שליחות חייו

ב"מונולוג למאסטרו: מכתב מלב ים" שפורסם במגזין "אסקווייר" בשנת 1935, תיאר ארנסט המינגוויי שיט בן 110 ימים בסירתו האהובה "פילאר", במחיצת צעיר מצפון מינסוטה, שעשה את כל הדרך עד לקי ווסט כדי ללמוד מהסופר הנערץ עליו כתיבה מהי. הצעיר, גבוה, רציני, בעל תספורת קיפודית, שזכה לכינוי בלתי מחמיא "מייס" (עכברים), מלאה את מארחו בשאלות על "המכניקה של הכתיבה" עד שזה נשבר ומסביר כי "כתיבה טובה היא כתיבה אמיתית... כשאתה מתאר משהו שקרה באותו יום, הדיוק גורם לאנשים לראות את זה בדמיונם. כעבור חודש גורם הזמן נעלם, והסיפור שלך נותר שטוח. הם לא יראו אותו בדמיונם ולא יזכרו אותו. אבל אם אתה ממציא אותו במקום לתאר אותו, אתה יכול לעשות אותו עגול ושלם ויציב ולתת לו חיים". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כלל הזהב הזה תקף לכל אחת ואחת מ־117 הכתבות והמסות שמאכלסות את "כותרת משנה", אוסף גדוש של כתבותיו של המינגוויי מימיו כעיתונאי צעיר ב"טורונטו סטאר וויקלי" ו"טורונטו דיילי סטאר" בשנות ה־20 של המאה שעברה; דרך כתבותיו ל"אסקווייר" בתחילת שנות ה־30 - אז כבר דרך כוכבו לאחר פרסום ספריו "וזרח השמש" ו"הקץ לנשק" - והסיקור המקיף והמעמיק במהלך המלחמה בספרד בסוף שנות ה־30 עבור "NANA", אז כבר צבר מוניטין ככתב מלחמה, ועד כתבותיו בזמן מלחמת העולם השנייה עבור העיתונים "PM" ו"קוליירס"; ולסיום, שתי מסות המאותתות על סופו הקרב והטרגי. זהו גוף עבודה עשיר, המכיל כשליש לערך מסך כל עבודתו העיתונאית של המינגוויי לאורך יותר מ־40 שנות כתיבה.

"כתבכם מתייחס לכתיבה הספרותית, בניגוד לכתיבת המכתבים החודשיים האלה, ברצינות רבה", מציין המינגוויי, שלא פעם הפגין זלזול־לכאורה כלפי כתיבתו לעיתונים. בכתיבה העיתונאית גלום גם הפן האקסהיביציוניסטי שבו, כפי שאין ספק שעבודתו כעיתונאי סייעה לו לקושש כספים לעיתות שבהן כתב ספרות "רצינית". קריאה בספר מבהירה שלא רק שהמינגוויי שאב הנאה עצומה מעבודתו זו, גם המוטיבציה שהניעה אותו היתה בראש ובראשונה אמנותית. נקודת המוצא היא אמנם דיווח, אך מתוכו עולה וצומח סיפור דק הבחנה, כתוב ביד אמן, הבוחן את המציאות מבעד לנקודת מבטו שלו. 

לפיכך, אין זה מפתיע שהקו המפריד בין כתיבתו העיתונאית והספרותית של המינגוויי רחוק מלהיות חד־משמעי. עורך האסופה וויליאם וייט (שידוע בכך שבנה אגף נוסף בביתו כדי להכיל את כל כתבי המינגוויי שאסף) מציין בפתח הדבר כי רבים מן החומרים שפורסמו בכתבות, שבו והופיעו בספריו ואפילו פורסמו בשלמותם כסיפורים קצרים.

לאורך הספר ניתנת הזדמנות נדירה לעקוב באופן מרוכז ודחוס אחרי התפתחות כתיבתו של המינגוויי: הכתבות ב"טורונטו סטאר וויקלי" מניחות את היסודות לסגנונו הספרותי - כתיבה צלולה, תמציתית, שמזהה את הסדקים, האירוניה ושטפי הדם בכל סיטואציה, אך משאירה פתח לדמיונו של הקורא והופכת אותו לשותף אקטיבי. ה"מכתבים" ל"אסקווייר", לעומת זאת, ממחישים כיצד הופכת כתיבתו למורכבת, בשלה וחופשית יותר. 

כתיבתו על מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה - שבה נסע מסין להונג קונג, ללונדון ולפאריס - מציגה את המינגוויי ככתב מלחמה מנוסה. כבר בימי "טורונטו סטאר וויקלי" הזדמן לו לפגוש את מוסוליני הצעיר, להצהיר עליו כ"בלוף הגדול ביותר באירופה" ולהתריע נגד הסכנה שבפאשיזם; הוא איתר את האיום הטמון בשלטון הדיקטטורי של היטלר מתחילתו, ניתח באופן מקיף את מפת יחסי הכוחות באירופה ערב מלחמת העולם השנייה וניבא את המחיר הכבד שתשלם ארה"ב אם תצטרף אליה. 

כאשר הוא מסקר את המלחמה עצמה, מציג המינגוויי גם את יכולותיו כמומחה צבאי. אלו יכולות ששויפו לאורך 20 שנה, החל בניתוח מפות ועמדות טקטיות, דרך אסטרטגיות מלחמתיות ועד ההשפעות הכלכליות והתרבותיות של המלחמה על האזרחים. כאן הוא אף מחדד את הצהרתו הקודמת וחוזה שהתקפת היפנים על בסיסים אמריקניים באוקיינוס השקט היא שתכריח את ארה"ב להיכנס למלחמה. 

דרך העבודה העיתונאית הזו אפשר להיווכח במסלול הנרחב, הבלתי אפשרי כמעט, שערך המינגוויי במסעותיו: ממלחמות שוורים אכזריות בפמפלונה, דרך ציד אריות בטנגניקה ועד התחככות במי ומי בסלונים הספרותיים של פאריס; רגע אחד הוא רובץ על מזרן מוכה כינים בקונסטנטינופול (איסטנבול לעתיד), רועד מקור ואחוז מלריה, במשנהו הוא מתענג על סקי ובשר משובח בשווייץ, ולאחריו הוא כבר מסקר רעידת אדמה ביפן או מלווה צעדת פליטים במזרח תראקיה. 

אך המינגוויי הפיק סיפורים גם ממצבים סטטיים, כביכול נטולי סיפור. גילוח חינם בטורונטו, אינפלציה על גבול גרמניה וצרפת או מחירם הנמוך של עיטורי מלחמה בלונדון - מכולם הוא מגלף דמויות מלאות וסיטואציות עתירות הומור ותוגה, שמכסות בקושי על מתחים תרבותיים וכאב אנושי. 

מתוך כל העושר הזה מתרקם דיוקן של המינגוויי עצמו, שלא רק סיקר מלחמות אלא גם לקח בהן חלק פעיל, אך תמיד הכיר והתריע על האיוולת והכישלון הטמונים בהן עוד לפני שקרו. הוא שאב הנאה בלתי מרוסנת מציד פילים, לווייתנים וכל חיה אומללה על פני כדור הארץ אבל היה הומניסט מושבע; הוא רדף אחרי כל סוגי הספורט האפשריים ועלה על כל מטוס מזדמן, אבל נהנה לא פחות מארוחה דשנה וראה בג'ין גורדון את חברו הטוב. המינגוויי היה איש רעים להתרועע כפי שהיה גבר של נשים, שידע להתענג על החיים בתאווה ובגרגרנות שאין כדוגמתן, אבל, כפי שידעו מקורביו וכפי שהעיר באירוניה, "רדף אחרי המוות" ובסוף תקע לעצמו כדור בראש ברובה ציד. "כותרת משנה" ישמח ויעשיר כל חובב המינגוויי, אך גם מי שפשוט אוהב כתיבה טובה, ימצא בו אוצר בלום. 

כותרת משנה / ארנסט המינגוויי

מאנגלית: רחל פן; ידיעות/פן, 456 עמ'

*   *   *

אלי חזן  |  על "המיעוט הנבחר"

אני קורא משמע אני קיים

ספר עיון חדש חוקר את השינוי היהודי הגדול: מחברה חקלאית לקולקטיב אורייני משגשג

סוגיית העם היהודי כ"עם נבחר" טילטלה יהודים ואחרים שאינם יהודים בחמש יבשות לאורך מאות שנים. השואל כיצד העם היהודי עבר ממצב של מיעוט נרדף ושורד לקולקטיב משפיע ייתקל בתשובה כמעט פבלובית: יהודים עברו לערים משום שנאסר עליהם לעסוק בחקלאות, וכך נכנסו לענפים הפיננסיים משום שעל הנוצרים נאסר להלוות בריבית. עם השנים, השכילו גם בתחומי החולין האחרים.

קריאת "המיעוט הנבחר", ספרם של צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני, מבהירה כי המחברים ניסו להפריך את הקונספציה המקרית הזו ולבסס תזה כלכלית־עיונית. אקשטיין ובוטיצ'יני אינם היסטוריונים אלא כלכלנים; בספרם הם מבקשים שנבין את ההתרחשות ההיסטורית בין השאר בעזרת מודלים כלכליים. 

בהיסטוריה היהודית של לפני ואחרי חורבן בית שני ניתן מקום של כבוד לאישים כגון בר כוכבא ורבי עקיבא - שני קצוותיו של הספרא והסיפא היהודי. שמו של יהושע בן גמלא, הכהן המיוחס של בית שני, נפקד מהיכל התהילה הזה, והספר מבהיר כי לא בצדק; אקשטיין ובוטיצ'יני מספרים כיצד בשנת 65 לספירה פירסם בן גמלא תקנה דתית שחייבה כל אב יהודי לשלוח את בנו לבית הספר בגיל 6 או 7. כך, בעודו נשאר כמעט אלמוני, הפך למחולל העיצוב המחודש של העם היהודי - מחברה חקלאית לחברה אוריינית בעלת קשרים נרחבים. 

אקשטיין ובוטיצ'יני משתלטים היטב על תקופה מסועפת שארכה כמעט 1,500 שנים, ומחלקים אותה לתקופות משנה אשר כל אחת מהן מתרחשת על רקע שהם מכנים "תאונה היסטורית": חורבן בית שני, ייסוד וביסוס האימפריה המוסלמית והפלישות המונגוליות למרחב הגיאוגרפי האזורי. לטענתם, שלוש התאונות ההיסטוריות הללו השתלבו בתהליכים הפנימיים שהתחוללו אצל היהודים. הם אלו שאיפשרו להם להצליח, אך גם לשנות את ייעודם הגיאוגרפי ולתמרן את התפיסה העצמית שלהם. 

יותר מכך, השניים מנסים לפתור את חידת הצטמצמות האוכלוסייה היהודית באותה עת. על פניו, הרדיפות הדתיות הן שעוללו זאת, אולם אקשטיין ובוטיצ'יני טוענים אחרת: יהודים לא יכלו באותם ימים לעמוד כלכלית בתקנת חובת החינוך, וחלקם העדיפו להמיר את דתם. אלו שלא עשו זאת, השתלבו בעולם המוסלמי החופשי באופן יחסי וניצלו את היתרונות שלהם עד כדי כך שהפכו ל"מיעוט נבחר". דפוס פעולה זהה נרשם גם בקרב יהודי אירופה. 

כך שאקשטיין ובוטיצ'יני שוחטים פרות קדושות, אך עושים זאת בצורה כשרה. הניתוח ההיסטורי־כלכלי מותיר ציפייה למחקר מקביל, שיעסוק בהתפתחות הכלכלית העיונית של היהודים ב־500 השנים האחרונות. וכן, מותר גם לבקש שהוא ייעשה באותה מקוריות והעזה. 

המיעוט הנבחר / צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני; אונ' תל אביב, 413 עמודים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו