אומרים שהיה פה שמח
טור על נוסטלגיה, על האמת, ועל מה שביניהן
אומר זאת כך, יונית: אני לא מת על שיר הסלפי. אמנם, כשקוראים את המילים מבינים שהמשורר (משורר?) באמת התכוון להסביר לילדים שמדי פעם, כדאי גם לעזוב את הסלולר ולהשתתף בדבר המוזר הזה שנקרא מציאות. אבל איכשהו, אינפלציה של שימוש במילים (מילים?) "מואה" ו"אינסטוש", לצד הפזמון מעורר המחשבה "אני מת על עצמי, מת על עצמי" - עוררו תגובה הפוכה ודי נזעמת של הורים, אנשי חינוך ושי פירון.
תופעת הסלפי עצמה היא אכן לא מציאה גדולה (מישהו הראה לי שמוכרים עכשיו מין מקל כזה, שמאפשר לך לצלם את עצמך גם ממרחקים שהיד האנושית לא נמתחת אליהם. פעם קראו להמצאה הזו "גבר, אתה יכול לצלם אותי?"). העניין הוא שעם כל הכבוד (כבוד?) לתופעה, בכל פעם שנחשף עוד פאק באנושות גירסת 2014, מייד צצות אלפי תגובות בנוסח "הנוער של היום", "אצלנו זה לא היה ככה", והלהיט - "מה הפלא שאחר כך דוקרים במועדונים".
ומכיוון שרק לפני חודש, בעיצומו של מבצע צוק איתן, כולנו שיבחנו בצדק את הדור הנוכחי, אני רוצה להעלות את האפשרות שאנחנו טיפה נסחפים. אני יודע, אתם בשוֹק - אנחנו ישראלים, עם שלא רגיל להיסחף, להגזים או לעמוד בתורי ענק לערכות מגן בכל פעם שכבשה איראנית משחררת נפיחה. אבל בכל זאת, אולי כדאי שניכנס קצת לפרופורציות.
במילים אחרות: זה לא שהיום לא רע, אלא שגם פעם לא היה כזה טוב. הנה, אספתי בשבילכם כמה דוגמאות לדברים שכולנו נורא מתגעגעים אליהם, אבל אם נחשוב על זה רגע - למה, בעצם?!
(איור: יובל רוביצ'ק)
אח... פעם היו שירים
בשנות השבעים והשמונים, הרבה לפני המצאת ה־MP3 והמודעות העצמית, כל משפחה בישראל היתה מתכנסת בערב אחד באביב לצפייה משותפת באירוויזיון - תצוגה מרהיבה של שירים, תלבושות וטעם רע. מאז אנחנו מתרפקים בערגה על להיטים דוגמת "ג'ינגיס חאן", "ווטרלו" ועוד יצירות מופת של המוסיקה העולמית, שאין שום סיכוי שנשמע אותם ברדיו ולא נעביר מייד תחנה.
ולמרות זאת, התקבעה התפיסה שפעם היו באירוויזיון שירים מצוינים. אני אישית חושב שהסיבה היא שכילדים, השירים האלה היו פשוט השירים הראשונים שנחשפנו אליהם שלא דיברו עברית. נסו רגע להיזכר במסעדה הסינית הראשונה שהלכתם אליה עם ההורים, כשהייתם ילדים. זיכרון מתוק, הא? אבל איך היה האוכל?
אח... פעם היה פה כדורגל
כל אוהד כדורגל ישראלי יודע שיש שני דברים ודאיים: הראשון - שצריך לשים את הטלוויזיה על מיוט כשדני נוימן מדבר. והשני - ש"פעם היה בארץ כדורגל הרבה יותר טוב". ובכן, תרשו לי לחלוק על הנחת היסוד הזאת, ולקבוע שגם פעם לא היה פה כדורגל.
כן, מוטל'ה שפיגלר, למרות שאתה כמעט אף פעם לא מזכיר את זה, אני יודע שב־1970 עלינו למונדיאל במקסיקו. אפילו השגנו שם תוצאות לא רעות בכלל, עד כדי כך שעפנו כבר בשלב הבתים. זה אמנם (באמת!) כבוד, אבל מה שממעטים להזכיר לנו זה שבניגוד להיום, שישראל משתייכת לאיחוד הכדורגל האירופי, את הדרך למונדיאל 70' עשינו מהאיחוד האסיאתי, שם שיחקו מעצמות כדורגל ובהן וייטנאם, סין ותאילנד, עם הכוכב האגדי אין כזה. בקיצור, זה לא שפעם ידענו לשחק, פעם פשוט ידענו מול מי לא לשחק.
אח... פעם היתה פה טלוויזיה
בטח, אין על הימים שהיה רק ערוץ אחד, שהציג מדי יום תוכניות מופת כגון "סליחה, תקלה" ו"שידורינו יתחדשו בשעה 16:00". שלא לדבר על זה שלפני כל מהדורה של "מבט" יכולנו לצפות בחצי שעה של שעון מחוגים על כל המסך. יש תמורה לאגרה.
וכמובן - היו גם תוכניות הילדים הנפלאות, למשל תוכנית הזהירות בדרכים, שבה דוברמן ענק לימד ילדים איך להגיע בביטחה לצד השני של הכביש, שם מחכה להם דוברמן ענק.
ואף מילה על סדרות הרכש הנהדרות, נגיד "דאלאס", שבאמת היתה סידרה נפלאה. רק חבל שבזמן שבארץ כולם עוד תהו מי רצח את ג'יי.אר, בארה"ב כבר ערכו הלוויה מפוארת לשחקן ששיחק אותו, שנפטר בינתיים מזיקנה.
אח... פעם הכל היה פשוט יותר
והכי פשוט היה לדמיין שהכל פשוט. קחו למשל את הסיטואציה הבאה: השנה היא 1990, אתם יושבים בבית קפה (קפולסקי, אלא מה?), מחכים לפגישה חשובה - נניח, עם מישהו שרוצה לסגור איתכם את עיסקת חייכם: יחידת נופש בקלאב הוטל טבריה.
בזמן שאתם מתפנקים על שוקוצ׳ינו ועוגת היער השחור, הוא נתקע בדרך עם האוטו ולא יגיע, קורה. עכשיו הוא רק צריך להודיע לכם, כדי שלא תחכו סתם. כל מה שהוא צריך לעשות זה להשיג טלכרט (שכלול של האסימון), למצוא טלפון ציבורי, לחייג למודיעין 144, לבקש את הטלפון של בית הקפה שאתם יושבים בו, ולבקש מהמלצר שיודיע לכם על הביטול. חבל רק שכשהוא התקשר הייתם בדיוק בישיבה ארוכה בשירותים (קפולסקי, אלא מה?), ועכשיו אתם תחכו לו לנצח. או לפחות עד שימציאו את הטוק־מן. כמה פשוט.
אח... פעם אנשים היו בריאים יותר
נכון. במיוחד בתקופה שבה היה מותר לעשן בכל מקום, כולל באוטובוסים, בקולנוע ובמחלקת יולדות, מסלולי אופניים היו כמו תודעת שירות - משהו שיש רק באירופה, ואפילו בתוכנית שקראו לה "שעת כושר" התאמנו רק עשר דקות, וגם זה עם קופסאות שימורים בתור משקולות.
ועוד לא אמרנו כלום על זה שבתשדירי השירות - עוד המצאה נהדרת של האייטיז - עודדו אותנו לצרוך גלידה ("אני רוצה גלידה עכשיו"), לתקוע תפוח אדמה ("אינו משמין") ולהעמיס בשר אדום ("עגל רך, עגל רך"). שיהיה לבריאות.
אז בפעם הבאה שהטרחן התורן מספר לכם כמה הוא מתגעגע לימים ההם, תגידו לו שהתקופה שאתם הכי מתגעגעים אליה היא זו שלפני שהוא התחיל לדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו