לפני שנה עזבתי את הבית בדרך לבית הספר, ולא חזרתי אליו עוד. הטליבאן ירו בי קליע, והוטסתי מפקיסטן מחוסרת הכרה. אנשים אומרים שלעולם לא אשוב עוד הביתה, אבל יש בליבי אמונה עמוקה שכן. להיקרע מארצך האהובה אינו דבר שאדם מאחל למישהו.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כעת, בכל בוקר כשאני פוקחת עיניים, אני נכספת לראות את החדר הישן שלי המלא בכל החפצים שלי, את הבגדים שלי מפוזרים על כל הרצפה ואת פרסי הלימודים שלי על המדפים. במקום זה אני בארץ שנמצאת מרחק חמש שעות מפקיסטן, מולדתי האהובה, ומעמק סְוואט, ביתי. אבל ארצי שלי נמצאת מאות שנים אחורה מכאן. כאן ישנה מלוא הנוחות שאפשר להעלות בדמיון: מים זורמים מכל ברז, חמים וקרים כרצונך; אורות חשמל בנגיעת מתג, יומם ולילה, בלי צורך בעששיות נפט; תנורים לבישול שאינם דורשים ממך ללכת לבזאר ולהביא מכלי גז. הכל כאן מודרני כל כך, עד שאפשר אפילו למצוא אריזות של אוכל מוכן מבושל.
כשאני עומדת מול החלון שלי ומשקיפה החוצה, אני רואה בניינים גבוהים, כבישים ארוכים מלאים כלי רכב שנעים בטורים מסודרים, משׂוכות גדר ומדשאות ירוקות מטופחות ומדרכות נקיות לטייל עליהן. אני עוצמת עיניים, ולרגע אני שוב בעמק שלי - ההרים הגבוהים העטורים שלג, שדות ירוקים מתנועעים ונהרות כחולים רעננים - וליבי מחייך כשהוא מביט בתושבי סוואט. אני חוזרת במחשבתי לבית הספר שלי, ושם אני מתאחדת עם החברות ועם המורים שלי. אני פוגשת את חברתי הטובה ביותר מוֹנִיבָּה, ואנחנו יושבות יחד, מדברות ומתלוצצות כאילו אף פעם לא עזבתי.
ואז אני נזכרת שאני בברמינגהם, אנגליה.
• • •
היום שבו השתנה הכל היה יום שלישי, 9 באוקטובר 2012. לא היום הכי מוצלח להתחיל בו, מפני שבחינות בית הספר היו בעיצומן, אם כי כנערה שקדנית הן לא הפריעו לי כמו לכמה מבנות כיתתי.
בבוקר ההוא הגענו בשביל הבוץ הצר היוצא מדרך האג'י בּאבּא בשיירה הרגילה שלנו - ריקשות צבעוניות היורקות אדים של דיזל, ובכל אחת דחוסות חמש או שש בנות. מאז תקופת הטליבאן בית הספר שלנו לא נשא שום שלט, ודלת הפליז המעוטרת בחוֹמה הלבנה מול החצר של חוטב העצים לא רמזה כלל על מה שנמצא מאחוריה.
לנו, הבנות, הדלת ההיא היתה כמו פתח קסמים אל עולם משלנו. כשעברנו דרכה בדילוג, השלכנו מעלינו את צעיפי הראש שלנו כמו רוחות המסלקות עננים כדי לפַנות דרך לשמש, ואחר כך עלינו בריצה פרועה במדרגות. בראש המדרגות היתה חצר פתוחה עם דלתות לכל הכיתות. השארנו את תיקי הגב בחדרים שלנו והתאספנו לכינוס הבוקר תחת כיפת השמיים, גבינו אל ההרים, ואנחנו עומדות דום. נערה אחת פקדה, "אָאסאן בָּש!" "עמוד נוח!", ואנחנו הִקשנו בעקבים וענינו, "אללה". אחר כך היא אמרה, "הוּ שי יָאר!" או "עמוד דום!", ושוב הקשנו בעקבים שלנו, "אללה".
אבא שלי ייסד את בית הספר לפני שנולדתי, ועל הקיר מעלינו התנוססה בגאון הכתובת "בית הספר חוּשְהאל" באותיות לבנות ואדומות. למדנו בבית הספר שישה ימים בשבוע, והיות שהייתי בת חמש־עשרה בכיתה ט', העברתי את השיעורים בדקלום משוואות כימיות או בלימוד הדקדוק של שפת האוּרדוּ; בכתיבת סיפורים באנגלית עם מוסר השכל כמו "החיפזון מן השטן" או בציור דיאגרמות של מחזור הדם - רוב בנות כיתתי רצו להיות רופאות. קשה לדמיין שמישהו יכול לראות בזה איוּם. ובכל זאת, מחוץ לדלת בית הספר השתרעו לא רק ההמולה והטירוף של מינגוֹרָה, העיר הראשית של סוואט, אלא גם של מי שחושבים, כמו הטליבאן, שאסור לבָנות ללמוד.
הבוקר ההוא התחיל כמו כל בוקר אחר, אם כי קצת מאוחר מהרגיל. זאת היתה תקופת הבחינות, ולכן הלימודים התחילו בתשע במקום בשמונה, שזה טוב כי אני לא אוהבת לקום ומסוגלת לישון עם קרקורי התרנגולים וקריאת המואזין. בהתחלה אבא היה מנסה להעיר אותי. "זמן לקום, ג'אני מוּן", היה אומר. פירוש הביטוי הוא "נשמה שלי" בפרסית, והוא תמיד קרא לי כך בתחילת היום.
"עוד כמה דקות, אבא, בבקשה", הייתי מפצירה בו ומתחפרת מתחת לשמיכה. אחר כך היתה אמא באה. "פּישוֹ", היתה קוראת. פירוש המילה הוא "חתול", וזה הכינוי שנתנה לי. בשלב זה הייתי קולטת מה השעה וצועקת, "בְּהַאבִּי, אני מאחרת!" בתרבות שלנו, כל גבר הוא "אח" שלך וכל אישה היא "אחות". כך אנחנו מתייחסים זה אל זה. כשאבא הביא בפעם הראשונה את אמא שלי לבית הספר, כל המורים פנו אליה כאל "אשתו של אחי", או בְּהַאבִּי. וכך זה נשאר מאז ואילך.
אני ישנתי בחדר הארוך שבחזית הבית, והריהוט היחיד בו היה מיטה ושידה שקניתי בחלק מהכסף שקיבלתי כפרס על פעילות למען השלום בעמק שלנו ולמען זכות הבנות ללמוד. על כמה מהמדפים היו כל הגביעים והפרסים, עשויים פלסטיק מצופה זהב, שזכיתי בהם כתלמידה מצטיינת בכיתה שלי.
בית הספר לא היה רחוק מהבית, ונהגתי ללכת אליו ברגל, אבל מאז תחילת השנה הקודמת נסעתי עם בנות אחרות בריקשה וחזרתי הביתה באוטובוס. הנסיעה ארכה לא יותר מחמש דקות ועברה לאורך הנחל המצחין, על פני השלט הענקי של המכון להשתלת שיער של ד"ר הומאיון; כשאחד המורים הקירחים שלנו התחיל פתאום להצמיח שיער, התלוצצנו שהוא בוודאי פנה לשם. אהבתי את האוטובוס מפני שהזעתי פחות מאשר כשהלכתי ברגל, ויכולתי לפטפט עם החברות שלי ולרכל עם עוסמאן עלי, הנהג, שקראנו לו בְּהאי ג'אן, או "אח".
התחלתי לנסוע באוטובוס מפני שאמא פחדה שאלך לבדי. כל השנה קיבלנו איומים. חלק מהם היו בעיתונים, חלק היו הודעות שאנשים העבירו. אמא דאגה לי, אבל הטליבאן אף פעם לא עצרו נערה, ואני חששתי יותר שהם יתמקדו באבא, היות שהוא תמיד יצא נגדם. החבר הקרוב שלו ושותפו לפעילות, זאהיד חאן, נורה בפניו באוגוסט בדרך לתפילה, וידעתי שכולם אומרים לאבא, "תיזהר, אתה הבא בתור".
לרחוב שלנו לא היתה אפשרות להגיע במכונית, ולכן בדרך הביתה נהגתי לרדת מהאוטובוס בכביש הנמוך שלאורך הנחל, לעבור דרך שער של מוטות ברזל ולעלות במדרגות. חשבתי שאם מישהו יתקוף אותי, זה יקרה על המדרגות האלה. כמו אבא שלי, תמיד חלמתי בהקיץ, ולפעמים בזמן השיעורים המחשבות שלי נדדו, והייתי מדמיינת שבדרך הביתה טרוריסט מזנק ויורה בי על המדרגות ההן. תהיתי מה אעשה. אולי אחלוץ את הנעליים ואכה אותו. אבל אחר כך חשבתי שאם אעשה את זה, לא יהיה שום הבדל ביני ובין טרוריסט. עדיף להתחנן, "בסדר, תירה בי, אבל קודם תקשיב לי. המעשה שלך לא צודק. אני לא נגדך אישית, אני רק רוצה שכל בת תלמד בבית הספר".
נשים פקיסטניות. אורח חיים נוקשה // צילום: GettyImages
• • •
לא פחדתי, אבל התחלתי לבדוק שהשער נעול בלילה ולשאול את אלוהים מה קורה כשמתים. סיפרתי הכל לחברתי מוניבה. בילדותנו גרנו באותו רחוב, והיינו חברות מבית הספר היסודי; חלקנו בכל, בשירים של ג'סטין ביבר ובסרטים של "אזור הדמדומים" ובקרמים הטובים ביותר להבהרת עור הפנים. החלום שלה היה להיות מעצבת אופנה, אם כי היא ידעה שהמשפחה שלה לעולם לא תסכים לזה, ולכן אמרה לכולם שהיא רוצה להיות רופאה. לבָנות בחברה שלנו קשה להיות משהו אחר מלבד מורות או רופאות, אם הן מצליחות בכלל לעבוד. אני הייתי שונה - אף פעם לא הסתרתי את התשוקה שלי, כשבמקום להיות רופאה ביקשתי להיות ממציאה או פוליטיקאית. "אל תדאגי", אמרתי לה. "הטליבאן אף פעם לא נטפלו לילדה קטנה".
כשהאוטובוס שלנו הגיע, ירדנו במדרגות בריצה. כל הנערות האחרות כיסו את הראשים לפני שיצאו מבעד לדלת וטיפסו לתוך האוטובוס. האוטובוס היה למעשה מה שאנחנו קוראים לו דַיינָה, מיניבוס טויוטה לבן "טאוּן־אֵייס" עם שלושה ספסלים מקבילים, אחד לאורך כל צד ואחד באמצע. היה צפוף עם עשרים נערות ושלושה מורים. אני ישבתי בצד השמאלי, בין מוניבה לילדה מכיתה נמוכה יותר, שאזיה רמזאן, כשאוגדנֵי הבחינה שלנו צמודים לחזה, ותיקי בית הספר מונחים מתחת לכפות הרגליים.
אחרי זה הכל קצת מטושטש. אני זוכרת שבתוך הדיינה היה לוהט ודביק. הימים הקרירים איחרו להגיע, ורק הרי ההינדו כּוּש הרחוקים היו מזוגגים בשלג. בחלק האחורי שבו ישבנו לא היו חלונות, רק יריעת פלסטיק עבה בצדדים, שהתנפנפה והיתה צהובה ומאובקת מכדי לראות דרכה. כל מה שיכולנו לראות מאחור היה פיסה קטנטנה של שמיים פתוחים והבזקים של השמש, שבשעה ההיא היתה גלגל צהוב אשר צף באבק שכיסה הכל.
אני זוכרת שכמו תמיד האוטובוס פנה ימינה מן הדרך הראשית במחסום הביקורת, הקיף את הפינה ועבר על פני מגרש הקריקט הנטוש. יותר אני לא זוכרת.
מה שקרה בפועל היה שעצרנו פתאום. משמאלנו היה הקבר של שֶׁר מוחמד חאן, שר האוצר של המושל הראשון של סוואט, מכוסה כולו עשב, ומימיננו בית החרושת לחטיפים. בוודאי היינו פחות מ־200 מטרים ממחסום הביקורת.
לא יכולנו לראות מלפנים, אבל גבר צעיר מזוקן בבגדים בהירים התייצב באמצע הדרך וסימן לרכב לעצור. "האם זה האוטובוס של בית הספר חוּשאל?" שאל את הנהג שלנו. עוסמאן בהאי ג'אן חשב שזאת שאלה טיפשית, מפני שהשם היה כתוב על הדופן. "כן", אמר.
"אני זקוק למידע על כמה ילדים", אמר האיש.
"כדאי שתיגש למשרד", אמר עוסמאן בהאי ג'אן.
בשעה שדיבר התקרב צעיר אחר לבוש לבן אל אחורי הרכב. "תראי, זה אחד העיתונאים האלה שרצו לראיין אתכם", אמרה מוניבה. היות שהתחלתי לנאום באירועים עם אבא למען קידום השכלה לבנות ונגד אלה כמו הטליבאן שרצו להסתיר אותנו, לעיתים קרובות הגיעו עיתונאים, אפילו זרים, אם כי לא ככה, על אם הדרך.
הגבר חבש כיפה מחודדת וכיסה במטפחת את האף והפה כאילו יש לו שפעת. הוא נראה כמו סטודנט. אחר כך הניף את עצמו על הדלת האחורית וגחן פנימה ממש מעלינו. "מי זאת מלאלה?" דרש לדעת. אף אחת לא ענתה, אבל כמה מן הבנות הביטו בי. הייתי הנערה היחידה שפניה גלויות.
ואז הוא הרים אקדח שחור. כעבור זמן נודע לי שזה היה קולט 0.45. כמה מהבנות צרחו. מוניבה מספרת לי שלחצתי את היד שלה בכוח.
החברות שלי אומרות שהוא ירה שלוש יריות בזו אחר זו. הראשונה עברה דרך ארובת העין השמאלית שלי ויצאה מתחת לכתף השמאלית. התמוטטתי קדימה על מוניבה, ודם קלח מהאוזן השמאלית שלי, כך ששני הקליעים האחרים פגעו בנערות שישבו לידי. קליע אחד חדר לַיד השמאלית של שאזיה. השלישי עבר דרך הכתף שלה ונכנס לזרוע העליונה של קָאינאת ריאז.
לאחר מכן סיפרו לי החברות שהיד של היורה רעדה כשֶׁירה.
כשהגענו לבית החולים, השיער הארוך שלי וברכיה של מוניבה היו רוויים דם.
פזלולה. עומד מאחורי הירי במלאלה
• • •
ברגע שעוסמאן בהאי ג'אן קלט מה קרה, הוא נהג את ה דיינה במלוא המהירות אל בית החולים המרכזי של סוואט. הנערות האחרות צרחו ובכו. אני שכבתי על ברכיה של מוניבה, מדממת מהראש ומאוזן שמאל. אחרי שעברנו רק כברת דרך קצרה, שוטר עיכב את הוואן והתחיל להציג שאלות ולבזבז זמן יקר. נערה אחת מיששה את הצוואר שלי וחיפשה דופק. "היא חיה!" צעקה. "מוכרחים להביא אותה לבית חולים. תעזוב אותנו ותתפוס את מי שעשה את זה!"
מינגורה נראתה לנו כעיירה גדולה, אבל למעשה היא מקום קטן, והחדשות התפשטו במהירות. אבא היה במועדון העיתונות של סוואט בפגישה של התאחדות בתי הספר הפרטיים, ובדיוק עלה על הבמה כדי לשאת נאום כשהנייד שלו צילצל. הוא זיהה את המספר של בית הספר חושאל והעביר את הטלפון לחברו, אחמד שאה, שיענה. "ירו על ההסעה של בית הספר שלך", הוא לחש בבהילות לאבי.
הצבע אזל מפניו של אבא. הוא חשב מייד: ייתכן שמלאלה על הוואן הזה! אחר כך ניסה להרגיע את עצמו במחשבה שאולי מדובר בנער, איזה מחזר קנאי שירה באקדח באוויר כדי לבייש את אהובתו. זאת היתה אסיפה חשובה של כארבע־מאות מנהלים, שבאו מכל רחבי סוואט למחות נגד תוכניות הממשלה לאכוף סמכות רגולטורית מרכזית. כנשיא ההתאחדות אבא הרגיש שהוא לא יכול לאכזב את כל האנשים האלה, ולכן נשא את נאומו כמתוכנן.
ברגע שסיים, הוא לא חיכה לשאלות מהקהל, ובמקום זה מיהר אל בית החולים עם אחמד שאה וידיד נוסף, ריאז, שהיה בעל מכונית. כשהגיעו, מצאו המונים נאספים בחוץ, צלמים ומצלמות טלוויזיה. ואז הוא ידע בוודאות שאני הייתי שם. ליבו של אבא צנח. הוא נדחף דרך הקהל ורץ דרך הבזקי המצלמות לתוך בית החולים. בפנים שכבתי על עגלה בראש חבוש, עיניים עצומות ושיער מפוזר.
"בתי, את בתי האמיצה, בתי היפה", חזר ואמר באנגלית שוב ושוב, נישק את מצחי ואת לחיי ואת אפי. הוא לא ידע למה הוא מדבר אלי באנגלית. אני חושבת שאיכשהו ידעתי שהוא שם, אף שעיניי היו עצומות. לאחר מכן אבא אמר, "אין לי הסבר לזה. הרגשתי שהיא הגיבה". מישהו אמר שחייכתי. אבל עבור אבא זה לא היה חיוך, רק רגע קטן ויפה, מפני שידע שלא איבד אותי לנצח. לראות אותי במצב הזה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לו מעודו. כל הילדים מיוחדים להוריהם, אבל עבור אבא אני הייתי עולם ומלואו. הוא תמיד האמין שאם הטליבאן יתנקמו במישהו, זה יהיה בו, לא בי. הוא אמר שהרגיש מוכה רעם. "הם רצו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. להרוג את מלאלה ולהשתיק אותי לתמיד".
הוא פחד מאוד, אבל לא בכה. המקום התמלא אנשים. כל המנהלים מהאסיפה הגיעו לבית החולים, והיו שם עשרות אנשי תקשורת ופעילים; כאילו העיירה כולה היתה שם. "תתפללו למען מלאלה", אמר להם. הרופאים הבטיחו לו שהם ביצעו בדיקת סי.טי, ולפיה הקליע לא עבר קרוב למוח. הם ניקו את הפצע וחבשו אותו.
עם האב ושני האחים. "אבא חשש שהטליבאן יתקפו שוב" // צילום: רויטרס
• • •
כשהכניסו אותי לאמבולנס, אבא חשש שהטליבאן יתקפו שוב. מנחת המסוקים היה במרחק קילומטר וחצי בלבד, מרחק חמש דקות נסיעה, אבל הוא היה אחוז אימה כל הדרך. כשהגענו לשם, המסוק טרם נחת, וחיכינו לו בתוך האמבולנס במשך זמן שנדמה כמו שעות תמימות. לבסוף הוא הגיע, והעלו אותי אליו עם אבא, בן הדוד קאנג'י, אחמד שאה ומרים, מנהלת בית הספר. איש מהם לא טס מעודו במסוק. כשהמריא, טסנו מעל חגיגת ספורט צבאית עם מוסיקה פטריוטית שרעמה ברמקולים. הם שרו על אהבת המולדת שלהם, אבל אבא חש טעם מר בפיו. בדרך כלל אהב להצטרף לשירה, אבל שיר פטריוטי בהחלט לא נראה לו הולם בשעה ששוכבת כאן נערה בת חמש־עשרה ירויה בראשה, בתו על סף מוות.
למטה עמדה אמא והשקיפה מגג הבית שלנו. החדשות היו בהתחלה מבולבלות, והיא סברה שקרתה תאונה ונפצעתי בכף הרגל. היא מיהרה הביתה וסיפרה לסבתא, שגרה איתנו אז. היא ביקשה מסבתא שתתחיל להתפלל מייד. אנחנו מאמינים שאללה מקשיב קשב רב יותר למי שזרקה בו שיבה. אחר כך אמא הבחינה בשארית הביצה שלי מארוחת הבוקר. בכל מקום בבית היו תמונות שלי מקבלת פרסים. היא הביעה מורת רוח מהן. כשהביטה בהן, התייפחה.
עד מהרה התמלא הבית נשים. בתרבות שלנו אם מישהו מת, נשים באות אל בית הנפטר, והגברים אל ההוג'רה, מקום מפגש פשטוני מסורתי. אמא הופתעה לראות את כל האנשים. היא ישבה על מחצלת תפילה ודיקלמה מתוך הקוראן. היא אמרה לנשים, "אל תבכו - תתפללו!"
אחר כך פרצו לחדר האחים שלי. אטאל, שחזר הביתה ברגל מבית הספר, הדליק את הטלוויזיה וראה את החדשות שירו בי. הוא טילפן לחושאל, ויחד הם הצטרפו לבכי. הטלפון לא חדל לצלצל. אחד החברים של אבא טילפן אליה ואמר שמעבירים אותי לפשאוור במסוק, ושאמא תיסע לשם ברכב. אחר כך שמעו את רעש המסוק.
המסוק היה במרחק קילומטר וחצי מהבית, וכל הנשים מיהרו לעלות לגג. "זאת בטח מלאלה!" אמרו. כשהביטו במסוק הטס מעל, הסירה אמא את הצעיף מעל ראשה, מחווה נדירה ביותר לאישה פשטונית, והניפה אותו לשמיים בשתי ידיה כמעלה קורבן. "אלוהים, בידיך אפקיד אותה", אמרה לשמיים. "היא היתה בהשגחתך, ומחובתך להחזיר אותה".
• • •
הקאתי דם במסוק. אבא התחלחל למחשבה שיש לי דימום פנימי. הוא התחיל לאבד תקווה. אבל אז מרים שמה לב שאני מנסה לנגב את הפה בצעיף שלי. "תראו, היא מגיבה!" אמרה. "זה סימן מצוין".
כשנחתנו בפשאוור הבהילו אותנו לבית החולים הצבאי המשולב. כמו בחלק ניכר מארצנו, בית החולים היה מוקף גדרות בטון ומחסומי ביקורת, שנועדו להגן עליו ממפַגעים־מתאבדים.
הובילו אותי במהירות אל יחידת הטיפול הנמרץ, הנמצאת בבניין נפרד. השעון מעל תחנת האחיות הורה מעט אחרי חמש. גילגלו אותי ליחידת בידוד מוקפת זכוכית, ואחות חיברה לי עירוי. בחדר הסמוך היה חייל שנכווה באופן מחריד ממטען נפץ ואיבד רגל. גבר צעיר נכנס והציג את עצמו כקולונל ג'וּנייד, מנתח מוח. אבא נעשה מודאג עוד יותר. האיש לא נראה לו כמו רופא; הוא היה צעיר כל כך. "האם היא בתך?" שאל הקולונל. מרים העמידה פנים שהיא אמא שלי כדי שתורשה להיכנס.
קולונל ג'ונייד בדק אותי. הייתי בהכרה וחסרת מנוחה, אבל לא דיברתי ולא הייתי מודעת לשום דבר; עיניי ריפרפו. הקולונל תפר את הפצע מעל הגבה השמאלית שלי, שלשם חדר הקליע, אבל הופתע שלא מצא שום קליע בסריקה. "אם יש פצע כניסה, חייב להיות פצע יציאה", אמר. הוא מישש את עמוד השדרה שלי ואיתר את הקליע ליד השִכמה השמאלית שלי. "היא בוודאי התכופפה, ולכן הצוואר שלה היה נטוי כשנורתה", אמר.
לקחו אותי לטומוגרפיה נוספת. אחר כך זימן הקולונל את אבא לחדרו, ושם היו התצלומים על מסך. הוא אמר לו שהצילום בסוואט נעשה מזווית אחת בלבד, אבל החדש מראה פגיעה חמורה יותר. "תראה, זִיָאוּדִין", אמר. "הסי.טי מראה שהקליע עבר קרוב מאוד למוח". הוא אמר שחלקיקי עצם פגעו ברקמת המוח. "אנחנו יכולים להתפלל לאלוהים. נחכה ונראה", אמר. "בשלב הזה לא ננתח".
אבא נעשה נסער עוד יותר. בסוואט אמרו לו הרופאים שמדובר במשהו פשוט, וכעת נראה שהפגיעה חמורה מאוד. ואם היא חמורה, למה הם לא מנתחים? הוא חש לא בנוח בבית החולים הצבאי. בארצנו, שבה הצבא תפס את השלטון פעמים כה רבות, לא פעם אנשים חוששים מהצבא, במיוחד תושבי סוואט, שבה הצבא התמהמה כל כך לפעול נגד הטליבאן. אחד החברים של אבא התקשר אליו ואמר, "תדאג שיעבירו אותה מבית החולים ההוא. אנחנו לא רוצים שהיא תהיה שאהיד מילאת (קדושה לאומית)".
אבא לא ידע מה לעשות. "עשה כרצונך", אמר לקולונל, "אתה הרופא".
• • •
השעות שאחרי כן היו זמן של "נחכה ונראה", ובמהלכן האחיות ניטרו את הדופק שלי ואת המדדים החיוניים. מדי פעם פלטתי אנקה חרישית והזזתי יד או עיפעפתי, ואז היתה מרים אומרת, "מלאלה, מלאלה". פעם אחת עיניי נפקחו לגמרי. "אף פעם לא שמתי לב כמה יפות העיניים שלה", אמרה מרים. הייתי חסרת מנוחה וניסיתי להוריד מהאצבע את מכשיר הניטור. "אל תעשי את זה", אמרה מרים. "מיס, אל תנזפי בי", לחשתי, כאילו אנחנו בבית הספר. מדאם מרים היתה מנהלת קפדנית.
בשעת ערב מאוחרת הגיעו אמא ואטאל. הם עשו דרך של ארבע שעות ברכב של חברו של אבא, מוחמד פארוק. לפני שהגיעה, מרים טילפנה להזהיר אותה. "כשתראי את מלאלה, אל תבכי ואל תצטעקי. היא מסוגלת לשמוע אותך, גם אם את חושבת שלא". גם אבא התקשר ואמר לה להתכונן לגרוע ביותר. הוא רצה לגונן עליה.
אמא היתה בהלם ולא הצליחה להבין למה הרופאים לא מנתחים כדי להרחיק את הקליע. "בתי האמיצה, בתי היפה", קראה. אטאל הקים מהומה כזאת, עד שסניטר הוביל אותם לאכסניה הצבאית של בית החולים, שבה שיכנו אותם.
אבא חש מבוכה לנוכח כל האנשים שנאספו בחוץ - מדינאים, פקידי ממשלה נכבדים, שרי מחוז - שבאו להפגין את השתתפותם. אפילו המושל היה שם; הוא נתן לאבא מאה אלף רופיות לצורך הטיפול בי. בחברה שלנו אם מישהו מת, אתה רואה כבוד גדול לעצמך אם מכובד אחד בא לביתך. אבל עכשיו הוא התרגז. הוא הרגיש שכל האנשים האלה רק מחכים למותי, לאחר שלא נקפו אצבע להגן עלי.
בערך בחצות ביקש קולונל ג'ונייד לפגוש את אבא מחוץ לבית החולים הצבאי. "זִיָאוּדִין, המוח של מלאלה מתנפח". אבא לא הבין מה משמעות הדבר. הרופא אמר לו שמצבי החל להידרדר, ההכרה שלי התערפלה ושוב הקאתי דם. קולונל ג'ונייד הזמין סריקת מוח שלישית, שהראתה שהמוח שלי מתנפח באופן מסוכן.
"אבל חשבתי שהקליע לא חדר למוח שלה", אמר אבא.
קולונל ג'ונייד הסביר שנשברה עצם, ורסיסים שחדרו למוח שלי גורמים הלם והתנפחות. היה צורך להרחיק חלק מהגולגולת שלי כדי לתת למוח אפשרות להתרחב, שאם לא כן, הלחץ עליו יהיה בלתי נסבל. "אנחנו חייבים לנתח עכשיו כדי לתת לה סיכוי", אמר. "אם לא נעשה זאת, היא עלולה למות. אני לא רוצה שבמבט לאחור תתחרט שלא ננקטה פעולה".
הרחקת חלק מהגולגולת נשמעה לאבא קיצונית מאוד. "היא תשרוד?" שאל בייאוש, וידו רעדה כשחתם על טופסי האישור.
• • •
התחילו בניתוח בסביבות השעה 01:30. אמא ואבא ישבו מחוץ לחדר הניתוח. "הו, אלוהים, אנא הבא רפואה למלאלה", התפלל אבא. הוא עשה עסקאות עם אלוהים. "גם אם אצטרך לחיות במדבריות סהרה, אני רוצה שעיניה ייפקחו; לא אוכל לחיות בלעדיה. הו, אלוהים, תן לי לתרום את שארית חיי לה; אני חייתי די. גם אם נפגעה, ובלבד שתשרוד".
לאחר זמן מה קטעה אותו אמא. "אלוהים לא קמצן", אמרה. "הוא יחזיר לי את הבת שלי כמו שהיתה". היא התחילה להתפלל כשהקוראן הקדוש בידיה, עמדה בפניה אל הקיר ודיקלמה פסוקים שוב ושוב במשך שעות. אבא התאמץ לא לחשוב על העבר, ואם שגה כשעודד אותי למחות ולהפגין.
בתוך חדר הניתוח קולונל ג'ונייד השתמש במסור כדי להרחיק מרובע של שמונה על עשרה סנטימטרים מהחלק השמאלי העליון של הגולגולת שלי כדי שיהיה למוח מקום להתפשט. אחר כך חתך לתוך הרקמה התת־עורית משמאל לקיבה שלי והניח שם את פיסת העצם כדי לשמר אותה. הוא גם הרחיק קרישי דם מהמוח שלי ואת הקליע מהשִׁכמה. אחרי כל ההליכים האלה חיברו אותי למכונת הנשמה. הניתוח ארך קרוב לחמש שעות.
למרות תפילותיה של אמא, אבא חשב ש־90% מהאנשים שחיכו בחוץ ממתינים רק לחדשות על מותי. כמה מהם, חבריו ואוהדיו, היו נסערים מאוד, אבל הוא הרגיש שאחרים התקנאו בנו והאמינו שקיבלנו את המגיע לנו.
קרוב לשעה 05:30 יצאו המנתחים החוצה. בין השאר, הם אמרו לאבא שהרחיקו פיסת גולגולת ושמו אותה בבטן שלי. בתרבות שלנו רופאים לא מסבירים דברים למטופלים או לקרובי משפחה, ואבא שאל בענווה, "אם לא אכפת לכם, יש לי שאלה טיפשית: האם היא תשרוד? מה אתם חושבים?"
"ברפואה, שתיים ועוד שתיים הן לא תמיד ארבע", ענה קולונל ג'ונייד. "עשינו את עבודתנו - הרחקנו את פיסת הגולגולת. עכשיו צריך לחכות".
"יש לי עוד שאלה טיפשית", אמר אבא. "מה בנוגע לעצם הזאת? מה תעשו בה?"
"אחרי שלושה חודשים נחזיר אותה למקומה", ענה אחד הרופאים. "זה פשוט מאוד, ממש כך". והוא מחא כפיים.
למחרת בבוקר הגיעו חדשות טובות. הנעתי את הזרועות שלי. אחר כך באו שלושה מנתחים בכירים מהמחוז לבדוק אותי. הם אמרו שהקולונל עשה עבודה נהדרת ושהניתוח עבר בהצלחה רבה, אבל שעכשיו צריך להכניס אותי לתרדמת מלאכותית, כי אם תחזור אלי ההכרה, ייווצר לחץ על המוח.
בעודי מתנודדת בין חיים למוות, פירסמו הטליבאן הצהרה שבה לקחו אחריות על הירי, אבל הכחישו שהסיבה היתה פעילותי למען ההשכלה. "אנחנו ביצענו את המתקפה הזאת, וכל מי שמדבר נגדנו יותקף באותה דרך", אמרו. "מלאלה שימשה יעד בגלל תפקידה פורץ הדרך בהטפה לחילוניות... היא היתה צעירה, אבל קידמה תרבות מערבית בשטחי פקיסטן. היא היתה פרו־מערבית; היא דיברה נגד הטליבאן; היא כינתה את הנשיא אובאמה אליל שלה".
אבא ידע למה הוא התכוון. אחרי שזכיתי בפרס השלום הלאומי שנה קודם לכן, נתתי הרבה ראיונות לטלוויזיה, ובאחד מהם ביקשו שאומר מי הפוליטיקאים האהובים עלי ביותר. בחרתי בחאן עבדול גפאר חאן, בבנזיר בהוטו ובנשיא ברק אובאמה. קראתי על אובאמה והתפעלתי ממנו, מפני שכצעיר שחור ממשפחה קשת יום הוא הגשים את שאיפותיו ואת חלומותיו.
דובר הטליבאן אמר שהמנהיג שלהם מאולנה פזלולה הורה על הפיגוע בפגישה שהתקיימה חודשיים לפני כן. "כל מי שמצדד בממשלה נגדנו, ימות מידינו", אמר. "עוד תראו. בקרוב אנשים חשובים נוספים יהפכו לקורבנות". הוא הוסיף שהם השתמשו בשני תושבים מקומיים של סוואט, שאספו מידע עלי ועל המסלול שלי לבית הספר, וביצעו במתכוון את התקיפה קרוב למחסום ביקורת צבאי כדי להראות שהם מסוגלים לפגוע בכל מקום.
"התפעלתי מאובאמה, מפני שכצעיר שחור ממשפחה קשת יום הגשים את חלומותיו" // צילום: אי.אף.פי
בבוקר הראשון ההוא, רק כמה שעות אחרי הניתוח שלי, הורגשה לפתע התרחשות כללית. אנשים סידרו את מדיהם ואת סביבתם. ואז גנרל קאיאני, הרמטכ"ל, הפליג פנימה. "האומה נושאת תפילה עבורך ועבור בתך", אמר לאבא. פגשתי את גנרל קאיאני כשבא לעצרת גדולה שהתקיימה בסוואט בסוף 2009, אחרי המבצע נגד הטליבאן. "אני שמחה שעשיתם עבודה נהדרת", אמרתי בעצרת ההיא. האולם נמלא תשואות, וגנרל קאיאני ניגש והניח יד על הראש שלי, כמו אב.
קולונל ג'ונייד מסר לגנרל סיכום של הניתוח ושל תוכנית הטיפול המוצעת, וגנרל קאיאני אמר לו שעליו לשלוח את סריקות הטומוגרפיה לטובי המומחים בעולם כדי להיוועץ בהם. אחרי הביקור שלו לא הרשו לאף אחד לגשת אלי בגלל סכנת זיהום.
בין המבקרים שבאו ולא הורשו להיכנס היה רחמן מאליק, שר הפנים. הוא הביא איתו דרכון בשבילי. בלילה ההוא, כשאבא חזר לאכסניה של הצבא, הוא הוציא את הדרכון מכיסו ונתן אותו לאמא. "זה של מלאלה, אבל אני לא יודע אם הוא ישמש לנסיעה לחו"ל או לעלייה לשמיים", אמר. שניהם בכו. בבועה שהיו בה בתוך בית החולים, הם לא תפסו שהסיפור שלי התפשט לכל רחבי העולם, ושאנשים דרשו לשלוח אותי לחו"ל לצורך טיפול.
• • •
התעוררתי ב־16 באוקטובר, שבוע אחרי הירי. הייתי רחוקה אלפי קילומטרים מהבית, עם צינור בצוואר שעזר לי לנשום ולא איפשר לי לדבר.
הדבר הראשון שחשבתי כשהתעוררתי היה, תודה לאל, אני לא מתה. אבל לא היה לי מושג היכן אני. האחיות והרופאים דיברו אנגלית, אף שנראה שכולם הגיעו מארצות שונות. אני דיברתי אליהם, אבל אף אחד לא שמע אותי בגלל הצינור בצוואר שלי. קודם כל, הראייה בעין השמאלית שלי היתה מטושטשת מאוד, ולכולם היו שני אפים וארבע עיניים. כל מיני שאלות חלפו דרך מוחי המתעורר: איפה אני? מי הביא אותי לכאן? איפה ההורים שלי? האם אבא חי? נתקפתי אימה.
אחות נתנה לי עיפרון ודפדפת. לא הייתי מסוגלת לכתוב נכון. המילים השתבשו. רציתי לכתוב את מספר הטלפון של אבא. לא יכולתי לרוֵוח בין האותיות. הביאו לי לוח אל"ף־בי"ת כדי שאצביע על האותיות. המילים הראשונות שאִיַיתי היו "אבא" ו"ארץ". האחות אמרה לי שאני בברמינגהם, אבל לא היה לי מושג היכן זה. רק לאחר מכן הביאו לי אטלס, וכך יכולתי לראות שזה באנגליה. לא ידעתי מה קרה. האחיות לא אמרו לי דבר. אפילו לא את שמי. האם אני עדיין מלאלה?
הראש כאב לי כל כך, עד שאפילו הזריקות שקיבלתי לא עצרו את הכאב. האוזן השמאלית שלי המשיכה לדמם, וביד שמאל היתה לי תחושה מוזרה. אחיות ורופאים נכנסו ויצאו בלי הרף. האחיות הציגו לי שאלות ואמרו לי לעפעף פעמיים במקום "כן". אף אחד לא אמר לי מה קורה או מי הביא אותי לבית החולים. חשבתי שהם עצמם לא יודעים. הרגשתי שהצד השמאלי של פניי לא פועל כראוי. נראה שאני לא מסוגלת לשמוע באוזן שמאל, והלסת לא התנועעה כמו שצריך. סימנתי לאנשים שיעמדו מצידי הימני. הפניתי את השאלות לכל מי שנכנס. כולם אמרו אותו דבר. אבל אני לא שוכנעתי. לא היה לי מושג מה קרה לי, ולא בטחתי באיש. אם אבא בסדר, למה הוא לא כאן? חשבתי שהוריי לא יודעים היכן אני, וייתכן שהם מחפשים אותי בשווקים ובבזארים של מינגורה. חשבתי שירו בי, אבל לא הייתי בטוחה - האם היו אלה חלומות או זיכרונות?
בברמינגהם הרחוקה לא זו בלבד שיכולתי לראות, אלא גם ביקשתי ראי. "ראי", כתבתי ביומן הוורוד - רציתי לראות את הפנים והשיער שלי. כשראיתי את עצמי, נחרדתי. השיער הארוך שלי, שהשקעתי יובלות בטיפוחו, נעלם, והצד השמאלי של ראשי היה מגולח לגמרי. "עכשיו השיער שלי קטן", כתבתי במחברת. חשבתי שהטליבאן גזרו אותו. למעשה, הרופאים הפקיסטנים גילחו את הראש שלי ללא רחמים. הפנים שלי היו מעוותות כאילו מישהו משך אותן בצד אחד כלפי מטה, וליד העין השמאלית שלי היתה צלקת. "מי עשה לי את זה?" כתבתי באותיות משובשות עדיין. "מה קרה לי?"
בסופו של דבר עברו עשרה ימים עד שהוריי באו. עשרת הימים ההם שהעברתי בבית החולים בלעדיהם היו בעיניי כמו מאה ימים. היה לי משעמם ולא ישנתי טוב. בהיתי בשעון שבחדר. כדי להעסיק אותי הביאו לי נגן די.וי.די. אחד הסרטים הראשונים שהשיגו לי היה "שחקי אותה כמו בקהאם", במחשבה שהסיפור על נערה הקוראת תיגר על הנורמות התרבותיות שלה ומשחקת כדורגל ימצא חן בעיניי. הייתי המומה כשהבנות פשטו את החולצות שלהן והתאמנו בחזיות ספורט, ודרשתי מהאחיות לכבות את זה. אחרי כן הן הביאו לי סרטים מצוירים וסרטי דיסני. צפיתי בכל שלושת הסרטים של "שרק" וב"תפוס ת'כריש". העין השמאלית שלי עדיין היתה עכורה, ולכן כיסיתי אותה כשצפיתי בהם, והאוזן השמאלית שלי נטתה לדמם, כך שהיה עלי לתחוב לתוכה כדורי צמר גפן. יום אחד שאלתי אחות, "מה הגוש הזה?" והנחתי את ידה על הבטן שלי. הבטן היתה גדולה וקשה ולא ידעתי למה. "זה החלק העליון של הגולגולת שלך", ענתה. הייתי בהלם.
• • •
כשהטיסו אותי מפקיסטן, היתה אמורה להיות האפלת עיתונות, אבל מפקיסטן דלפו תצלומים שלי יוצאת לאנגליה. עד מהרה חג מסוק של "סקיי ניוז" מעל בית החולים, ו־250 עיתונאים הגיעו לבית החולים ממרחקים, בין השאר מאוסטרליה ומיפן. בית החולים התחיל לתת תדריכים קצרים יומיים על מצבי.
אנשים פשוט הגיעו מתוך רצון לראות אותי - שרי ממשלה, דיפלומטים, מדינאים. רובם הביאו זרי פרחים, כמה מהם יפים להפליא. אנשים שלחו גם מתנות. היו קופסאות על גבי קופסאות של שוקולד ודובונים מכל צורה וגודל. היקרה מכולן היתה, אולי, חבילה שהגיעה מילדיה של בנזיר בהוטו. בתוכה היו שני צעיפים שהיו של אמם המנוחה. טמנתי את האף בתוכם כדי לנסות לשאוף את הבושם שלה. כעבור זמן מצאתי שערה שחורה ארוכה על אחד מהם, שתרמה עוד יותר לייחודיותו.
הבנתי מה עשה הטליבאן כדי להפוך את התעמולה שלי לכלל־עולמית. בזמן ששכבתי במיטה ההיא וחיכיתי לצעדיי הראשונים בעולם חדש, גורדון בראון, השליח המיוחד של האו"ם לחינוך וראש ממשלת אנגליה לשעבר, חיבר עצומה שסיסמתה "אני מלאלה", שדרשה כי עד שנת 2015 לא תישלל השכלה משום ילד. ביונסה כתבה לי כרטיס ברכה ופירסמה תצלום שלו בפייסבוק, סלינה גומז צייצה עלי, ומדונה הקדישה לי שיר. היה אפילו מסר מהשחקנית והפעילה החברתית האהובה עלי ביותר, אנג'לינה ג'ולי - כבר הייתי חייבת לספר למוניבה.
לא הבנתי אז שלא אחזור הביתה. •
מדונה. הקדישה לי שיר // צילום: GettyImages
המאבק של מלאלה
מלאלה יוספזאי בת ה־17 נולדה בעיר מינגורה שבעמק הסוואט שבפקיסטן והפכה לסמל הזדהות ודמות חיקוי לנחישות ולאומץ אישי, זאת לאחר שנאבקה נגד ארגון הטליבאן על זכותן של הנערות במדינה ללמוד בבתי ספר - מאבק שכמעט עלה לה בחייה.
מלאלה נקראה על שמה של מלאלאי ממאיונד, גיבורה פשטונית, בתו של רועה צאן, אשר עמדה בראש קבוצת גברים מקומיים שלחמו בבריטים.
אביה של מלאלה הוא משורר ופעיל חינוך, שהקים במחוז בית ספר שבו כמובן למדה גם בתו. כבר בגיל 11 היא החלה לכתוב בלוג עבור רשות השידור הבריטית BBC על החיים בעמק הנידח, ויצאה נגד ארגון הטליבאן ששלט באזור על אורח החיים הנוקשה שהשליט במחוז, כולל איסור לבנות לרכוש השכלה בבתי ספר.
המאבק שלה התפרסם בכל רחבי העולם, וה"ניו יורק טיימס" אף הגיע למחוז והפיק סרטון תעודה על אורח חייה, צעד שהגביר מצד אחד את האהדה כלפיה ברחבי העולם, ומצד שני עורר את כעסם של אנשי הטליבאן באזור.
באוקטובר 2012, בהיותה בת 15, נורתה בראשה על ידי איש טליבאן בעת שחזרה לביתה באוטובוס מביה"ס ונפצעה קשות. בעקבות הפציעה היא נשלחה לטיפול בבריטניה ולאחר תקופה לא קלה התאוששה מהפציעה.
למרות ניסיון ההתנקשות בחייה ממשיכה הנערה האמיצה הזאת בפעילותה לשוויון חברתי והזכות לחינוך לכלל האזרחים במדינתה, ועל כך היא היתה מועמדת לפרס נובל לשלום - המועמדת הצעירה ביותר מאז ומעולם, וזכתה בכמה פרסים חשובים אחרים.
בראיונות השונים שהעניקה בסיור שערכה בארה"ב אמרה: "אני מאמינה בשוויון ואני מאמינה שאין הבדל בין גבר לאישה, ואפילו מאמינה שאישה חזקה יותר מגבר. השכלה היא כוח, וזו הסיבה שטרוריסטים מפחדים מהשכלה".
(ליאור יעקבי)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו