זה לא צחוק

כותרת ספרו החדש של דויד גרוסמן כמוה כהזמנה מתגרה; הפתיחה המוכרת של הבדיחה - "סוס אחד נכנס לבר" - כאילו מבטיחה כניסה לעולם משועשע ועליז, אך נמנעת מלהבטיח שזה לא יכאב. הגבה מתרוממת בעוד שבריר המילימטר לנוכח העובדה שמדובר בספרו של אחד משלושת הטנורים של הספרות העברית, סופר שטיפל בנושאים כבדי משקל כגון שואה, מוות ושכול בכמה מן הרומנים המונומנטליים פרי עטו, ושמשמש, ברצותו או שלא ברצותו, פיגורה ציבורית כבדת משקל - איזו מהתלה, איזו מכשלה הוא מזמן לנו כאן?

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אין לדעת לאן בדיחה עשויה להתגלגל; כמו כל סיפור, היא עלולה להחמיץ, להסתבך בלשונה, להתחיל בקול תרועה רמה ולהסתיים בקול ענות חלושה, לנעוץ סיכה אכזרית בלב המאזין או סתם לאבד את חוט המחשבה. אותו חוסר ודאות מהנה ומענה הוא תמצית העלילה: במרכזה ניצב דובל'ה ג'י, סטנדאפיסט ותיק שמגיע להופעה במרתף כלשהו בנתניה. בקהל יושב המספר, אבישי, שופט לשעבר, אכול געגועים לאשתו שנפטרה לפני שלוש שנים. אבישי ודובל'ה הם חברי ילדות; לכאורה חברות נדיפה, שולית, שנקטעה ונקברה בעבר אחרי מאורע לא נעים. אך למעשה מדובר היה במפגש מכונן שעיצב את מי שהפכו להיות בבגרותם.

המופע הולך ומשתבש. בין הבדיחות מופיעים ניצוצות אפלים, גיצים אלימים. הסיפור שהסטנדאפיסט מספר מתברר כלא מצחיק בכלל; הוא הופך מרתיע, מבעית, אישי מדי. הקהל מרגיש שנעשה בעל כורחו שבוי בעניין לא לו. חלקו מוחה בקול, חלקו עוזב בהפגנתיות. מי שנשאר, מרותק לדמותו של דובל'ה, שכמו הולך ומתקלף מעצמו על הבמה, ומגיע בהדרגה לגרעין הסיפור האיום שרצה לספר. 

אבישי, שהגיע בשל בקשתו המפורשת של דובל'ה, נתבקש על ידי האחרון לומר לו לאחר המופע מה ראה. האם ביקש הסטנדאפיסט המעונה מהשופט שיחרוץ את דינו? האם הוא מעוניין לסגור איתו חשבון ישן? או אולי מבקש ממי שהכיר אותו לפני שהזמן עשה בו שמות, לפני שהחיים התאכזרו אליו והוא התאכזר אליהם בחזרה, שיעשה עימו חסד ויביט בו כפי שאף אחד אחר כבר לא יכול להביט?

ילדים רבים מתהלכים בספרות של גרוסמן. לא פעם מדובר בילדים זקנים, כאלה שנאלצו להציץ לעולם המבוגרים מוקדם מדי, כאלה שהמבוגרים הסובבים אותם נותרו ילדים בעצמם. דווקא דובל'ה ג'י, בעל הכינוי המגוחך, השיער המקליש, הגופניות הליצנית האלימה והמחלה שמכרסמת בו בגלוי, מזכיר לאורך התגלגלות המופע שלו את דמויות הילדים של גרוסמן, מן ילד שלא התבגר יפה; בגופו ובסיפורו הוא מגלם את הזמן - העבר שאי אפשר להשיב לאחור, אך נוכח בהווה כל הזמן ושולח אליו טפרים מכאיבים. מדי פעם מבזיק מתוכו אותו ילד שכולו תקווה, תום וחום, אך מייד הוא מתחלף ברגע ההתבגרות, שהוא תמיד טראומטי, תמיד אכזר ושרירותי. 

עטיפת הספר

מפתיע עד כמה ספר צנום זה אוצר בתוכו את התמות שחוזרות בווריאציות שונות ביצירותיו של גרוסמן: יחסים בין ילדים להוריהם על רקע השואה - דמות אמו של דובל'ה, ניצולת שואה, היא אחת הדמויות מכמירות הלב שיצר; החריגות, האאוטסיידריות, שנתקלת באכזריות אך מחלצת לפרקים גם טוב אנושי; האובדן והחיים על רקע עז, כמעט מוחשי של המוות; הגוף, שלא פעם תופס את קדמת הבמה - הפעם ליטרלית - ומספר טוב יותר את סיפורה של הדמות ולא משנה עד כמה מלוטשים כישוריה הוורבליים. 

אך נדמה שיותר מכל "סוס אחד נכנס לבר" מבקש לדבר בעקיפין על הסיפור עצמו, על כתיבה ומשמעותה. לאורך כל המונולוג של דובל'ה מתנגשים בתוכו דחפים מנוגדים: הרצון הבלתי נשלט לספר את סיפור חייו, להגיע לגרעין המסויט שהפך אותו למי שהוא, להתערטל בפני הקהל למרות התנגדותו הגלויה של זה; ומנגד, אך באותה העוצמה - השאיפה הנואשת לדחות את הקץ, להסיח את הדעת, לזלוג למיני סיפורים וחידודים שיפייסו וישבו את לב שומעיו. 

ברובד מסוים, זוהי מהות הסטנד־אפ - הקהל המיומן שצופה בלואי סי.קיי ושאר נציגי הרנסנס של התחום, יודע שהבדיחות המצחיקות ביותר נשענות על אמת שאינה בהכרח נעימה, אך עמוקה וצורבת. ברובד עמוק יותר זו אחת הדרכים להגדיר את מהותו של סיפור: דובל'ה, אוטוטו סטנדאפיסט שעבר זמנו, שכבר לא מצליח להחזיק קהל ושמעיד על עצמו שהוא מגה לוזר - הוא כל הדמויות וכל הסיפורים כולם.

ככל שמתמשך המופע הוא משתנה ומחליף פרצופים ודמויות לנגד עיניהם הנדהמות של הצופים והקוראים. הוא הופך מסטנדאפיסט מיומן לגבר כושל ואומלל, לילד, לאמו שלא נחלצה אף פעם מציפורניו של מנגלה, לאביו שהיה אב כוחני ובעל נרצע, לכל הדמויות שליוו אותו באותו יום מר ונמהר. פה ושם מבזיקים מתוכו רגעי חסד קומיים, סלפסטיק פרוע אך מדויק, פה ושם יוצאת מתוכו דמות אחוזת טירוף שמתעללת בעצמה בפומבי, ומדי פעם מבקיעה מתוכו איזו רכות מפתיעה. 

בכך מקיימת הדמות מעין פלרטוט מתמשך ועיקש עם המוות - זה שהמספר מבחין פתאום שאכן מאכל לאיטו את גופו של חברו - עם סופו, שהוא גם סופו של כל סיפור. אך מנגד, דווקא אותו דובל'ה ג'י במרתף הנידח בנתניה הופך לנגד עינינו למעין שחרזדה, שעוצרת בגופה - גופו של דובל'ה שעובר התעללות עצמית לאורך הערב כולו, עד זוב דם - את סוף הסיפור שהוא גם סופו שלו בעוד מעשייה, עוד בדיחה מצחיקה או תפלה או גסה, לא משנה מה, רק לא להגיע לרגע שהכל נגמר. וככל שהמספר מתמעט, כך המאזין, הוא המספר, הולך ומתעצם - נוטל מפית ומתווה עליה קווים לסיפור שהרגע שמע. זוהי נחמה זמנית - דרכו של המספר, השופט הבודד, לנטות חסד לחברו וגם להבקיע דרך אל תוך עצמו, היא בסוף עוד דרך להתמודד בעזרת עוד סיפור מול הסוף שאופף אותו - ומחכה גם לו. ¬

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה, 198 עמ'

•   •   •

החזית היא כלוב של המתנה

עמר לחמנוביץ על "במערב אין כל חדש": התרגום החדש לספרו של רמרק מזכיר שהוא ראה במלחמה הזדמנות לחיים, ולא גזירת כיליון

"אנחנו חונים תשעה קילומטרים מקו החזית. אתמול החליפו אותנו". פאול בוימר בן ה־19, שמבעד לעיניו מתרחש הרומן "במערב אין כל חדש", הוא קול של קולקטיב; קורותיו והרהוריו הקיומיים צפים לאורך כל עלילת הספר, אך בוימר מדבר בשם ה"אנחנו", כי בשדה הקרב הפלוגה היא ישות אחת ואחוות המוות חזקה מכל חברות של חיים.

היצירה של אריך מריה רמרק מ־1929 גדלה עם השנים למימדים מפלצתיים: היא נמכרה במיליונים, תורגמה ל־45 שפות וזכתה לשני עיבודים קולנועיים, אבל עובדת היותה פופולרית בקרב ציבורים רבים מעולם לא פגעה בייחודיות ובראשוניות שלה. ברפובליקת ויימאר המתפוררת היה הרומן לטקסט חריג שהציב את האינדיבידואל בלב העדות. כפי שמציין המתרגם גדי גולדברג באחרית הדבר, רמרק לא ניסה לתרץ את כישלון מלחמת העולם הראשונה כפי שעשו קצינים ואסטרטגים לפניו, אלא גולל את המלחמה "כפי שהיא באמת" - מתודעתו של חייל גרמני צעיר, אינטליגנטי ובלתי מתחכם, שמביט בכאוס שסביבו וברגעים חדים של מודעות מנסה למצוא בו היגיון.

הפלוגה של בוימר, שמידלדלת ככל שההרוגים מתרבים, היא קולקטיב ספרותי שמתואר לעילא על הדינמיקה המגוונת שבו. עלילותיה בשדות הקטל מלמדות על שרירותיות המלחמה יותר מאשר על אכזריותה, כי "החזית היא כלוב שאתה נאלץ לחכות בו בעצבנות למה שיקרה". הרעב והשעמום מתוארים בטון זהה להתקפת פגזים על שוחה או קרב פנים אל פנים מול חייל מילואים צרפתי, שהרי "החיים אינם אלא מארב תמידי לסכנת המוות". 

הכנות של רמרק מתבטאת בעיקר בכך שהוא נשאר נאמן לאבסורד שבמנגנון הצבאי. לפיכך לצד המנה המדכדכת של אובדן הנעורים של דור, הרומן מספק רגעי הומור נפלאים. כך למשל בחישובים מי מהחבר'ה יירש את מגפיו המשובחים של קמריך הגוסס בבית החולים; בארוחות השחיתות שמתקין קטשינסקי, השועל הוותיק של הפלוגה, בלב המערכה; או ב"תיזוז" של קנטורק, המורה מהתיכון, שגויס כטירון ונאלץ לאכול את כובע האידיאות שחבש מול תלמידיו. ככלל, רמרק אינו מביט בקיום המלחמה כעל גזירת כיליון, אלא כעל הזדמנות לחיים.

המתרגם גדי גולדברג הגיע בענווה אל הטקסט, שכבר תורגם על ידי צבי ארד ב־1982, אך הוסב לזמן עבר. גולדברג החזיר את זמן ההווה הרמרקי, וביצע אקטואליזציה מדודה של מונחי המלחמה, כלי הקרב וכמובן הסלנג הצבאי - שהשתכלל עם השנים. חשוב לזכור שלצד המכלול האסטרטגי, מלחמת העולם הראשונה קבעה גם את הטון הטכנולוגי של המלחמה המודרנית, ולכן עדכון תרגומי מתון, כפי שביצע גולדברג, לא רק מבורך אלא אף מתבקש. בקריאה ברומן בימי מלחמת צוק איתן התערבבו סיפורי המלחמה מכאן עם אבסורד הקרבות משם. רמרק, כך נראה, לא יכול היה לבקש יותר מזה. ¬      

במערב אין כל חדש / אריך מריה רמרק

מגרמנית ואחרית דבר: גדי גולדברג; 

מחברות לספרות, 204 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו