בבוקר יום ראשון השבוע, דרין אסעד ישנה עם בנה בן השנתיים אמיר במיטה בחדרה, כשדלת הבית נפתחה פתאום.
אמיר קפץ מהמיטה. "זה ג'דעאן", קרא באושר, "הוא חזר הביתה! בוא לקחת אותי!"
דרין, אמו, לא הצליחה לעצור את הדמעות.
"הוא כל כך מתגעגע לאבא שלו, ואני לא הצלחתי לעצור ולהסביר לו שאבא לא יחזור הביתה. הוא שאל אותי, 'למה את בוכה?' ולא יכולתי להגיד לו. אחותי, שהיתה זאת שפתחה את הדלת, רצה אליו ואמרה לו שאבא עדיין בעבודה ולא יחזור. מה אפשר להגיד לילד בן שנתיים? שאבא נהרג?"
היא אישה עדינה עם עיני תכלת גדולות ועצובות. בת 34, נושאת ברחמה את בנו השני של ג'דעאן ז"ל, שאמור להיוולד בעוד ארבעה חודשים. מדברת איתנו בעברית רהוטה, ועם בנה בערבית.
לפני עשר שנים התגלתה אצלה מחלת ניוון שרירים. מחלה חשוכת מרפא, שהתפרצה פתאום, בלי שום סימנים מוקדמים. כשגילתה, היתה רק בתחילת הקשר עם ג'דעאן. אמרה לו שהוא יכול למצוא לו אישה בריאה, שהוא לא חייב להישאר איתה. והוא אמר לה, "השתגעת? יש כאלה שלוקחים מישהי בריאה, מתחתנים, ואז יכולה לקרות תאונת דרכים, והיא תהיה כל הזמן בכיסא גלגלים". אמר שהיא נראית בריאה, ושילך איתה עד סוף העולם כדי לחפש תרופה לדבר הזה.
הוא החזיק אותה לאורך כל הדרך. טיפל בה כשהתקשתה ללכת, עזר לה לעלות במדרגות, עשה את עבודות הבית, הרים את אמיר כשהיה תינוק. עכשיו, כשהיא מנסה לעלות במדרגות בחזרה הביתה, אמיר בן השנתיים הוא זה שמחזיק לה את היד.
בחתונה. "הוא היה ביישן, היה קשה לו להסתכל למצלמה"
הוא החזיק לי את הידיים
רב־פקד ג'דעאן אסעד (39) נהרג ביום רביעי לפני שבועיים בפיגוע הדריסה בירושלים. הוא בדיוק הגיע לתחנת האוטובוס כשהמחבל הגיח ברכב מסחרי מאזור הגבעה הצרפתית ודרס אנשים בתחנת ההסעה של הרכבת הקלה בירושלים. אסעד נפצע באורח אנוש, ומת מפצעיו אחרי דקות אחדות.
המשפחה נותרה שבורה. ארבעת אחיו, ובהם אחיו התאום זיד, כמעט לא עוזבים את בית המשפחה בכפר בית ג'ן. זהו בית אבן מודרני דו־קומתי, מטופח, שהסלון הגדול שלו פונה אל נוף הגליל. על הקירות תלויות תמונות משפחתיות. על השידה הונחו שתי תמונות של ג'דעאן, שהגדילו לאחר מותו.
מאז ההלוויה, אמא של דרין גרה איתה. מחבקת, מנשקת, מנחמת. בני המשפחה מעלעלים באלבומי החתונה, שבהם ג'דעאן ודרין מביטים זה בזו מחויכים, מאוהבים. אף אחד לא מבין איך הכל השתנה. איך הילד והבעל האהוב, שהיה אוכל לפעמים שתי ארוחות צהריים רק כדי לא להעליב את אמו או את אשתו, איננו.
הם הכירו לפני 11 שנה. חברה שלה מהלימודים הכירה אותו דרך חברה משותפת והציעה לדרין, שגרה בכפר הסמוך עין אל־אסד, לשדך ביניהם. "היא אמרה לי שיש לנו אותו אופי, אותו ראש, ובטוח נתאים. הוא צילצל אלי, דיברתי איתו בטלפון וראיתי שהיא צודקת".
לפי המנהג הדרוזי בני הזוג לא נפגשים עד החתונה, אבל דרין וג'דעאן הצליחו לראות זה את זה בחתונה של החברה ששידכה ביניהם.
בדיוק באותה תקופה החלה דרין להרגיש חולשה כללית. זה התחיל בעייפות, והגיע לקושי רב לעלות במדרגות או ללכת יותר מכמה צעדים. היא עברה מרופא לרופא, עד שהופנתה לנוירולוג בבית החולים הדסה, שקבע שהיא סובלת מניוון שרירים שנמצא בשלב ראשוני, אבל עלול להפוך מתקדם בכל רגע.
"הוא החזיק לי את הידיים ואמר שאני בחורה מקסימה, שאצליח בחיים, שאוכל להתחתן וללדת ילדים, כי המחלה מתקדמת לאט. אבל גם הוא לא ידע להגיד באיזה גיל אני אתרסק לגמרי.
"השלב הבא היה לספר לג'דעאן. בשיחה השנייה או השלישית שלנו סיפרתי לו שאני חולה. רציתי להגיד לו את האמת לפני שנהיה בקשר עמוק, ואז, אם הוא ירצה להיפרד, לא אוכל להיפרד ממנו. אבל הוא אמר שהוא הולך איתי עד הסוף. שהוא אוהב אותי והוא שם בשבילי וינסה לעזור לי בכל מה שאפשר".
שבע שנים הם דיברו בטלפון. דרין למדה כימיה תרופתית והנדסאות תעשייה וניהול במכללת אורט בראודה בכרמיאל. ג'דעאן, ששירת במשמר הגבול כקצין מבצעים, היה בא מדי פעם להסתכל עליה. דרין המשיכה להיות מטופלת אצל נוירולוגים, והמחלה התקדמה לאט מאוד. הקשר ביניהם פרח בשיחות הטלפוניות. ג'דעאן בדיוק התחיל לבנות בית בבית ג'ן, וסיפר לאהובתו שעד שהכיר אותה לא הצליח לבנות אפילו מדרגה אחת, והיא נתנה לו מוטיבציה.
"היינו מדברים המון על עתיד משותף. הוא דיבר כל הזמן על הבית שהוא בונה לנו. סיפר שהוא רוצה הרבה ילדים, בעיקר בנים. תמיד רצה בנים".
ואז, יום אחד בשנת 2010, בא ג'דעאן לבית הוריה של דרין, לבקש את ידה.
"אבא שלי לקח אותו הצידה ואמר לו שיחשוב שוב, בגלל המחלה. אמר שלא כדאי, שלא צריך. אבל הוא התעקש. אמר שילך איתי עד סוף העולם. אבא שלי התאהב בו, הבין עד כמה הוא איש טוב ומקסים, וכמה יהיה בעל טוב ורק ידאג לי. אז חגגנו מסיבת אירוסים, ושנה אחר כך, ביוני 2011, התחתנו. זו היתה חתונה מצומצמת, כי בן דוד שלי נהרג בתאונה שלושה חודשים לפני החתונה, והיינו באבל".
קצת אחרי החתונה היא נכנסה להריון. "בגלל המחלה, ההריון נחשב בסיכון גבוה. ג'דעאן היה עושה הכל בבית. הכל. מרים, מנקה, מסדר. כל מה שלא יכולתי".
תמיד אהב את השם דניאל
אמיר נולד ב־2012 בניתוח קיסרי בבית החולים זיו בצפת. תינוק קטן וג'ינג'י, עם עיניים בהירות כמו של אמא. "אף פעם לא ראיתי את ג'דעאן בוכה, אבל כשאמיר נולד היו לו דמעות בעיניים. הדבר הראשון שהוא אמר זה 'תראי, יש לנו ילד ג'ינג'י!' הסתכלנו זה על זו וצחקנו. שכחתי את הכאבים שלי. הוא גם אמר לי שיש לו גומות, וככה שנינו התחלנו לצחוק, עם דמעות בעיניים".
אמיר נקרא על שם בן הדוד של דרין, שנהרג לפני החתונה. "ג'דעאן אהב תמיד את השם דניאל, ואני רציתי אמיר. הוא לא התווכח, אמר שלבן השני נקרא דניאל. אמרתי לך, הוא תמיד רצה בנים".
בהריון השני, לפני סקירת המערכות, דרין אמרה לג'דעאן שיש להם בת. "סתם, צחקתי איתו, והוא אמר, מה פתאום, יש לנו בן. אני מרגיש שיש לנו בן.
"אחרי הבדיקה התברר שהוא צדק. מייד הוא אמר שזהו, זה יהיה דניאל. הוא גם אמר שיתחיל לסדר לילדים חדר משלהם, כי עד עכשיו, המיטה של אמיר היתה אצלנו בחדר".
אמיר מחזיק את ידה של אמו, לא רוצה לעזוב. מתרפק על ברכיה, מסתכל באלבומי החתונה ומחפש בהם את אבא. לא מבין למה אמא בוכה, למה אבא לא בא הביתה. תמיד קרא להוריו בשמותיהם, לא "אמא" ו"אבא".
"מאז שהוא נהרג, אמיר כל הזמן מבקש לראות סרטים ותמונות שלו", דרין לא מנסה לעצור את הדמעות. מלטפת את תמונתו של ג'דעאן מהחתונה, שבה הוא מישיר מבט כובש למצלמה בחצי חיוך.
"הוא היה ביישן, היה קשה לצלם אותו לחתונה. היה קשה לו להסתכל למצלמה, אבל איכשהו, הצלם הצליח לתפוס אותו לרגע. אני מסתכלת על התמונה ואני מרגישה כאילו הוא פה, מביט בי, כאילו חוזר לחיים".
בכל שבוע ג'דעאן היה נעדר מהבית כיומיים בגלל העבודה שלו באזור ירושלים, ואחר כך שוהה בבית יומיים, בהתאם לתורנויות. "הוא היה הגב שלנו. היה מעלה את אמיר במדרגות, ואחר כך עוזר לי, כי אני לא יכולה לעלות לבד. כשנשאר לישון בירושלים הייתי נוסעת להורים שלי בכפר, עד שיחזור הביתה".
הוא היה אבא נוכח, שטיפל באמיר הקטן ושיחק איתו ודאג לכל דבר. "בגלל הקושי הפיזי שלי, כשהוא היה תינוק ג'דעאן היה מרים אותו ומביא לי אותו שאאכיל אותו. הוא היה מספר לו סיפור לפני השינה, משכיב אותו. כשגדל קצת היה משחק איתו המון כדורגל, זה המשחק האהוב עליו.
"אם הוא לא היה יכול לדבר בטלפון כי היה עסוק בעבודה, אמיר היה עושה כאילו הוא מתקשר ומדבר איתו. זה היה בולט בעיקר אם לא הייתי מרגישה טוב, מרגישה חולשה או משהו, והיינו לבד בבית. אמיר היה לוקח את הטלפון ומתקשר לאבא שיבוא הביתה. גם עכשיו הוא עושה את זה".
למרות שהשניים ניהלו חיים מלאים, עם תכנונים לעתיד, המחלה של דרין ריחפה מעל הזוגיות כל הזמן. ג'דעאן לא ויתר לרגע.
"בכל פעם הייתי מזכירה לו את הסיפור שלי, ובכל פעם בדקתי אם השתנה אצלו משהו, ובכל פעם הוא אמר שלא. שלח אותי לרופאים טובים, חיפש לי נוירולוגים בכל מקום, חשב במה הוא יכול לעזור לי.
"הייתי במצב נפשי לא טוב בכלל, כי היה קשה לי עם המחשבה על מחלה שאני לא יודעת מתי תסתיים. אני לא יודעת מתי אפול מהרגליים. זה יכול להיות מחר, מחרתיים או בעוד כמה שנים. אף אחד לא יודע. אבל ג'דעאן חיזק אותי כל הזמן".
דניאל עם אמיר. "הוא היה הגב שלנו"
קראתי והתחלתי לבכות
לפני כשנה, כשהכאבים של דרין התחילו להיות תכופים יותר, הגיש ג'דעאן בקשה למשמר הגבול לעבור לשרת בצפון, קרוב למשפחה.
"הוא קרא לי פתאום איזה ערב ואמר לי, 'בואי תקראי משהו'. זה היה מכתב שהוא כתב בכתב יד על המחלה שלי. הוא לא הצליח להקריא לי בעצמו, היו לו דמעות בעיניים. קראתי משפט אחד והתחלתי לבכות.
"הוא כתב על הכאבים שיש לי, על זה שאני לא יכולה להרים את התינוק שלנו, שאני צריכה עזרה בטיפול בו, שאני צריכה לנוח. לא ידעתי עד כמה הוא מבין כל מה שאני עוברת, עד כמה הוא יודע בדיוק איך אני מתמודדת בכל יום, איך אני נלחמת על כל צעד. אם הייתי מוצאת עכשיו את המכתב הזה הייתי מראה אותו לכולם, שיראו איך הוא דאג לי".
ג'דעאן קיבל מכתב תשובה, שבינתיים אין תקנים פנויים בצפון, ולכן נשאר בעוטף ירושלים.
"פעם דיברתי איתו, אמרתי לו שהוא היה צריך לקחת בחורה בריאה. אמרתי לו, אני מסתכלת עליך, איך אתה עובד, עושה הכל, מרים את הילד, סובל. הוא צחק. הסתכל לי בעיניים, חיבק אותי ואמר, אני אוהב אותך, זו הסיבה שאני עושה את זה. אף פעם לא הרגשתי שהוא כועס על המצב שלי, או שהוא מתחרט שהוא בחר בי. אף פעם. אני מאוד מתגעגעת אליו. מאוד".
דרין שוב עוצרת, מניחה יד על בטנה, מלטפת בידה השנייה את התמונה. נזכרת בחופשה המשפחתית שעשו רק לפני חודש, באילת. "כאילו הוא רצה להיפרד. נסענו למלון 'הנסיכה', רק שלושתנו, היה ממש כיף.
"הלכנו למצפה התת־ימי, אבל לא יכולתי לעלות שם במדרגות, אז הוא נכנס עם אמיר ואני חיכיתי בחוץ וכל הזמן בכיתי, כי רציתי להיות איתם. ביקשתי ממנו לקחת את המצלמה ולצלם את אמיר".
הם לא דיברו ביניהם על מה שיקרה אם המחלה שלה תתקדם פתאום. ידעו שבמקרה הצורך הם מוקפים במשפחה חמה ומחבקת שתעזור. "הוא רצה עוד ילדים, אבל ידע שבגלל המצב שלי לא בטוח שאוכל ללדת הרבה ילדים. את אמיר ילדתי בניתוח קיסרי בהרדמה מקומית, אבל עכשיו יש חשש שהשרירים בגב שלי לא יוכלו להחזיק מעמד בזריקת אפידורל, אז אני אמורה ללדת בהרדמה כללית".
ביום ראשון לפני התאונה, ראו יחד "בייבי בום" בטלוויזיה. "הוא כל הזמן ניסה להחליף ערוץ, שאני לא אראה, ואני אמרתי לו שאני רוצה לראות איך זה לידה טבעית. הוא ידע שזה מרגש אותי. כשהתינוק בתוכנית נולד, התחלתי לבכות. הזכרתי לו שכשילדתי את אמיר, הוא היה זה שלקח אותו רגע אחרי שהוא נולד והביא לי אותו, ועכשיו, בהרדמה כללית, אני לא אראה את התינוק מייד אחרי הלידה.
"הוא אמר שאין לי מה לדאוג, שהוא ייקח את התינוק אחרי הלידה. אמר שהוא בטח יהיה דומה לאמיר. עכשיו אני גם אלד בהרדמה כללית, וגם ג'דעאן לא יהיה לידי".
לא היה אמור לחזור לבסיס
ביום הפיגוע, ג'דעאן היה בחופשה בבית. בכלל לא היה אמור לחזור לבסיס באזור ירושלים אלא למחרת, אבל חזר כדי להשתתף בטקס בעבודה. "כשהוא קם איתי בבוקר, הוא שאל אותי בצחוק אם כדאי לו ללבוש את המדים, כי זה יום רביעי ואולי תהיה הלוויה. יצא שכל מיני אסונות במשפחה קרו ביום רביעי.
"הוא ביקש ממני להכין קפה, וישבנו במטבח ופיטפטנו. הוא הקשיב לחדשות, שאלתי אותו אם יש בעיות בירושלים והוא אמר שלא. נסענו יחד לתחנת האוטובוס בכרמיאל, הוא נהג, ואחר כך התחלפנו".
היא מלטפת את שערו של אמיר, פורעת אותו. "כשהוא ירד מהאוטו, הוא שיחק לי בשיער ככה. אמרתי לו, 'נו, תן נשיקה', והוא אמר, 'תעזבי, יש פה אנשים שמכירים אותי'. ככה הוא, ביישן. נתן לי חיבוק, אמר 'אני מתבייש'. הוא הסתובב ונתן נשיקה וחיבוק לאמיר, קצת יותר חזק מתמיד, אפילו שאמיר ישן. הסתכלתי עליו עד שעלה במדרגות של התחנה. תמיד הייתי עושה את זה, אבל הפעם היתה לי הרגשה לא טובה, רציתי לראות אותו עד שהוא עולה לאוטובוס. משם נסעתי להורים שלי".
דרין נהגה תמיד להתקשר לבעלה כשהיתה מגיעה להוריה, אבל באותו היום היא רק שלחה הודעה, כי ידעה שירצה לישון באוטובוס. הוא צילצל אליה בשעה 10 וביקש ממנה להתקשר לבנק לבדוק משהו. כשדיברו שוב, שעתיים אחר כך, אמרה שלא הספיקה, ושמייד תתקשר.
"הוא אמר שהגיע לתחנה בירושלים, ושבאים לאסוף אותו משם. התקשרתי לבנק, באמת כמה דקות, אפילו לא עברו חמש דקות. כשחזרתי אליו, הוא כבר לא היה זמין. היתה לי הרגשה לא טובה, מה לא זמין, עכשיו דיברנו. שלחתי הודעה, וההודעה לא נשלחה. חשבתי שאין קליטה, לא יודעת מה קרה. לא רציתי לחשוב על משהו רע, אבל הרגשתי משהו.
"ירדתי לאבא שלי ולאמיר בחצר, אמרתי לאבא שלי שג'דעאן לא ענה. גם הוא חשב שאין קליטה. פתאום התקשרה גיסתי, ואחר כך עוד אחת, ושאלו כאילו סתם, מה שלומי. ישר שאלתי מה קרה לג'דעאן, והן אמרו, לא, לא קרה כלום. בדיעבד, אני יודעת שהן כבר שמעו שמצבו אנוש, ורצו לראות אם אני יודעת.
"נכנסתי לאינטרנט וראיתי שהיה פיגוע דריסה בתחנה של הרכבת הקלה, שלושה פצועים קשה ואחד פצוע אנוש. רציתי לראות חדשות כי חשבתי שקרה משהו, אבל המשפחה שלי סגרה את הטלוויזיה, לא רצו שאני אראה, בלי שידעו מה קרה.
"התחלתי לצעוק, 'איפה ג'דעאן?' אבא שלי התחיל לדאוג. התחלתי לבכות, וכל קרובי המשפחה היו לידי, אמרו לי, 'אל תדאגי, הוא יהיה בסדר, הוא בן אדם טוב, אלוהים ישמור אותו ולא ייתן שיקרה לו משהו רע'. הם היו בטוחים שלא קרה כלום.
"ביקשתי מגיסתי שתנסה לבדוק דרך אחד החברים של ג'דעאן מה איתו. חשבתי שהוא אולי עוזר לפצועים. ביני לבין עצמי רציתי להאמין שהוא לא פצוע.
"ואז התקשרה גיסתי השלישית ואמרה שאבוא הביתה, כי ג'דעאן נפצע בפיגוע. היא אמרה, תתפללי ותבואי. לא הבנתי למה אני הולכת הביתה ולא לבית החולים, אבל היא התעקשה שאבוא הביתה. אני לא חושבת שהלכתי על הרגליים. אחי הגדול הרים אותי על הידיים עד האוטו, ונסענו לבית ג'ן. וכל הזמן התפללתי, רק שהוא יהיה בסדר".
הכניסה לביתם בכפר כבר המתה אדם. קרובי משפחה, שוטרים, שכנים. דרין התחילה לצעוק, לשאול איפה ג'דעאן, אבל איש לא ענה.
"אמיר היה על הידיים של אבא שלי, וראה שכולם בוכים ואני צועקת ג'דעאן, והתחיל לבכות בעצמו. אבא של ג'דעאן בא וחיבק אותי, ואמר, 'זה גורלו'. לא רציתי לשמוע. לא הבנתי, מה פתאום הוא הלך. הרי עכשיו דיברנו. לא האמנתי שהוא יעזוב אותנו, הוא מאוד קשור לאמיר ואוהב אותו, הוא לא יעזוב אותו.
"השוטרים סיפרו לי מה קרה. אמרו שהוא היה גיבור. חי גיבור ומת גיבור. אמרו שהוא נפצע באורח אנוש, ולא היה אפשר לעשות כלום. נאלצו לקבוע את מותו עוד לפני שהגיע לבית החולים.
"אחר כך הסתכלתי בסרטוני וידאו של הפיגוע באינטרנט, אף אחד לא רצה להגיד לי מי מהנפגעים זה ג'דעאן. אני לבד חיפשתי אותו. רציתי לדעת מה הוא הרגיש. אם כאב לו, כי לא מגיע לו שיכאב לו. אני חושבת כל הזמן מה הוא הרגיש ברגע הזה". הדמעות זולגות על לחייה. "אני בטוחה שהוא חשב עלינו באותו רגע. על אמיר, על התינוק, עלי. בטוחה".
ארונו של אסעד. "אהב מאוד את השירות בצבא ובמג"ב" // צילום: חמד אלמקת/ג'יני
מפחדת להתעורר בבוקר
עכשיו דרין מנסה להתעורר מהסיוט. חושבת גם היא שאולי בעוד רגע הוא ייכנס, יפתח את הדלת ויחייך אליה את החיוך המקסים שלו. מפחדת לישון בלילה, מפחדת להתעורר בבוקר. כל פינה בבית מזכירה לה אותו. כל מבט של אמיר.
"מהרגע שהוא נהרג, אמיר לא עוזב אותי. כאילו מפחד שגם אני אעזוב אותו. הוא יודע שאני לא מרגישה טוב, ומחקה את אבא שלו, איך שהיה עוזר לי, לעלות במדרגות, ללכת. אני יודעת שהוא לא ישכח אותו. עכשיו אני גם רואה עד כמה אנשים שאפילו לא הכרתי אוהבים אותו".
המשפחה הציעה שתקרא לתינוק שייוולד על שם אביו, אבל היא מתלבטת. ג'דעאן הרי רצה דניאל. "בכל מקרה אני אספר לו שאבא שלו היה גיבור. שכולם אהבו אותו. שהוא היה גבר מקסים שכולם אהבו. אמיר זכה להיות שנתיים עם אבא שלו, אבל דניאל, או ג'דעאן, לא משנה איך נקרא לו, לא הכיר אותו. ולמרות שיש לכולנו הרבה אנשים מסביב שתומכים בנו ושמחכים לתינוק ויהיו שם תמיד, אין כמו אבא.
"אני רוצה שהבנים שלי יהיו כמוהו. שילכו בדרך שלו. ואם הם ירצו גם כן להיות במשמר הגבול, אני אשמח".
משפחתו של ג'דעאן: הנאמנות למדינה היא הערך העליון
"העדה הדרוזית מקריבה את מיטב בניה למען הגנת המדינה", אמר השבוע זאיד אסעד, אחיו של ג'דעאן, לאחר שנודע שגם בפיגוע בבית הכנסת בירושלים באמצע השבוע נפגעו שני שוטרים דרוזים, תושבי כפרים סמוכים. "אנחנו כמיעוט קשרנו את גורלנו עם העם היהודי במדינת ישראל, וערך הנאמנות אצלנו הוא ערך עליון.
"אח שלי מאוד אהב את השירות בצבא ובמג"ב. רק המשפחה שלו, אשתו והבן, היו חשובים יותר. אבל גם כשהיה בחופש עם המשפחה והיו קוראים לו, היה מתייצב מייד, בלי שאלות ובלי בעיות".
אחת הסיבות לקטטה ההמונית שפרצה בסוף השבוע שעבר בכפר אבו סנאן שבגליל המערבי היו צהלות השמחה של חלק מהמוסלמים בכפר על הטרור הפלשתיני. השמחה הזאת עוררה את זעמה של משפחת אסעד.
"המוסלמים טוענים שהם הביעו הזדהות עם הפלשתינים רק אחרי מה שקרה בכפר כנא, אבל זה לא נכון", אומרים במשפחה. "אנחנו יודעים איך הם שמחו בפיגוע שבו נהרג ג'דעאן, ואיך הם מכנים את הבנים שלנו, שמשרתים בכוחות הביטחון.
"אפשר בתוך שעתיים להוציא את כל המוסלמים מאבו סנאן. אנחנו לא חוששים מהם. אחרי שקיבלנו אותם בידיים פתוחות, לא רק באבו סנאן, אלא בכל הכפרים שלנו אחרי המלחמה ב־1948, זה היחס שאנחנו צריכים לקבל מהם? איומים ופגיעה בכבוד של המשפחות שלנו? שמחה וצהלה על פיגועים שבהם נרצחים בני העדה הדרוזית? זה לא מקובל לחלוטין, והגיע הזמן שהם יידעו את זה. הדרוזים הם אמנם אוהבי שלום ומתנגדים לאלימות, אבל מי שמתעסק איתנו ומנסה לרמוס את הכבוד שלנו, יגלה שאנחנו עדה מאוחדת וחזקה".
משפחתו של ג'דעאן היא אחת המכובדות והגדולות בעדה. מלבד ג'דעאן, שני אחים נוספים מתוך חמישה משרתים בכוחות הביטחון. גם המשפחה המורחבת התברכה בבנים שמשרתים בזרועות הביטחון השונות או פעילים בחיים הציבוריים. בן דודו של ג'דעאן הוא ח"כ לשעבר אל"מ (מיל') אסעד אסעד, שכיהן בכנסת ה־13 מטעם הליכוד.
הוא היה בין שלושת חברי הכנסת היחידים של המפלגה שתמכו באשרור הסכמי אוסלו, עם חברי הכנסת מאיר שטרית ורוני מילוא.
"כל מי שבקיא בהיסטוריה של הסכמי אוסלו, בעיקר בצד הערבי, זוכר לטובה את אומץ הלב שלי בהצבעה ההיא בכנסת", הוא אומר. "כמו היום, גם אז האמנתי בשלום עם שכנינו, ולכן הצבעתי נגד עמדת הליכוד באותן שנים. שילמתי מחיר כבד על אומץ הלב שלי.
"גם היום, כמו לפני 20 שנה, אני חושב שהשלום הוא הדבר החשוב ביותר לאזור שלנו. רק תהליך שלום יביא תקווה לשני העמים ויביא להפסקת ההרג, הפיגועים, המלחמות ושפיכות הדמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו