רגע לפני שהתחיל מירוץ הלילה של תל אביב ניגשתי לרופאת המשפחה שלי כדי לקבל אישור רפואי להשתתף במירוץ. "יש בעיות בריאותיות?", היא שאלה אותי, רגע לפני שהיא הצמידה לי את הסטטוסקופ לחזה. "מעשנת? מחלות לב תורשתיות במשפחה? מוות פתאומי? אסטמה קשה? בעיות נשימה? אשפוזים? הכל תקין?" "כמובן", הנהנתי בהסכמה. "אז למה את רצה את המרתון? אנחנו כאן לא ממליצים, זה מאוד לא בריא". עם ברכת הדרך הזו יצאתי לרוץ.
אף פעם לא באמת הבנתי את האנשים האלו שרצים. משכימי הקום, אלו שמעלים תמונות של פארק הירקון לאינסטגרם בארבע וחצי בבוקר עם הכיתוב "פותח את היום עם חמישה קילומטר", מעולם לא הבנתי איך הם עושים את זה. אבל הפעם החלטתי לצאת אל הקרב. אם לא שולחים אותי לסקר את מעללי דאעש בגבול סוריה, לפחות שאתנסה בזה.
תמיד התפארתי בשירות הקרבי שלי כלוחמת בצבא, במסעות הכומתה הקשים, המרחקים הגדולים שגמעתי, הציוד שסחבתי, והמשימות שביצעתי, אבל מאז הצבא עברו יותר מ-10 שנים והיום אני כבר לא משווה את עצמי לאנג'לינה ג'ולי ב'טומב ריידר', אלא לאנג'לינה ג'ולי גרסת ה"אני אמא ל-12 ילדים שסוחבת עגלה". אני העגלה.
אני מסתכלת על כל האנשים שעומדים איתי על קו הזינוק, אלפי אנשים שהגיעו לכיכר רבין מכל רחבי הארץ ושואלת את עצמי "למה?". הרי כל אחד מהם יכל להישאר בבית מול סרט טוב וכוס שוקו, ובכל זאת, הם החליטו לרוץ 10 קילומטר ועוד לשלם על זה. אם הם כל כך נהנים, אני חייבת לתת לזה צ'אנס. אמרתי – וביצעתי. רצתי רחובות שלמים בלי להפסיק, גם כשראיתי בעיני רוחי את הכותרת של הבוקר "כתבת של 'ישראל היום' אושפזה לאחר שהתמוטטה במירוץ הלילה של תל אביב. סיבת ההתממוטטות: פדלאות יתר". אבל אני לא התייאשתי. גם כשילד שמנמן עקף אותי על המסלול.
"כמו אנג'לינה ג'ולי, גרסת האמא ל-12 שסוחבת עגלה. אני העגלה", ליטל שמש נאבקת // צילום: Elwin de Groot
וואי, הנה בורקס
הבעיה הראשונה שצצה כשרצים היא שהמוח שלנו שולח לנו כל מיני תשדורות ובכולן סיבות למה כדאי להפסיק לרוץ. "יש לך אחר כך חצי שעה הליכה לאוטו", "גם ככה תשרפי בקושי 300 קלוריות", "עוד שניה חוזרים כל שברי המאמץ מהצבא" ו"כבר שבועיים שלא אכלת בורקס, וואי הנה בורקס עמיקם בפינה". ברגע שמצליחים להעיף מחשבות טורדניות מהראש ולהתמקד במטרה – ריצה ללא כל סיבה – מצליחים להמשיך.
הבעיה השניה היא העובדה שמדובר במירוץ שמתרחש במרחב אורבני. אם בריצה במושב או בעיר קטנה נהנים מבריזה של שדות חקלאיים ושיעמום, הרי שבתל אביב, לאורך כל אבן גבירול זוכים להריח את הפיצריה השכונתית, את דוכן הגלידה וגם את הבירה שנמזגה ממש עכשיו בבר ממול כשכל מה שאתה שותה היא את הזיעה של עצמך.
אז רצתי ורצתי ורצתי ובאמת שקו הסיום היה מושקע להפליא. מעודדים מריעים, קונפטי צבעוני, מדליות קטנות מחולקות ותחושת ניצחון שאין דומה לה בקרב כל הרצים.
לא הייתי שם, למקרה ותהיתם. הלכתי לנוח בבית על בורקס תרד אחרי שלושה קילומטרים בלבד. אולי אנסה שוב במירוץ הבא.
"הסתכלתי על אלפי האנשים על קו הזינוק ושאלתי: 'למה'?" // צילום: Elwin de Groot