חיים בסרט מצויר

לפני שנתיים הוזמנתי לביקור באולפני האנימציה של וולט דיסני בלוס אנג'לס - תזמון טבעי, היות שהחופש הגדול של הילדים וסרטי האנימציה הגדולים הולכים יד ביד בהצלחה כבר שנים רבות. אולם בניגוד מוחלט לשמש היוקדת של חודשי הקיץ הלוהט, החללים באולפנים היו כולם בגוון סגרירי ומקפיא, עם שלל דמויות זעירות של בובות שלג, אווירה נורדית קסומה וקישוטים של פתיתים לבנים תלויים בפינות המסדרון. כששאלתי באשר למוטיב החורפי נאמר לי שכך האנימטורים נכנסים לאווירת הסרט הבא שמתכננים להוציא בדיסני - "Frozen" - המבוסס על אגדת "מלכת השלג" של האנס כריסטיאן אנדרסן ונמצא בשלבי פיתוח. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שנתיים אחרי, אין מי שלא שמע על הלהיט הענק, שנקרא בעברית "לשבור את הקרח". מאז עלה לאקרנים בנובמבר שעבר, הוא הפך לסרט האנימציה המצליח בהיסטוריה ולסרט החמישי הרווחי אי פעם, עם הכנסות של יותר ממיליארד ורבע דולרים ברחבי העולם, שני פרסי אוסקר, כולל סרט האנימציה הטוב ביותר, וכיום בדיסני כבר מודים בפה מלא שמדובר בלהיט אדיר שאפילו הם לא שיערו כמה היסטרי יהיה, קל וחומר מסחרית.

לאחר רנסנס בסוף שנות ה־80 עם סרטי אנימציה באורך מלא דוגמת "בת הים הקטנה" ו"היפה וחיה", נכנסו בעשור שלאחריו בדיסני במרץ לשוק המצוירים הקולנועיים עם שלאגרים שבהם "אלאדין", "מלך האריות" ו"פוקהונטס", ועד סוף המילניום הקלפים נטרפו מחדש עם כניסתה לתמונה של האנימציה הממוחשבת. בשנות האלפיים, לצד ההתמקדות של כל אולפני הסרטים בתאגידים של שוברי קופות, סרטי פנטזיה ענקי־תקציב וכמובן גיבורי־על מכל עבר, צברו סרטי האנימציה תאוצה במומנטום דומה הודות לאולפנים ייחודים דוגמת דרימוורקס ופיקסאר, וב־2001 המצוירים באורך מלא אף קיבלו קטגוריה עצמאית בטקס האוסקר. 

לפי נתונים מסוף 2013, האנימציה היא הענף השישי הרווחי בתעשייה האמריקנית עם הפקות בשווי של כ־220 מיליארד דולרים. מעבר להצלחה הכלכלית, וכמובן אותם מאות מיליוני לבבות שנכבשו אצל צופים נרגשים, סרטי האנימציה גם ממשיכים להנביט חלומות בקרב אנשי מקצוע שחפצים בחלק ביצירתם. וכמו בכל הצלחה בקנה מידה עולמי, גם כאן יש נציגוּת בכחול־לבן, ויותר ויותר ישראלים משתלבים בפרויקטים נקודתיים בעלי פרופיל גבוה או בעבודה מתוך אולפני האנימציה המובילים בעולם.

גיא ברעלי. אהב את "קונג פו פנדה" (בציור למטה) ונלחם כדי להשתתף ב"קונג פו פנדה 3"

הכסף רץ לפני התמונות

עוד לפני ההצלחה הכבירה של "לשבור את הקרח", שנת 2013 תיזכר כשנת אנימציה דומיננטית הודות להצלחה קופתית משמעותית בפני עצמה של הסרט "גנוב על המיניונים". הסרט, שגרף קרוב למיליארד דולרים בהכנסות ברחבי העולם, היה למעשה המשך ל"גנוב על הירח" שיצא שלוש שנים קודם לכן (את שיר הנושא מתוכו - "Happy" של פארל וויליאמס - מנגן הרדיו עד היום שוב ושוב). באותו קיץ, "גנוב על המיניונים" ניצח בקלות את הסרטים "מטוסים" ו"טורבו" וזכה לפופולריות יחסית בקרב מבקרים, שחיבבו גם את הסרט המקורי.

מאחורי שני סרטי המיניונים - שיזכו לעוד שני סרטי המשך בשלוש השנים הבאות - עומדת חברת אנימציה צעירה יחסית בשם Illumination אשר נמצאת בשותפות עסקית עם אולפני יוניברסל, ובצוות האנימציה שאחראי ליצורים הצהובים החמודים שגרפו הון בקופות היה גם הישראלי גיא ברעלי. "אותי, כיוצר, לא כל כך מעניין כמה סרט מרוויח, אותי מעניין אם הוא טוב או לא", הוא מסביר, "יש דוגמאות של סרטים מאוד גדולים שלא ממש הצחיקו, אבל הדגש בחברות האנימציה הוא שהם רוצים לעשות רווח ענקי. תהליך של יצירת סרט שכזה הוא לא קונבנציונלי כמו בסרטים 'רגילים'. אנשי האולפנים הם אנשי כספים, לא במאים או כאלה שמעורבים ביצירה, אלא אנשי עסקים. אנשים שמתמחים בלעשות כסף מקבלים את ההחלטות. היוצרים למעשה מראים להם כיצד הסרט מתקדם מדי פרק זמן של חודשיים, ותמיד יש להם מה להגיד: 'זה לא מספיק מתאים לילדות קטנות שאוהבות ממתקים' או 'זה לא לילדים מגיל 15 וחצי וצריך להוסיף דבר מה עבורם'. בסופו של דבר, אני רואה במו עיניי כמה זה קשה לעשות סרט שיהיה יצירה אחת קונקרטית ומלאה, כי עבורם זה פרויקט שאמור לגלגל כסף ומתייחסים לזה ככה".

ברעלי בן ה־33 הוא תל־אביבי המתגורר בחוף המערבי זה שש שנים. חלום האנימציה הביא אותו ללימודים אחרי הצבא בניו יורק ולאחר מכן לעבודה בחברות בתחום, שבהן התעסק באפקטים מיוחדים בסרטים עם דמויות 'בעולם אמיתי' באנימציית תלת־מימד, אולם הוא העדיף לחפש עבודה בתור אמן סטורי־בורד. הסרט הראשון בתפקיד החדש היה "הלורקס", המבוסס על ספר מסידרת ד"ר סוס שיצא לאקרנים ב־2012, ואחריו "גנוב על המיניונים" - שניהם של חברת Illumination. מאז שני הסרטים הללו, עבר לאולפני האנימציה דרימוורקס, שאותם הקימו לפני 20 שנה בעיירה גלנדייל שבמחוז לוס אנג'לס סטיבן שפילברג, איש העסקים והמפיק המצליח מבית דיסני ג'פרי קצנברג, וטייקון המוסיקה דיוויד גפן. האולפנים, נכון ל־2013, מחזיקים בהון עצמי מוערך של 1.4 מיליארד דולרים הודות להצלחות כבירות דוגמת סידרת סרטי "שרק", "מדגסקר" ו"קונג פו פנדה".

מעבר לעבודת האנימטורים עצמה, שבה אפשר למצוא נציגים ממדינות שונות, עבודת הסטורי־בורד מאגדת בתוכה את העיבוד של העלילה והתסריט אל האנימציה, וקובעת כיצד כל דיאלוג אמור להיראות ואיך ייבנה המראה של הסצנה. "אני יושב ליד הבמאי, ושמתי לב שבדרך כלל אנשי הסטורי־בורד הם אמריקנים", הוא מספר, "אני מכיר אנימטורים ספרדים וצרפתים, למשל, שהם אמנים לא נורמלים, אבל משהו במנטליות לא עובר בתרגום לאמריקנים, ודווקא לי כישראלי כן יש קירבה למנטליות כאן. אולי זה בגלל שאנחנו גדלים בארץ על הרבה מאוד טלוויזיה אמריקנית עם כתוביות והשפה איכשהו מחלחלת מגיל צעיר".

יש חשיבות לדיאלוג במקום העבודה בין אנשים מלאומים שונים, בתהליך שבו מייצרים סרטים אוניברסליים שידברו לילד בדרום אמריקה כמו לילד בסין ובשבדיה?

"ג'פרי קצנברג משוחח איתנו לא אחת על כך שהוא רוצה למכור את הסרטים בכל העולם. למשל 'קונג פו פנדה' מאוד פופולרי בסין ולמרות שמדובר בחיה שנחשבת מאוד קדושה אצלם הם לא נעלבו מהסרט. אנחנו נזהרים לא להשתמש באלמנטים אמריקניים מימינו אנו, אלא מכבדים את העלילה והתקופה. 'מדגסקר' מצליח מאוד ברוסיה, מאוד אוהבים שם כנראה חיות מצחיקות עם בדיחות מתרבות הפופ האמריקנית. בדרימוורקס יש 200-300 מהאמנים בתחום הטובים בעולם והאווירה הכוללת היא מאוד בינלאומית. לרובם ההיכרות איתי היא מפגש ראשון עם ישראלי ואני מרגיש שאני מייצג. גם כשמדברים על פוליטיקה, אפילו שאמנים כולל אותי נוטים להיות מאוד ליברלים, משתדלים תמיד להיות דיפלומטיים ובעיקר אדיבים.

"יש משפט באמריקה - 'Do great work, and be great to work with' (עשה עבודה טובה, והיה מי שנוח לעבוד איתו), ובחברה כמו דרימוורקס זה שונה מהפקה של סרט אמיתי באורך מלא, אז מצלמים באינטנסיביות שלושה חודשים וכולם צועקים כדי לסיים את העניינים כמה שיותר מהר. פה הכל לאט לאט ואתה חייב להיות מאוד נחמד. יחסי אנוש נאותים הם לפחות 50 אחוזים מהעבודה, כמו שלשבת לבד מול מחשב ולצייר זה גם חשוב. בעבודה שלי מנהלים שיחה ואתה צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, מה להגיד ולמי להתחבר. ובכלל לא ידעתי כשנכנסתי לתפקיד שאני אמור להיות טוב גם בדברים הללו, אבל אין ברירה ופשוט לומדים".

מהם הסרטים המועדפים עליך?

"האהוב עלי בתלת־מימד הוא 'משפחת סופר־על', אבל גם 'רטטוי' ו'קונג פו פנדה' הראשון. בדיוק סיימתי את הלימודים כשהאחרון יצא ואני זוכר שהתלהבתי כמה זה מגניב ונשאר נאמן לתקופה, בלי בדיחות תרבות־פופ. לכן מאוד נלחמתי להגיע ל'קונג פו פנדה 3' (המיועד לעלות בדצמבר 2015). אני גם עובד על סרט ספין אוף לפינגוונים מ'מדגסקר' שיעלה לקראת החורף ולפי דעתי יהיה הפתעה גדולה".

"קונג פו פנדה" ו"גנוב על המיניונים", שביצירתו היה ברעלי מעורב

"הדרקון הראשון שלי 2". המאיירים, ובהם לירון טופז, למדו את התנהגות הציפורים

כשציפור הופכת לדרקון

את קיץ 2014 פתח סרט ההמשך "הדרקון הראשון שלי 2" מבית דרימוורקס, שעלה לאקרנים ומציג כעת בבתי הקולנוע בארץ. הסרט מחזיר אותנו להרפתקאותיו של היקאפ הוויקינגי, שהספיק להתבגר מאז הסרט הראשון, אבל עדיין צמוד לדרקון חסר שן באגדת פנטזיה. הסרט עד כה הרוויח בעולם כ־300 מיליון דולרים מאז עלה בארה"ב לפני ארבעה שבועות.

גם על "הדרקון הראשון שלי 2" יש חותם ישראלי בדמות האנימטור לירון טופז, המספר כי הוא עובד בסביבה שבה אמריקנים הם מיעוט. "לא עבדתי על הסרט הראשון אבל הגעתי לעבודה בדרימוורקס בדיוק לפני שהוא יצא, והוא היה כל כך מוצלח ואהבתי אותו, שאחד הדברים שהכי רציתי זה לעבוד על הסרט השני - ובהתאם, לאורך כל ההפקה הציפיות היו מאוד גבוהות", הוא אומר. "זה היה הסרט הכי קשה שעבדתי עליו בגלל המורכבות - יש גם אנשים וגם דרקונים - וגם כי הסיפור הפעם היה גדול יותר משמעותית. מאוד קשה לעשות דרקונים. התנסיתי בזה בפעם הראשונה כשעבדתי על 'אליס בארץ הפלאות' של הבמאי טים ברטון מ־2010, שם יש דמות אחת של דרקון. בסרט הזה יש מלא דרקונים. בחודש הראשון למדנו ב־Flight School כיצד ציפורים עפות ומה גורם להן להמריא, מה קורה להן מבחינה אווירודינמית ואיך הן מנפנפות בכנפיהן. כמובן, מכיוון שאין דרקונים בעולם, הכל התבסס על ציפורים".

מה פרק הזמן שלקח לעבוד על הסרט?

"למעשה מהרגע שיצא הסרט הראשון כבר החלו לעבוד על ההמשך, כמעט ארבע שנים של פיתוח והפקה, שבהן קודם עובדים על התסריט ויוצרים דמויות חדשות. ההפקה בפועל נמשכה שנתיים, ואני עבדתי עליו במשך שנה־שנה וחצי בערך, בשלב שבו עושים את האנימציה. היינו כ־25 אנימטורים, שזה לדעתי הצוות הכי קטן שעבד על סרט שכזה, כי בדרך כלל יש 50-70 אנימטורים, והסיבה היא שלוח הזמנים היה מרווח יותר וגם כי זה הסרט הראשון שנעשה בתוכנה שפותחה באולפנים בחמש השנים האחרונות. אחרי שסיימתי את העבודה על 'הקרודים' (סרט אנימציה על משפחה קדמונית שיצא במארס 2013) ולפני 'הדרקון הראשון שלי 2' השתתפתי כמה חודשים גם אני בפיתוח התוכנה. אמנם היא לא עושה אנימציה אבל היא עובדת הרבה יותר מהר ממה שהיינו רגילים בעבר ועם הרבה יותר דמויות בו בזמן".

במה שונה הפקת סרט אנימציה מסרט רגיל?

"מהרגע שבו הבמאי מנחה אותי לגבי מה עומד להתרחש בסצנה כלשהי ואילו אמוציות על הדמויות להביע, חולפים כמה שבועות עד שהוא יראה את זה, בשונה מבמאי שמכוון שחקן כיצד לשחק בזמן אמיתי. אבל מבחינת לוחות זמנים זה מאוד דומה, גם לנו יש מפיקים וכמות חומר שאנחנו צריכים לספק כמחלקה מדי שבוע או חודש, ואחרי הכל עוקבים בטבלאות. כשמחליטים לעשות שינויים בעלילה, אז הכל כמובן הולך אחורה. כמחלקה צריכים לייצר דקה בשבוע, וכל אנימטור מייצר באופן אישי 3-5 שניות בכל שבוע, הכל בממוצע. אתה מעין מיני במאי בסרט של הקטע שלך".

איך נראית העבודה באולפנים כה גדולים?

"זו הרגשה מדהימה והתנאים הם באמת מאוד טובים. דרימוורקס הם כל כך גדולים שהם מאתרים אנשים בכל העולם ויכולים לדאוג לאשרות עבודה וכל הדברים האלה, לא מעניין אותם מאיפה העובדים שלהם מגיעים, אלא רק שיהיו הטובים ביותר. מבחינה תרבותית זה מדהים ואני מאוד אוהב את זה. לפני כמה שנים האולפנים נבחרו למקום העבודה השישי הכי טוב בארה"ב ואתה רואה את זה בשטח, מהיחס לעובדים ועד האסתטיקה של המקום. אנחנו עובדים בקמפוס יפהפה, עם בריכות דגים וברווזים ומפלים, אווירה מרגיעה של כפר נופש שמאזנת את הלחץ של העבודה על הסרטים. יש כל מיני שולחנות פינג־פונג וכדורגל שולחן וכשאני מגיע עם אורחים הם מתפלאים שמרשים לנו לשחק תוך כדי עבודה. בדרימוורקס מעודדים את זה ואני לא לוקח את היותי כאן כמובן מאליו לרגע. בכל יום כשאני יוצא מהעבודה אני אומר לעצמי, 'אתה פאקינג בדרימוורקס', וקולט את המזל הגדול שלי שהצלחתי להגיע לכזה מקום".

לירון טופז. "יש כמות של חומר שצריך לספק מדי שבוע"

אחוות האנימטורים

לצד הדומיננטיות של אולפני האנימציה של דרימוורקס ונוכחות בזירה של אולפנים דוגמת Blue Sky ("עידן הקרח", "ריו") או זרוע האנימציה של סוני ("גשם של פלאפל", "הדרדסים"), הכוח המשמעותי בשוק הוא של אולפני פיקסאר, הממוקמים בצפון קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו. האולפנים הוקמו כבר בתחילת שנות ה־80 כמחלקת האפקטים הממוחשבים המיוחדים של חברת ההפקה של במאי סרטי "מלחמת הכוכבים", ג'ורג' לוקאס, ודריסת הרגל הראשונה של פיקסאר, שב־1986 רכש אותה סטיב ג'ובס מאפל, היתה עם "צעצוע של סיפור" מ־1995. האיש החזק שם הוא ג'ון לסיטר, שהחל כאנימטור צעיר בדיסני לפני יותר מ־30 שנה, וכיום הוא מנכ"ל פיקסאר, שאף היא בבעלות תאגיד וולט דיסני.

נוסף על עלילות השריף וודי, באז שנות־אור ושאר הצעצועים בחדר של אנדי, שחזרו בהצלחה רבה לשני סרטים רווחיים נוספים, אפשר להזכיר גם את "מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו", "מכוניות", וול-E" ו"למעלה" - שיצא ב־2009 ויחד עם "היפה והחיה" של דיסני מ־1991 הם סרטי האנימציה היחידים בהיסטוריה שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב. "למעלה" זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, ובסך הכל יש לפיקסאר שבע זכיות בקטגוריה היחסית חדשה הזו של האקדמיה.

הסרט השביעי של פיקסאר שזכה באוסקר הוא "אמיצה" משנת 2012, וגם שם תוכלו למצוא זיקה ישראלית נוספת בדמות החיפאי אלון וינטרשטיין, שהצטרף בשלבים המאוחרים של העבודה על "אמיצה" אל משפחת פיקסאר ומאז הספיק גם לעבוד על סרט ההמשך "בית ספר למפלצות". השנה אין לפיקסאר נוכחות בבתי הקולנוע, אבל באולפנים עמלים על פרויקטים ובהם סרט ההמשך "מוצאים את דורי", "הדינוזאור הטוב" ו"Inside Out", שעלילתו תתרחש במוחה של ילדה קטנה והדמויות הן מצבי הרוח השונים שלה.

וינטרשטיין בן ה־29 נרשם ללימודי אנימציה בסן פרנסיסקו לא מעט בשל הסמיכות לפיקסאר והחלום שהתממש, להתמחות באולפנים במהלך שתי פגרות קיץ עוקבות מהלימודים - תפקיד זמני שהפך לימים להצעת עבודה. הרוח החיובית הרווחת בפיקסאר שורה גם על הצעיר הישראלי בכל הקשור לצניעות של בית האנימציה המצליח מול מתחריו. "באנימציה יש שיפור מסרט לסרט מבחינת הכלים שאנחנו משתמשים בהם ואלו דברים שכל הזמן מתפתחים", אמר לנו בראיון שקיימנו איתו בעת ביקור באולפני פיקסאר לקראת יציאת "בית ספר למפלצות" שעליו עבד בקיץ שעבר. "מבחינת התרבות, בפיקסאר התפיסה היא שתחרותיות לא באמת מובילה אותך לשום מקום ושהעיקר הוא איך אתה עובד עם אנשים. אתה מבין מהר מאוד שאם אתה לא נעזר באחרים ואם לא לומדים אחד מהשני, אתה לא תגיע רחוק מדי".

גם טופז מספר על תחרות בריאה ושיתוף פעולה שקיים בין האנימטורים באולפנים המתחרים, כולל, למשל, הקרנה של "הדרקון הראשון שלי 2" עבור המתחרים באולפני האנימציה של דיסני שנתנו את חוות הדעת וההתרשמות המקצועית שלהם.

טופז, בוגר התיכון לאמנויות "תלמה ילין" בגבעתיים, סיים את שירותו הצבאי כגרפיקאי בצבא, למד אנימציה במכללת רינגלינג שבפלורידה ובמהלך הלימודים זכה בפרס הנשיא של רינגלינג לשנת 2009 על סרטו "This Side Up", שנצפה קרוב ל־3 מיליון פעמים ביו־טיוב.

ממקום מושבו בלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר עם אשתו לירית ובנו בר בן ה־3, הוא גם לוקח את התובנות מהגולה ומיישם אותן בסיוע לדור הבא של האנימטורים דרך מכללת אונליין בעברית שנקראת "פריים ביי פריים" שהקים לפני כמה שנים, שם משתתפים אנימטורים ישראלים נוספים הפעילים בארה"ב. למעשה מדובר באימוץ שיטת לימוד ממוחשבת שתפסה תאוצה בשנים האחרונות באמריקה: ההתקדמות האישית של כל סטודנט, המלווה על ידי מורה אישי, נשענת על מערכת שעות מובנית, משימות שבועיות, מפגש שבועי חי של הסטודנטים והמורים ושיעורים מוקלטים לצפייה חוזרת. הודות לקשרים של האנימטורים המרצים, לשיעורים האינטרנטיים מגיעים אורחים דוגמת האמן אנדרו צ'סטוורט מדיסני, שעבד לאחרונה על "לשבור את הקרח".

"אני מאוד מאמין בישראל כמקום שיכול לייצר אנימציה כי אני חושב שלישראלים שבאים ממעצמה של סטארט־אפ יש כישרון לחידושים והמצאות", הוא אומר, "יש פוטנציאל עצום ולא חסרים חבר'ה שרוצים ומוכנים לעבוד קשה. אחת הבעיות הגדולות היא שכרגע אין מספיק אנשים עם ניסיון, כלומר שניסו כמה פעמים להרים סרט אנימציה באורך מלא בארץ. אני באתי לארה"ב בשביל ללמוד מהאנשים שעושים את העבודה הכי טובה בעולם, והמטרה היא לשוב לארץ עם הידע והניסיון שצברתי, וזו גם הסיבה שפתחתי את בית הספר. רצינו לתת לאנשים בארץ כלים שאין להם, כי אני הייתי במקום הזה שנורא רציתי להגיע לעולם האנימציה ולא ידעתי מאיפה אני מתחיל. אני נסעתי לארה"ב ללימודים בסכום אסטרונומי של חצי מיליון שקלים ושלוש שנים רק חסכתי בקושי לחלק מתקופת הלימודים ורציתי להקים מקום שילמד אנימציה במחירים סמליים.

"הסיבה שאני כל כך אוהב ללמד היא שאני אוהב להחזיר לישראלים, אני חוזר לכל פנייה ומשתדל לעזור כי אני זוכר מה זה להיות במקום הזה של לא לדעת מאיפה להתחיל. יחד עם אשתי, המנהלת ומפיקה בבית הספר, אנחנו מנסים כל הזמן להרים פרויקטים של אנימציה שעבורם נוכל להביא אנשים מהארץ וזה מאוד חשוב לי. הסיבה שזה לא קורה בארץ היא שכמו שאפשר להבין מהתקציבים של הסרטים האמריקניים, אני מבין את הבעייתיות והשיקולים של קרנות ישראליות לקולנוע שמעדיפות לפזר את התקציב על פני 30-40 סרטים רגילים ולא הכל על סרט אנימציה אחד. אבל מה שאני חוזה שיקרה הוא שבדומה למה שקורה במקומות כמו צרפת וארגנטינה יצליחו להרים גם בישראל סרט בתקציב נמוך שיזכה לתשומת לב".

מה התפיסה המוטעית הכי רווחת על אודות אנימטורים?

"בגלל שמדובר בסרטים שהם ברובם לילדים זה נתפס כמשהו חסר מאמץ וקליל ואנשים לא מבינים איזו עבודה קשה זו. אנחנו שומעים מלא 'אה, טוב, המחשב עושה לכם את כל העבודה', ואם פעם היינו מתעצבנים מזה היום זה כבר מצחיק. המחשב הוא קופסה ריקה ואין שם שום דבר שיודע לעשות אנימציה, יש שם כלים שיכולים לעזור, אבל בסופו של דבר זה כלי משוכלל שמולו יושב אמן שמקבל את ההחלטות". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו