דרינק, בפקודה

כשהתותחים רועמים הפקקים נפתחים. בשנות השמונים בלבנון, היה זה יין פטישים ישר מהג'ריקן, באדיבות הרבנות הצבאית. את מלחמת המפרץ עברתי בשלום בזכות כמה בקבוקים של וודקה סמירנוף, עם תווית כחולה וחמישים אחוזי אלכוהול, שחבר הביא לי מחו"ל. במלחמת לבנון השנייה התמקדתי בעיקר ביינות אדומים ישראליים, ובמבצע עופרת יצוקה בוויסקי אירי עם הרבה מאוד קרח, עם בירה קטנה בצד. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אפשר להאשים אותי בבריחה מהמציאות, אבל אני לא המצאתי את זה. הקשר בין מלחמות למשקאות אלכוהוליים עתיק לפחות כמו המלחמות והמשקאות האלכוהוליים. אחרי הכל, גם הימים הכי קשים הופכים קצת יותר נסבלים אם יש משהו טעים לשתות. לרגל המצב אספתי כמה סיפורים על משקאות מלחמתיים. אני מקווה שעד שהם יתפרסמו הסיבוב הזה ייגמר ונזכה למעט שקט, אבל כמו שזה נראה לי כרגע, אני מאמין שיהיו לנו עוד הזדמנויות להיזכר בהם בעתיד. 

נלחמים במלריה

אחד המשקאות הקרביים המוכרים עד היום והאהובים עלי ביותר הוא ג'ין וטוניק, שהחל את דרכו כתרופה למלריה. הכינין, שסגולותיו הרפואיות התגלו במאה ה־17, היה יעיל מאוד נגד המחלה אבל הטעם שלו היה מזעזע. מה עשו הקצינים הבריטים ששירתו בהודו בתחילת המאה ה־19? עירבבו אותו עם ג'ין, מים, סוכר ומיץ ליים ויצרו את המשקה שעליו אמר ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל שהוא "הציל יותר חיים ויותר נפשות של אזרחים בריטים מאשר כל הרופאים בממלכה". אני יכול להעיד שגם אותי הוא הציל בכמה הזדמנויות. 

נלחמים בשכרות 

בעוד החיילים הבריטים במלחמת העולם הראשונה נהנו מלגימה פה ושם, הנשים שנותרו בעורף לא נשארו יבשות. ממשלת בריטניה היתה מודאגת מהמצב וערכה סקר בארבעה פאבים בלונדון, שמתוצאותיו עלה כי במהלך ערב אחד בסוף השבוע נצרכו משקאות אלכוהוליים על ידי 1,483 גברים ו־1,946 נשים. בשנת 1915 כתב לויד ג'ורג' כי "בריטניה נלחמת בגרמנים, באוסטרים ובשתייה, ונראה כי השתייה היא האויב הגדול מכולם". כדי להילחם בתופעה הוציאה הממשלה מחוץ לחוק הזמנת משקאות עבור אחרים, וב־14 במארס 1916 פורסם כי גבר מסאות'המפטון נקנס כי הזמין את אשתו לכוס יין בבר, בניגוד לחוק. 

נלחמים בגנבות 

אחת התרופות המקובלות ביותר לחיילים פצועים במלחמת האזרחים האמריקנית היתה וויסקי, וככל שהמלחמה נמשכה המלאי הלך והצטמצם. באביב של שנת 1864, באחד מבתי החולים הצבאיים ליד ריצ'מונד וירג'יניה, שמו לב שבכל יום מזמינים מנהלי האגפים בקבוקי וויסקי כדי לעזור לפצועים להעביר את הלילה ולמחרת בבוקר הבקבוקים ריקים, גם כאשר על פי הרישומים אף פצוע לא ביקש לשתות. מנהלי האגפים האשימו את העכברים שהפילו את הבקבוקים ושפכו אותם, אך חייל אחד סיפר שהבקבוקים אפילו לא הגיעו לאגף. האוצר האבוד נמצא לבסוף בתוך כמה בקבוקי שמפניה מוסתרים, והמנהל המושחת נשלח לחזית. פיבי פמבר, שניהלה את בית החולים וחשפה את הגנבה, כתבה מאוחר יותר בזיכרונותיה: "אם צריך למצוא גיבורה לסיפור הזה - חבית הוויסקי צריכה לצעוד קדימה ולהשתחוות". 

בסוף הוודקה מנצחת

הסופר הרוסי ויקטור ארופייב טוען כי מנת הוודקה היומית שניתנה לחיילים הרוסים במהלך מלחמת העולם השנייה היתה חשובה לניצחון על הנאצים לא פחות מהמצאת הקטיושה. המנה היומית הכילה כמאה גרם, לא מנה גדולה מאוד, אולם מי שהצליח לחסוך אותה במשך כמה ימים היה יכול ליהנות ממנה באירועים מיוחדים. למרות זאת, וודקה היא ככל הנראה לא המשקה האידיאלי לפעילות קרבית או כמו שאמר אחד המפקדים בצבא האדום: "אם החיילים לא היו שותים כל כך הרבה, היינו יכולים להגיע לברלין שנתיים קודם".