טרם נחשפנו לכל הסרטים שיתמודדו על האוסקר השנה, אך דבר אחד כבר בטוח: אף אחד מהם לא יהיה כיף. מדוע? מפני שאין לנו השנה איזה "חלום אמריקני" או "הזאב מוול־סטריט" שינסה להדהים את האקדמיה והצופים בעזרת קלילות סוחפת ושופעת חיוניות שאינה חשה צורך להתנצל. ומפני שרוב המתמודדים (להוציא "בירדמן" ו"מלון גראנד בודפשט") מגוללים סיפורים יחסית כבדים, באמצעים יחסית סטנדרטיים ולא מאוד מלהיבים.
קחו את "פוקס־קצ'ר" לדוגמה. אין ספק שסרטו השלישי של בנט מילר, אחרי "טרומן קפוטה" ו"מאניבול", עשוי מהחומרים שמהם עשויים סרטי אוסקר. הוא מבוסס על טרגדיה שהתרחשה במציאות. הוא מתהדר בשלוש הופעות משחק מרשימות של כוכבים שניאותו לשנות את הופעתם מן הקצה אל הקצה. ויש לו דבר או שניים לומר על "החלום האמריקני". אבל האווירה ששולטת בו מעיקה, מחניקה ומבשרת רעות. וביציאה מהאולם, לא מן הנמנע שתרגישו ההפך המוחלט מהתעלות.
החדשות הטובות הן שעל אף קדרותו האפרורית והמעומעמת, "פוקס־קצ'ר" מתגלה כיצירה רצינית וראויה שמבססת את מעמדו של מילר כבמאי שמצטיין בעבודה עם שחקנים. מבחינה תמטית, הסרט משלב בטבעיות בין הנושאים שבהם עסקו שני סרטיו הקודמים - הרצח שעמד במרכז "טרומן קפוטה", הספורט שעמד במרכז "מאניבול", והאמריקה שעמדה במרכז שניהם - ומניב דרמה אינטליגנטית, סבלנית וכמו־אירופית, שמעדיפה רמיזות על פני מונולוגים ראוותניים ואמירות מפורשות. המישור הפסיכולוגי של הסרט אמנם לוקה בחסר, אך קל לשקוע אל תוך העולם התחרותי והמטריד שנברא על המסך. ובהחלט אפשר להבין מדוע מילר הרגיש צורך לספר את הסיפור הזה.
במרכז העלילה ניצב מארק שולץ (צ'נינג טייטום) - מתאבק בסגנון חופשי שזכה במדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס. כמה שנים לאחר מכן, חייו של מארק רחוקים מלהיות זוהרים ו/או
מספקים. הוא חי לבדו - ללא חברים או משפחה - ומבלה את ימיו באימונים עם אחיו הגדול והמוצלח יותר, דייב (מארק רופאלו), שגידל אותו באהבה ובמסירות לאחר שהוריהם יצאו מהתמונה. מארק נראה כמו ילד זועף שנלכד בתוך גוף של מבוגר, וכך הוא גם מתנהג. הוא לא מאוד חכם, התקשורת שלו עם הסביבה מינימלית, וכל מה שמעניין אותו זה להמשיך ולהיות אלוף. לגיטימי.
לקראת אולימפיאדת סיאול, מארק מחליט לנתק את עצמו ממערכת היחסים המגבילה עם דייב ולהיענות להזמנתו של מיליארדר אקסצנטרי בשם ג'ון דו פונט (סטיב קארל), שמציע לפרוש עליו חסות ולהפוך לספונסר שלו. הבעיה היחידה היא שדו פונט אינו מאוד נורמלי. הכסף הגדול שאל תוכו נולד (הודות לאימפריית הנשק והכימיקלים שהקימה משפחתו) אמנם מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, אבל ניכר שלאיש יש בעיות רבות. הוא חי בצילה הכבד של אמו (ונסה רדגרייב), ניחן בכישורים חברתיים דלים, מדחיק את דחפיו המיניים האמיתיים ולוקה בשיגעון גדלות מעט פתטי.
מארק אינו שם לב לכל הדברים האלה בתחילה. הוא עסוק מדי בלהיות מסנוור מהאחוזה המפוארת והאימתנית של דו פונט, ובלהיות מוחמא מכך שהמיליארדר בחר בו. אך אט־אט מתחילים להתגלע מתחים בין שני הגברים. והצטרפותו המאוחרת של דייב לתמהיל מוציאה את העסק מאיזון באופן סופי ומוחלט.
סטיב קארל ב"פוקס־קצ'ר". דוחף את האף
כאמור, האספקט המרשים ביותר של "פוקס־קצ'ר" הוא המשחק, כאשר שלושת השחקנים הראשיים מגישים כאן הופעות טרנספורמטיביות ופיזיות מאוד שמשתלבות בנקל בצמרת גוף העבודות שלהם. טייטום מוכיח שוב כי המנעד שלו הרבה יותר רחב ממה שסברנו בתחילה, והדמות השתקנית,
החייתית והפגיעה שהוא מאכלס מאפשרת לו לבטא את רגשותיו בדרכים שטרם ראינו אצלו. רופאלו, מצידו, מצליח להיות אפילו עוד יותר מדהים, והוא לטעמי ה־MVP הבלתי מעורער של הסרט. נכון שהתפקיד שלו בסיפור משני, אך היכולת המופלאה שלו להחדיר רוך, נשמה ואנושיות לדמויות שאותן הוא מגלם מעולם לא היתה מרשימה יותר, וכמו טייטום, גם הוא משתמש בגופו השרירי ככלי תקשורת לכל דבר. ההליכה שלו, היציבה שלו, הדרך האלגנטית שבה הוא מניע את עצמו מצד לצד - רופאלו פשוט הולך לאיבוד בתוך הדמות, ויוצא מהצד השני כאדם אחר לחלוטין. אם לא הייתי יודע שזה הוא, הייתי מתקשה מאוד לנחש. ולא רק בגלל קו השיער החדש שסידרו לו.
הדינמיקה האוהבת והטעונה בין טייטום לרופאלו מספקת לסרט את רגעיו הטובים ביותר. הסצנה הראשונה של שני האחים, למשל, שבה הם מתגוששים על המזרן באולם האימונים, מסבירה לצופים את כל מה שהם צריכים לדעת על שני הגברים האלה, בלי להשתמש במילים. ובכלל, כל סצנה שבה השניים חולקים את המסך היא מלאכת מחשבת של משחק ותנועה, ותענוג של ממש.
מה שמביא אותנו לקארל. כשחקן שמוכר בעיקר בזכות קומדיות דביליות, אין זה מפתיע שההשתתפות שלו בדרמה "רצינית" כ"פוקס־קצ'ר" מושכת תשומת לב. אך מה לעשות שדווקא הוא מתגלה כחוליה החלשה. כמעט אי אפשר לזהות אותו תחת האיפור הכבד והעזרים הפרוסתטיים שהולבשו על פרצופו. וגם הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את סגנון דיבורו ואת הדרך שבה הוא נושא את גופו. אבל התסריט שכתבו אי. מקס פריי ודן פוטרמן פשוט אינו מספק לו די עומק. ומתחת למניירות הפלגמטיות (והדי משכנעות, יש לומר) שקארל מאמץ, מסתתרת דמות שאינה שונה בהרבה מהדמויות האהבליות והאאוטסיידריות שגילם ב"בתול בן ארבעים" וב"Anchorman".
לא רק שדו פונט מתגלה כדמות הכי פחות מעניינת והכי פחות מנומקת מבין השלושה, הרי שכל הניסיונות לחדור אל תוך ראשו מתבססים על טריקים פסיכולוגיסטיים שקופים וקצת מאכזבים. בסצנה אחת אנו רואים כיצד הוא מנסה להרשים את אמו, ונכשל. בסצנה אחרת אנו רואים כיצד הוא מסדר לעצמו זכייה בטורניר היאבקות לגברים מעל גיל 50 באמצעות מתן שוחד ליריבו. אלה אמנם סצנות סבירות, אך הן לא מאוד מתוחכמות - בייחוד כשמשווים אותן לסצנת ההתגוששות של מארק ודייב. ומלבד רגע או שניים (כמו זה בתחילת הסרט, שבו דו פונט נותר חסר מילים כשמארק אומר לו ש"לא ניתן לקנות" את דייב), קארל לא מקבל יותר מדי הזדמנויות להותיר חותם באמצעות אנדרסטייטמנט. חבל.
"פוקס־קצ'ר" אינו יצירת מופת מטלטלת. הוא לא באמת מצליח לגרום לסיפור שלו להדהד בעוצמות שאליהן כיוון. וכבר ראינו מטאפורות מוחצות וקולעות יותר לצד האפל של החלום האמריקני והשאיפה למצוינות בכל מחיר (אפילו לאחרונה, עם "וויפלאש", למשל). אבל הוא עדיין אחד הסרטים האמריקניים היותר מרשימים של העת האחרונה. ועדיין כדאי מאוד לצפות בו. במיוחד אם אתם נמנים עם מעריציהם של טייטום ורופאלו.
"פוקס־קצ'ר" ("Foxcatcher"), במאי: בנט מילר. ארה"ב 2014
• • •
החיים בזבל
"טראש", סרטו החדש ודובר הפורטוגזית של הבמאי הבריטי סטיבן דאלדרי, מבקש לשלב בין "עיר האלוהים" לבין שני סרטים של דני בויל ("נער החידות ממומבאי", "מיליונים"), במטרה להגיש לכם מעשייה אופטימית ומחממת לב על אודות עוני ושחיתות פוליטית בברזיל. כי מה אופטימי ומחמם לב יותר מעוני ושחיתות? נכון?
הסיפור מתרחש בין הררי אשפה, צריפים רעועים ונהר מזוהם (שספוגים כולם בצבעים עזים, הגורמים לאוזלת היד להיראות כמעט מענגת), ובמרכזו ניצבים שלושה ילדי ביבים, שמוצאים ארנק עם חומרים נפיצים במזבלה העירונית.
עד מהרה השלושה מסומנים בידי המשטרה, וכאשר גיבורינו הצעירים מבינים סוף־סוף מה נפל לידיהם, ומדוע כולם רודפים אחריהם - החומרים בארנק יכולים להביא להפלתו של פוליטיקאי מקומי שרץ לראשות העיר - הם מחליטים לעשות מעשה ולחשוף את המושחתים. שני אמריקנים נחמדים ויראי שמיים (מרטין שין ורוני מארה) עושים כמיטב יכולתם כדי לעזור להם במשימתם.
"טראש". רחוק להפליא, וטוב שכך
בגדול, "טראש" הוא מרדף אחד ארוך שמתנהל בלוקיישנים אקזוטיים ומוזנחים שיגרמו לכם להגיד תודה שאתם לא ברזילאים. הילדים מתרוצצים, מקפצים, מתכופפים ומניפים את עצמם מעל ומעבר לכל מכשול שנקרה בדרכם. והשוטרים, שמונהגים בידי בלש סדיסט שמאוד אוהב את עבודתו, דולקים בעקבותיהם.
הבעיה היחידה היא שהמרדף הזה לא מעניין במיוחד. כלומר, הילדים חמודים והכל, ובהחלט מגיעות לדאלדרי מחמאות על כך שהוא הצליח לסחוט הופעות כה דינמיות משלושת הנון־אקטורס שגייס. אבל הדרך הארוכה והמפותלת שהצופים גומעים יחד איתם אינה מובילה לשום מקום. הדמויות נותרות שטוחות, העלילה לא מתפתחת, ההתרחשויות הרפטטיביות אינן מלוות בשום אלמנט של מתח או הפתעה, וכמו מרבית סרטיו של דאלדרי ("בילי אליוט", "נער קריאה", "קרוב להפליא ורועש להחריד"), גם הפעם התוצאה מתובלת לכל אורכה בכוחניות ובמניפולטיביות.
העניינים רק הופכים לגרועים יותר כאשר מבינים לאן בדיוק דאלדרי מנווט את גיבוריו. שכן למרות הטרגדיות האמיתיות לחלוטין שמזינות את הסרט ומשמשות לו תפאורה, הסיומת הסכרינית והאבסורדית שלו, שנועדה להפוך אותו ל"מרומם נפש" ו"מעורר השראה", מתעלמת מכל מה שקדם לה, מוותרת מראש על כל קשר עם המציאות ומדרדרת את הפרויקט למחוזות בזויים. הכוונות של "טראש" אולי טובות. אבל האופן הציני ונטול הרגישות שבו כוונות אלה מוצאות אל הפועל מביא לכך שהוא גורם יותר נזק מאשר תועלת.
"טראש" ("Trash"), במאי: סטיבן דאלדרי. בריטניה/ברזיל 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו