריות. יש בארץ זית ותאנה וגפן.
לא רק טינה אישית
הליכוד מזה ויש עתיד והתנועה מזה הם כתאומים סיאמיים בענייני הממשלה היוצאת. נאומו הציורי של ד"ר יובל שטייניץ כאילו יאיר לפיד הוא רק "יפה בלורית" אינו מחזיק מים. הליכוד הצביע בעד מע"מ 0% ואימץ אותו כפתרון של כלל הממשלה למשבר הדיור. גם הטענה של ציפי לבני כי בנימין נתניהו אינו דובר אמת מתפוררת בקלות. היא ישבה בממשלתו והייתה ממשיכה אלמלא פיטר אותה. כולם - נתניהו ולפיד ולבני, ועימם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן - נושאים באחריות לשותפותם הקצרה.
עתה הם בונים תזה למערכת הבחירות: "רק לא ביבי!" הם קוראים. לפיד הכריז כי נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. כבר היו דברים מעולם. בחירות 1961 דמו לנוכחיות. הכנסת הרביעית התקיימה זמן קצר ביותר. ימיה עברו עליה במאבק דרמטי על "עסק הביש" שהסתיים במפח נפש - זו פעילות המודיעין האלימה במצרים בעת כהונתו של משה שרת כראש הממשלה.
הימים הקצרים של הכנסת ההיא עברו עליה במאבק על עליונות שלטון החוק והפכו למאבק בין־אישי על אגו וכבוד ושלטון ומרות. במערכת הבחירות הכריזו המפלגות השותפות "רק לא ביג'י" - רק לא דוד בן־גוריון בראשות הממשלה. מפלגת השלטון (אז מפא"י, סבתה של העבודה) ניהלה אחרי הבחירות משא ומתן ארוך ומייגע להרכיב ממשלה שבראשה לוי אשכול. כאשר הגיעה עת הסיכומים החזירה את בן־גוריון לתמונה והסיטה את אשכול.
מסע בחירות בסגנון "רק לא נתניהו" אינו מספיק כדי להצדיק בחירות. הניסיון מלמד כי בסופו של דבר יש צורך בנושא ממשי, ולא רק בטינה אישית. אז זה היה על עליונות שלטונות החוק. מה הפעם?
אסור לאכזב את סימונה
משרד האוצר ומי שעמד בראשו יאיר לפיד היטעו את הציבור כאילו הגדילו את תקציב הביטחון. לא היו - ואין - דברים מעולם. הם חייבים לביטחון הלאומי תשעה מיליארד שקל ונושאים באחריות להפסקת האימונים בצה"ל ולהימנעות מכל הצטיידות ורכש ופיתוח בשקלים.
הדה־לגיטימציה לביטחון הלאומי הגיעה כדי קהות חושים מהממת כאשר השופטת בדימוס סביונה רוטלוי תהתה נרגזת בכנס שדרות מדוע הוזמן לנאום שבו משה (בוגי) יעלון. הרי תקציב הביטחון, טענה מי שהפכה לעסקנית ציבור, פוגע ברווחה. לא האמנתי למשמע אוזניי ושאלתי אותה אם אכן התנגדה ש"בוגי" ינאם ואישרה: "כן, בין היתר, במיוחד כשהמושב הוגדר כנאומים חברתיים".
בתוך זמן קצר נמלכה בדעתה ואולי הסמיקה, והוסיפה לתגובתה שעשתה כן גם מפני "שלא היו נשים בין הנואמים".
למרבה המזל, הכין יעלון נאום על עניינים חברתיים. הוא הצביע דווקא על תרומת הביטחון הלאומי לרווחתם של צעירים ולקידומם הנרחב בתחומי הלימוד והטכנולוגיה, וכמובן לייצוא.
מכל פרקי הניכור של האוצר כלפי צורכי הביטחון הלאומי המכעיס מכל הוא הסירוב לעמוד בהתחייבות למימון מיזם "צה"ל דרומה", לנגב. עתה נאלץ יעלון לבלום את תנועת היחידות הצבאיות לדיונות, ובאר שבע ודימונה ומצפה רמון, אשר המתינו לקלוט בזרועות פתוחות אלפים רבים בדיור ובבתי הספר ובתעסוקות המשנה, נותרו ערים נכלמות. "הם מחזירים אותנו 30 שנים לאחור", כלשונו של בני ביטון מדימונה.
מה לי חוק הלאום אם חזונו הגדול של דוד בן־גוריון - שדבק בנגב משנת 1935 - יורד לטמיון במשרד האוצר של מדינת היהודים? "אם לא נעמוד על המדבר", הסביר פעם הזקן, "לא תעמוד תל אביב". מעטים יודעים כי בחודשים שבהם כיכבה בזירה המדינית החלטת החלוקה של האו"ם וירושלים נועדה להיות מעין מחוז בינלאומי, הציע בן־גוריון להפוך את העיר הנבטית כורנוב שבנגב לבירת המדינה הנולדת.
כל אותה עת ניסתה ממשלת הלייבור באנגליה לקרוע את הנגב מישראל. אנשי הלח"י רצחו את הרוזן פולקה ברנדוט מפני שבתיווכו שירת מגמה בריטית זו. בוועידת לוזאן תימרן בן־גוריון ביצירתיות וחמק מוויתורים בנגב. כרגיל נמצאו אווילים, שטענו כי אילו רק הסכימה ישראל לביתור הנגב ממרכז הארץ, היה יורד על המדינה הנולדת מלאך השלום.
אך מה שקורה עתה חמור במיוחד. ישראל יכולה. הממשלה מחויבת. צה"ל מוכן. אין ערך יפה מאשר יהודים המביאים את תנופת הבנייה למדבר. אבל במשרד האוצר מושכים כתף. צריך לנער אותם. גם אחרי שלפיד פרש. "קומו תועי מדבר", כלשונו של חיים נחמן ביאליק.
אין לי ספק כי יעלון בא בטענות של ממש, אבל למען האמת אוסיף: אילו גם ביקש את המיליארד החסר לשנה זו בחריגה מן התקציב - איני מבין מניין נוטלים לעצמם פקידי האוצר את החירות המוסרית והלאומית להשיב פניו ריקם. אסור לשוב ולאכזב את סימונה מדימונה.
השופטת בדימוס סביונה רוטלוי. הדה־לגיטימציה לביטחון הלאומי הגיעה כדי קהות חושים, כאשר תהתה בכנס שדרות מדוע הוזמן לנאום בו השר יעלון. הרי תקציב הביטחון, טענה מי שהפכה לעסקנית ציבור, פוגע ברווחה. לא האמנתי למשמע אוזניי // צילום: מתוך אתר בתי המשפט
אבי אבות הפוטש
הליכוד טוען כי יש עתיד והתנועה עשו לו "פוטש". זו חתירה להפלת השלטון מבפנים. כמובן לא "פוטש" בכוח הזרוע כפי שאירע במקור בגרמניה של אחרי הסכמי ורסאי. אך "פוטש" מילולי. מעניין.
בכל זאת שאלה קטנה: אם זה "פוטש" - כיצד אפשר היה לטעון שכאשר גבי אשכנזי ובועז הרפז פעלו נגד הממשלה הממונה על הרמטכ"ל דאז וחיטטו בלשכת אהוד ברק זה לא היה פוטש? אם עתה מדובר ב"פוטש" - אז היה הציבור עד לאבי אבות ה"פוטש".
לעשות צדק היסטורי
במהלך הרצאה ב"יד ושם" שבה מתחתי ביקורת על שיתוף הפעולה בין ד"ר ישראל קסטנר לבין הנאצים בהונגריה, הפתיע מאזין את הנוכחים: באחת האוניברסיטאות נכתבה עבודת דוקטור עגומה על קשריו של קסטנר עם האס.אס אך הממסד האקדמי - המצדד ברובו בקסטנר - מסרב להעניק לכותבת את התואר האקדמי. סתימת פיות.
הוא הבטיח לשלוח לי את המחקר, אבל נעלם ונשכח. חלף זמן רב. לפני כארבע שנים נקלעתי למסיבה חברתית־משפחתית בביתו של נדב קפלן, בכיר לשעבר בחיל האוויר, ומי שהתעניין באוזלת היד של קסטנר. שאלתי אם ידע משהו על עבודת דוקטור שנגנזה. כן, השיב, רק שבינתיים התגברה המחברת על סותמי הפיות מאסכולת קסטנר, וקיבלה את התואר הנכסף.
קפלן דלה מן המחשב את עבודת הדוקטור של המחנכת איילה נדיבי, אם לשבעה ועתה גם סבתא ל־26 נכדים, ממייסדות היישוב מחולה בבקעת הירדן. התעלומה פוענחה: נדיבי כתבה את מחקרה בהנחיית פרופ' יחיעם וייץ וד"ר רפי ואגו מאוניברסיטת חיפה. הם חלקו עליה, אבל העניקו לה ביושרה גיבוי אקדמי. הבעיה היתה שהמחקר נשלח לאוניברסיטת ת"א, ופרופסורית שקראה בו ניסתה לפוסלו. היא מתומכי קסטנר.
השערורייה נמשכה זמן רב. רק ב־2009 אושר מתן הדוקטורט. השבוע הוא גם הופיע סוף סוף כספר - "בין קראוס לקסטנר". כל מילה בסלע.
חטאיו של קסטנר לובנו במשפט הדיבה שהגיש נגד מלכיאל גרינוולד. סנגורו המזהיר שמואל תמיר קילף את הקליפות ממעשי קסטנר. השואה בבודפשט 44' היתה שונה מהמחשך של ורשה 42'. נוצר כבר מרחב פעולה מסוים. קסטנר התדיין עם הנאצים, ולאחר המלחמה - העניק לארבעה פושעים מן האס.אס תעודות הכשר בשם העם היהודי. זה היה נורא. על כך קבע השופט בנימין הלוי שקסטנר "מכר את נפשו לשטן".
ישראל זועזעה מהמשפט בירושלים. על דוכן העדים ניצב יריבו של קסטנר בבודפשט משה קראוס. הוא, בניגוד לקסטנר, שהתנהל עם קציני האס.אס קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר והרמן קרומיי, חבר אל הנציגויות הזרות בבירת הונגריה, שכבר חשה בתבוסה הקרובה של גרמניה. בנציגות שווייץ מצא את חסיד אומות העולם קרל לוץ. הם שכרו "בית זכוכית", העניקו לו חסינות של אתר דיפלומטי והצילו המוני יהודים.
קראוס הציל יותר יהודים מאשר נוסעי הרכבת של קסטנר. הוא גם לא העניק לנאצים דבר בתמורה. לא בשואה, ודאי לא אחריה. השופט הלוי והתובע חיים כהן לחצו עליו במהלך חקירתו, ולא יכלו לו. רה"מ משה שרת התערב במשפט הדיבה לטובת קסטנר. זה היה שיבוש הליכי משפט קלאסי. הממסד איים על עדים. הרחיק אותם מהארץ. חייו של קראוס עברו עליו בחרדה, אבל לא נענה לפיתויים וסירב לעשות שקר בנפשו. הוא הגיבור הנשכח הן של מבצע ההצלה בהונגריה, הן של חשיפת האמת במשפט בירושלים.
משה קראוס. הוא הציל יותר יהודים מאשר נוסעי הרכבת המפורסמת של ישראל קסטנר. הוא גם לא העניק לנאצים דבר בתמורה. לא בשואה, ובוודאי לא אחריה. השופט הלוי והתובע חיים כהן לחצו עליו במהלך חקירתו, ולא יכלו לו // צילום: באדיבות בית העדות
בשנים שבהן התיאטרון והקולנוע והטלוויזיה והפוליטיקה מגויסים להלל ולקלס דווקא את קסטנר - ספרה של ד"ר נדיבי הוא המזער הנחוץ כדי להוציא לאור את האמת על המושיע הנשכח קראוס, ולעשות עימו מעט צדק היסטורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו