אלפי הישראלים שחורשים מדי שנה את הודו מצפון לדרום הפכו לתופעה שהניבה עשרות יצירות: מסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, דרך רומנים ועד מחקרים סוציולוגיים ופריטי אופנה, כולם מסמנים בדרכם את המשיכה כחול־לבן לארץ שהכל אפשרי בה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל מי שנחשף לאותן יצירות, וודאי מי שביקר בהודו, יודע שהיחסים בין התיירים הישראלים לשוכני המדינה המופלאה הזו מתאפיינים בעיקר באי הבנה, בחשדנות וברתיעה. הישראלי המצוי אינו מביט בהודי בגובה העיניים; בעיניו, הדת המקומית מגוחכת, המנהגים מרגיזים וההיגיינה מתחת לכל ביקורת. כמה ישראלים פגשתם שטרחו ולמדו הינדית בסיסית? כמה ישראלים ניהלו שיחה אחת עם אדם הודי לאורך כל שהותם, למעט כשניצב מולם כנותן שירות?
האבסורד הזה נעשה בולט יותר בהתחשב בעובדה שאחד מספרי המסע המרתקים ביותר על הודו נכתב דווקא בעברית, ועל ידי ישראלי. ד"ר עזריאל קרליבך נסע להודו בינואר 1955 לטיול בן שלושה שבועות בלבד; אך במהלכו של הטיול הזה תפס קרליבך נדבך ממהותה של הודו כפי שמעטים מסוגלים לתפוס, גם אחרי שהות של שנים. "הודו - יומן דרכים" הפך לקלאסיקה, ספר שעובר מיד ליד, והמטיילים שנתקלו בו מצאו לא פעם דפים בלויים, מצהיבים מיושן והקדשות שנכתבו בצפיפות זו תחת זו.
למרבה השמחה, לאחרונה יצאה מהדורה מחודשת (בצירוף פתח דבר מאת צור שיזף) שתאפשר למי שעוד לא קרא ב"הודו" וגם לאלה שקראו בו לפני שנים רבות, לחזור ולהיווכח כמה ייחודי ויוצא דופן המסמך הזה, כמעט כמו מי שכתב אותו. בשנות ה־50 לא היה מי שלא הכיר את קרליבך; המייסד המיתולוגי של "מעריב" היה נצר לשושלת רבנים ואף הוסמך לרבנות על ידי הרב קוק. ב־1929, והוא בן 21, התמנה לעורך השבועון הנפוץ ביותר בגרמניה. ב־1932 נסע לרוסיה הקומוניסטית וסיקר את מצבם של היהודים תחת השלטון הקומוניסטי, מסע שכמעט עלה לו בחייו: יהודים קומוניסטים ניסו להתנקש בחייו, אך בדרך נס הכדור חדר רק את כובעו.
בכך לא תמו הסיבוכים: היטלר הכריז על קרליבך כבוגד, אך הוא חמק לוורשה והמשיך לסקר את המתרחש בגרמניה, לבוש במדים נאציים. לאחר מכן עקר ללונדון וערך משם את עיתון "הצופה", עד שעלה ארצה ומונה לעורך "ידיעות אחרונות". כעבור כמה שנים עזב את העיתון עם רבים מאנשי צוותו וייסד את "מעריב".
להודו הגיע קרליבך בזמן מרתק: המדינה שממנה בא והמדינה שאליה הגיע, שתיהן זכו לעצמאות בתקופה כמעט מקבילה וניסו לכונן את עצמן מחדש תוך כדי שהן שואבות את חוזקן ממורשת עתיקת יומין. ואמנם, אחד האלמנטים שעוברים כחוט השני ב"הודו" הוא ההשוואה החדשנית בין הודו וישראל, שמתרחבת לכדי השוואה בין מערב למזרח. אך תחת השטחיות והבינאריות המתבקשת מהשוואות מעין אלה, קרליבך מצליח לרדת למצולותיהן של התרבויות ולדלות מתוכן שאלות ותובנות מעמיקות ומעוררות מחשבה.
קרליבך טייל בהודו כמו תלמיד חכם: הוא דובב את כל מי שנקרה בדרכו - מדינאים משפיעים לצד מלצרים וחדרנים; צעירים משכילים לצד חסרי בית; ברהמינים לצד בני קאסטות טמאות. הדיאלוגים ביניהם מאירים כמה מהצדדים החידתיים ביותר בהודו - שיטת הקאסטות, מוסד המשפחה, מעמד האישה וריבוי האלילים, שריפת המתים והסגידה לפרות הם רק כמה מהם, ותמיד הם מובילים למקום בלתי צפוי, המפתיע גם את קרליבך עצמו.
כמעט בעל כורחו הבין קרליבך את העומק, הדמיון ואפילו ההיגיון מאחורי המנהג לרחוץ ולהאכיל את אלילי העץ ולשיר להם שיר ערש. הוא נוכח בהכרח שבמנהגם של ראשי ממשלות במדינות בנות עשרות מיליונים ללון כאחד האדם תחת כיפת השמיים לבושי סחבות, ומקנא באופן שבו נפרדים ההודים ממתיהם. לא פעם הוא שם בפי בן שיחו דברים המגחיכים את תרבות המערב ומעורר שאלות לא פשוטות לגבי מנהגים ואמונות שבימים כתיקונם נראים לנו מובנים מאליהם.
קרליבך היה מאוהב בהודו; זה ניכר מכל עמוד ועמוד. אך אין הדבר אומר שהוא לא הפגין כלפיה ביקורתיות. הוא נחרד עד עמקי נשמתו מהמנהג שלפיו משיאים נשים בעודן ילדות, הרים גבה לנוכח השפעתה העצומה של האסטרולוגיה, תמה על הדבקות בכתות שמועילה למעטים ומזיקה לרבים, והשתומם מהאופן שבו מתייחסים ההודים לרומנטיקה, למיניות, לאינדיבידואליות או לכסף. אך אף אחד מהנושאים הללו לא נשאר על פני השטח כי אם מתפרק ומורכב מחדש על מגוון אופניו ובעדינות מוביל את הקורא לשאלות משל עצמו.
עטיפת הספר
בקריאה מחודשת אי אפשר שלא לשים לב לעברית של קרליבך - עשירה אך בהירה, הדורה בלי להיות מצועצעת. זו עברית שכבר לא נכתבת. אף על פי כן ולמרבה הפליאה, היא לא נקראת כמיושנת: למרות השנים שעברו היא חיה, חושנית ומלאה ברוח. התיאור המרהיב שבו נפתח הספר, הבוחן את ים הראשים ההודיים המתנחשלים תחת חלונו של הצופה, על מגוון תסרוקותיהם, צבעיהם, כובעיהם ותנועתם - הוא תיאור מסחרר המעיד על מהות הספר כולו. בתיאור הזה יש איזון עד כדי חוט השערה בין ניתוח חד של צופה מבחוץ לבין סערה של מי שנשאב פנימה, לתוך הגוף האינסופי, הבלתי אפשרי להגדרה - שהוא הודו. וכפי שהודו קמה לתחייה, כך גם שפתו של קרליבך על העושר והפיוט שבה.
40 שנים חלפו מצאת הספר. הודו עברה מאז שינויים מפליגים וגם ישראל אינה מה שהיתה. קרליבך לא זכה לראות את ספרו רואה אור; הוא לקה בליבו חודשים ספורים אחרי שהשלים את כתיבתו ונפטר כשהספר היה בבית הדפוס. אך על אף השנים שחלפו, "הודו" נותר רלוונטי הן באופן שבו הוא מביט אל המזרח והן באופן שבו הוא בוחן את המערב, וסוחף אותנו להתבונן בשני הקצוות יחד עימו. ¬
הודו / עזריאל קרליבך
כתר, 301 עמ'
• • •
נעשה ונקרא
סופרת ניו־זילנדית ייסדה מילגה שתאפשר לסופרים זמן קריאה, כי לדבריה "כותבים הם קודם כל קוראים"
לא פעם אנחנו שומעים על מיזם של סופרים או מיזם שהוקם למען סופרים; לרוב מדובר בפרויקטים שמטרתם להקל על סופרים לכתוב - כפרי אמנים שבהם הם יכולים להתאכסן ולשאוב השראה מהנופים או מסופרים אחרים, מלגות המזכות אותם בסכומים שמקלים את עול המחיה או חללים וסדנאות שמאפשרים להם מרחב לכתיבה בקירבת הבית.אך אף אחד לא חשב על מיזם שיאפשר לכותבים לקרוא, כלומר עד היום. הסופרת הניו־זילנדית אלינור קטון, הזוכה הצעירה ביותר בפרס בוקר על ספרה "The Luminaries" לשנת 2013, הכריזה השבוע כי היא מתכוונת להקצות כספים מסכום הזכייה לטובת מילגה שתאפשר לסופרים ולסופרות זמן לקרוא.
קטון, בת 28 בלבד, שזכתה לאחרונה גם בפרס Kiwi הניו־זילנדי, הודיעה במעמד קבלת הפרס על כוונתה. "אני מודעת למצב הייחודי שבו אני נמצאת כיום, שמאפשר לי להתפרנס מכתיבה, חלום שלא האמנתי שיתגשם. כמו גיבור ספרי, אני מתכוונת לחלוק את המזל שנפל בחלקי עם אחרים".
כותבים, אמרה קטון, "הם קודם כל קוראים. זה מה שמייחד אותנו מעל הכל. כשם שתרבות הכתיבה שלנו בניו זילנד היא פעילה ומגוונת, כך צריכה להיות גם תרבות הקריאה שלנו".
קטון טרם זיכתה את הפרויקט שלה בשם - בתקווה שאישיות בעלת כיסים עמוקים תרצה להצטרף אליה ותבקש להעניק לה את שמה - אך המשנה שמאחוריה כבר סדורה: לסופר שיזכה במילגה יוענקו כ־3,000 דולר שיאפשרו לו להתמסר לקריאה. לאחר מכן הוא יתבקש לכתוב יצירה קצרה על חוויית הקריאה שתפורסם ברשת. "למזלנו הרב, ניו זילנד מספקת תמיכה רחבה לסופרים שמעוניינים לכתוב", אמרה קטון, "אבל תמיכה כזו למעשה דורשת מהכותב להיות מצויד ברעיון טוב וברור על נושא היצירה ואופן הכתיבה ולפעמים זה מחמיץ את כל התהליך היצירתי. מתווה כזה מציג לא פעם את הספר כתהליך ייצור ששיאו בפרסום ודוחק הצידה את הקריאה כתהליך של הבנה, גילוי או אפילו הארה, שקריאה היא השלב הראשון בו".
"החזרה", ספר הביכורים של קטון, יצא ב־2011 בהוצאת עם עובד. מומלץ לקרוא אותו; גם שם ניכרת החשיבה המקורית והייחודית של קטון.
נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו