זיווג משמיים

"תגידי, באת לבקש פה זיווג הגון?"

"אה... כן, האמת שכן. למה לא בעצם?"

"ואת לא חושבת שהגזמת עם המחשוף?"

"זה נחשב חשוף? דווקא מאוד השתדלתי להתכסות".

"תכסי, תכסי, את חשופה מדי, הגזמת! באת לקבר של צדיק, הגעת עד לפה כדי לבקש ממנו זיווג, נכון? אז איך את נעמדת ככה מולו עם כזה מחשוף? איך בדיוק את רוצה שהוא יתרכז, יתפלל עלייך ויעזור לך?"

הרבנית בן ישי עם חגית רון־רבינוביץ'. "רוצה זיווג? תתחילי לעשות רעש"

שבע בבוקר, תחנת רכבת ארלוזורוב צפון. אוטובוס של חברת התיירות הוותיקה "נתיבי שלום" ממתין בחניון. הנהג נפתלי מחכה בחוץ, מדליק סיגריה ראשונה של בוקר. פנים האוטובוס מתקרר לאט מדי ממזגן שפולט ריח של טיול שנתי ופה ושם כבר ישובים אנשים לאורכו. הם שקטים, חשדנים קמעה, בקושי מברכים ברכת בוקר טוב זה את זה, מבטיהם מושפלים, כאילו נתפסו בקלקלתם. כאילו ההתכנסות המשותפת אבל המנוכרת, דווקא באוטובוס שכזה שהיעד שלו כל כך ברור ומוגדר, מביכה אותם. בדיוק כמו התור החשוף שמחוץ לחדר הפסיכולוג או לקליניקת הפסיכיאטר. וצריך להודות שכולם פה בגלל המצוקה ההיא, שמוצפת תמיד בשבתות וחגים ומעמידה מולם שעון חול שלא מעניק הנחות. זה לא עוד טיול ברחבי הארץ, לא עוד רחצה במימי ים המלח המבריאים. זה טיול ממוקד מטרה. קוראים לו בטרמינולוגיה הרווחת בערבי הפרשות חלה ובחצרות רבנים: זיווג הגון ופרי בָּטֶן. בהגייה הזו בדיוק.

סמדר (השמות בכתבה בדויים) עולה לאוטובוס מחויכת. בשונה משאר יושביו, היא מתהלכת זקופה ובטוחה בעצמה, מאופרת בקפידה, לבושה היטב, חילונית שבקיאה בכל מה שצריך להביא איתה לקברי צדיקים, להבדיל הגמור ממני. קרדיגן דק ויוקרתי, צעיף ארוך מבד משי, סידור ותהילים. שיהיה. היא בת 28, עשתה את כל הדרך מראשון לציון כדי להיות פה בשבע בבוקר, התעוררה כבר בארבע. כשיש מטרה שום דבר לא יעמוד בדרכה. היא לא לבד, יש לה בן זוג כבר שמונה חודשים אבל הוא משתהה עם הצעת הנישואים המיוחלת והיא רוצה לדעת לאן פניה מועדות והאם הוא באמת הגון וראוי, הזיווג שלה.

מושב אחד לפני סוף האוטובוס מתיישבת שלומית. מצטנפת לבדה ליד החלון ומתחמקת מהחיוכים שלי אליה, המבקשים להתקרב. היא נראית בשנות העשרים המאוחרות לחייה, החולצה ארוכת השרוולים והמכנסיים מתחת לחצאית מסגירים את הזרם הדתי שאליו היא משתייכת. בידיה ספר תהילים קטן, והיא מליטה את פניה בתוכו, לתפילה של בוקר. אני מאוד רוצה להתיישב בסמוך אליה אבל השקט שלה משדר בעדינות: בבקשה לא. זה מסע שלי עם עצמי. מבטה נתקע ממושכות על השרשרת שלי. ארבע דמויות מוקטנות של ילדים תלויות לי שם, מה באמת חשבתי לעצמי כשענדתי אותה בבוקר והגעתי לטיול שכל כולו מיועד למציאת חתן ראוי ותפילות לזרע חי וקיים? רציתי להגיד לה: "אבל שלומית, זה לא קשור. גם אני מייחלת להניח על מישהו את הראש, וזה לא קורה. יותר מדי שנים זה לא קורה. זה נכון שאני פה, חובשת את כובע העיתונאית שלי, מסתכלת כאילו ממבט על, נדרשת מול המצקצקים בלשונם לצמד המילים היהיר 'חוויה אנתרופולוגית', וקרוב לוודאי שעוד מעט יישלפו ממני הציניות והסקפטיות המתבקשות. זה נכון שאני מגשימה את האימהות שלי כל יום וגם כל לילה מחדש, אבל אני הכי מבינה אותך. אפשר לשבת לידך?" 

אבל שלומית לא באמת נתנה לי להתקרב, רק המשיכה לנעוץ מבט בשרשרת שלי ולהגיד לי ללא מילים: "מה את מבינה בכלל?" 

נאלצתי להתיישב באמצע האוטובוס, והורדתי את השרשרת מצווארי. עד סוף הטיול היא תוצפן בארנק, המקצועיות מחייבת וברגעים אלה השרשרת היא בבחינת גורם הרתעה להתמסרות המרואיינים שלי.

כ־15 נשים וחמישה גברים כבר באוטובוס - חלקם רווקים, גרושים וגם אלמנות ואלמנים. "אין פה הרבה מה להתפלסף", יסביר לי אחד הנוסעים. "תכתבי: לא טוב היות האדם לבדו. נקודה". 

תפילת יחיד, במהלך ההילולה. הדרך לאושר רצופה בהרבה אמונה

שליש הדרך לגן עדן

יאיר, רואה חשבון בחברה גדולה, לקח במיוחד יום חופש כדי להצטרף למסע לקברות הצדיקים. זו לא פעם ראשונה שלו שהוא עושה דרכו לקברים, את הילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר הוא לא מפספס כבר כמה שנים טובות. מבחינתו זו הזדמנות להתאוורר קצת מהמחשב, להכיר אנשים חדשים. הוא בן 43 ומעולם לא נישא. לפני שש שנים היתה לו חברה רצינית אבל הוא הרגיש שהיא חונקת אותו ונפרד ממנה. אחרי חצי שנה התחרט ורצה לחזור אליה, אבל היא כבר הייתה מאורסת. הוא עדיין מתגורר צמוד לבית ההורים ביחידה נפרדת משלו. מוציא מתיקו כריך ראשון של בוקר שאמו הכינה לו, ככה כבר ארבעים שנה היא מכינה לו ועוטפת בקפידה. קודם כל נייר שעווה ורק אחר כך שקית. חמאה, גבינה צהובה ופלחי עגבנייה שנפרסה במסירות ובדאגה אימהית. הבוקר כשיצא מן הבית היא בירכה אותו.

שבע ורבע בדיוק. נפתלי מתחיל לנסוע לכיוון נתניה, שם יצטרפו עוד אנשים וימלאו את האוטובוס. את השקט המעיק מפר בני ברזילי, בעל חברת הנסיעות ומדריך טיולים ותיק. הוא לא ישן בלילה, חזר מההילולה של רבי יונתן בן עוזיאל שהתחילה בחצות. שני טיולי הילולות הוציא בתוך יממה.

"בוקר טוב לכולם", הוא מרעים אל תוך המיקרופון, "אנחנו מרגישים טוב? כי היום זה היום!" ספק מדבר ספק מדקלם את שאמר כל כך הרבה פעמים במהלך אינספור טיולים: "כ"ו בסיוון, יום פטירת רבי יונתן בן עוזיאל, זכותו תגן עלינו ותעניק לנו סגולה גדולה מאוד לזיווג, ולפרי בטן, לילדים ולנכדים. היום הזה הוא יום שמסוגל לישועות גדולות, אבל אי אפשר להשאיר לצדיק את כל העבודה, מה? צריך לעזור לו לעזור לנו. אל תחפשו רבותיי וגבירותיי את המאה אחוז כי לא תמצאו. מאה אחוז יש למעלה אצל המלאכים או למטה אצל הטמונים באדמה. אז תתחילו להתפשר, אוקיי? ובואו רק נברך את ברכת הדרך ונבקש שנחזור בשלום ויהי רצון שהפקקים יהיו בצד השני שלנו".

"את רואה?! להתפשר, אפילו בני אומר שצריך להתפשר!" מסתודדות מאחוריי חיה ואינה, שתי חברות טובות בנות 25, שומרות דת ומסורת. מגיל הגן הן חברות. הגיעו מאופקים הרחוקה, והביחד שלהן, השמח, המצחקק והמנחם, מתריס נגד הלבד של שלומית, אי שם בסוף האוטובוס. גם הן השכימו קום כדי להגיע לתחנת הרכבת בזמן. שעתיים וחצי נסעו עד לכאן כדי להספיק. לחיה יש מחזר חדש בעמוד הפייסבוק שלה אבל "תראי את האף שלו, נו באמת", היא מסיטה אלי את הנייד שלה. "אין מצב. נו די, אין מצב. להתפשר, בסדר להתפשר, אבל יש גבול. מה אני בת 30?"

אינה עלתה מבריה"מ ולמדה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. השנים שעשתה במעונות הסטודנטים הרחיקו אותה מהדת, היא התחילה ללבוש מכנסיים, התחילה לשאול שאלות, הוקסמה ממה שהיה לחיים החילוניים להציע לה. רק כשהיא חוזרת לבית ההורים באופקים היא שוב הילדה הטובה שומרת המצוות. בבית מלחיצים אותה מאוד. לא מבינים איך עד עכשיו היא לא מצאה "זיווג הגון". והיא יודעת שהיא לא תתפשר. היא משכילה, והיא מחפשת בן זוג שיהיה כמותה. משכיל, אינטליגנטי, איש שיחה. רוב החברות שלה ושל חיה כבר נשואות. כבר אימהות. "זה לא כמו בתל אביב. זה אחרת לגמרי. בתל אביב בחורה בגילי רק מתחילה את החיים שלה. מי יחשוב להלחיץ בת 25? אבל אני כבר סיימתי ללמוד, עכשיו אני מתחילה קריירה, ומצפים ממני להתחתן ולקיים מצוות פרו ורבו. מבחינת ההלכה אני כבר בשבע שנים איחור. הייתי צריכה להתחתן בגיל 18..."

חיה מחנכת כיתה א' בבית ספר יסודי, וגם היא מבקשת לא להצטלם ולא להיחשף בשמה האמיתי. "רק חסר לי שההורים בכיתה יראו אותי, פדיחות... שתדעי לך שהיום עם כל הקידמה הטכנולוגית ועם הפייסבוק ועם 'שליש גן עדן' זה לא שפשוט לנו יותר". 

אני מתעכבת על צירוף המילים "שליש גן עדן" והיא מסבירה שמדובר ב"אתר ההיכרויות של הדתיים, מה לא שמעת עליו? את יודעת שהרבה גרושות חילוניות מעדיפות להירשם אליו ולמצוא שם גרוש שהוא... איך לומר... נורמלי יותר מכל מה שמסתובב בשוק? ואז הן מקסימום לומדות להכשיר מטבח ומדליקות נרות בשבת, מוצאות את היופי שבמסורת, תאמיני לי שזה כיף גדול". 

"הרי אומרים שכל שידוך זה שליש גן עדן", מסבירה חיה, "ואם שידכת שלושה זוגות מקומך בגן עדן מובטח. אבל עזבי, אני הגעתי למסקנה שכבר עדיף שידוכים כמו של פעם. שהשכנה של הדודה שמכירה את השכן של הדוד תכיר בינינו. בתמונה קטנה במחשב את לא באמת יכולה לדעת מי זה הבחור, גם לא איך הוא נראה, חוץ מהאף שלו שאלוהים ישמור. חוץ מזה שנוסף מימד של לחץ עם כל הכבוד לפייסבוק הזה. אני כל בוקר מתעדכנת בסטטוסים שזאת התארסה, וזאת התחתנה, וההיא ילדה תינוקת מקסימה. ואני עושה לייק, נו מה, אבל מתכווצת ביני לבין עצמי. זה מלחיץ לאללה. מה איתי? מתי אני? ואמא שלי יושבת לי על הראש שלי בעדינות אבל בהתמדה. אחותי התחתנה בגיל 21, יש לה כבר שני ילדים וממני מצפים למצוא כבר את האחד".

"אני רוצה לספר לכם שאתמול בלילה התרחש פה ממש באוטובוס זיווג־זיווג", ממשיך בני אל תוך המיקרופון והאנרגיות שלו לא מסגירות שלא ישן לילה שלם. "היא הגיעה מיבנה, הוא הגיע מקריית גת, עד לעמוקה ובחזרה, ובחזור הוא כבר ליווה אותה הביתה... אז תפתחו את הראש ותפתחו את הלב ובעיקר תפתחו את העיניים כי אין לדעת מה יזמן לנו היום הזה..."

עד לנתניה פס הקול של האוטובוס מנגן פלייליסט מעלה חיוך שהוכן בקפידה לנסיעה לקבר יונתן בן עוזיאל, המומחה הידוע לזיווג זיווגים. שירי אהבה וגם השיר העממי הרוסי שמילותיו מסתכמות בכחמש מילים, "אוי וניה, למה עזבת אותי וניה לעולמים?" וגם "קפה אצל ברטה". "את שמה לב למילים?" שואל אותי יאיר, מנסה לנחש את עמדתי למתרחש. הוא שר "כשאני שפוף ורע לי על הלב, אני הולך לברטה ואצלה יושב..." וזה בסדר, נכון? ללכת לקוראת בקפה זה בסדר אבל ללכת לקברות צדיקים לפרוק את מה שיש על הלב זה לא בסדר? ואני חושבת על זה שאני לא באמת יודעת כמה הבדל יש בין ברטה, זו שמנחמת כבר שנים את יגאל בשן, לבין יונתן בן עוזיאל. אולי יש משהו בשקט שלו. ושלומית עדיין מסרבת להיישיר אלי מבט.

בתחנה המרכזית של נתניה האוטובוס מתמלא עד אפס מקום והאווירה כבר צוהלת ושמחה. זוגות של אימהות ובנות, חברות לעבודה שבאו יחד, נשים בגיל פנסיה שהתארגנו וגם תיירים דוברי צרפתית שרוצים לבקר בקברי צדיקים. את תשומת ליבי לוכד גלעד, בחור צעיר וחובש כיפה בשנות העשרים לחייו, שעולה לאוטובוס מושפל מבט וחותך אותו במהירות עד למושב האחרון, מתיישב בדיוק אחרי שלומית. הם יכולים להיות כל כך יפים יחד. אני חייבת סיפור אהבה לכתבה שלי. אילו רק הייתי בוחרת לצאת למסע בלילה, היה לי כזה סיפור, בני הרי אמר מפורשות. וגלעד ושלומית, זה בינגו מבחינתי. זה שליש גן עדן. ככה החלטתי בזה הרגע. לא משנה על ידי מי תיעשה מלאכתם, העיקר שהצדיקים יצדיקו את קיומם.

בני מתחלף עם אחותו עדנה או כפי שכולנו נקרא לה מעכשיו "הרבנית בן ישי". היא בת 50, תושבת ירושלים שנשארה ללון במיוחד בנתניה כדי להגיע להדריך בטיול, מכוסה מכף רגל ועד ראש, והשביס המתוח על שערה מדגיש תווי פנים יפים וזורחים והיא משדרת חום ובלתי אמצעיות. כשאני שואלת כמה ילדים יש לה, היא שותקת נבוכה, כי "מעל עשר לא אומרים". ונכדים? אני שואלת. "שיהיו בריאים, מעל עשרים לא אומרים". 

"הרבנית", אני שואלת, "איך את עושה את זה?" 

"בנחת", היא עונה לי, "והם גם מגדלים אחד את השני, את יודעת". היא תספר מעשיות ואגדות, סיפורים על הצדיק ההוא והזה, ותפגין כישורי מ"כית כשתפקוד עלינו: "יש לכם חצי שעה בדיוק, והיידה אנחנו על האוטובוס. לא מחכים למי שמאחר". 

ביקור אצל עץ האלה, ליד קברו של בן עוזיאל. כל אחת משאירה מזכרת, כדי שלא ישכחו את בקשתה

כמו בזאר גדול של ברכות 

"נו, גברת, מה איתך? את אשת איש? את חייבת מטפחת לראש!"

"אני לא חייבת מטפחת, אבל בחיי שהיא יפה. כמה זה?"

"שתיים בעשר. את יודעת מה? קחי שלוש בעשר. וגם הצמידים ירדו לחמש. רוצה? נר ישועות יש? נר הבדלה יש? מה עם כרית לברית לבן שלך שיבוא בעזרת השם? היידה גיברת, לא לחלום, לא להסס. גם הכיפות ירדו לשלוש בעשר". 

 

התחנה הראשונה במסע הישועות היא קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, המקום שבו נערכת הילולת ל"ג בעומר בהשתתפות חצי מיליון איש מדי שנה. זו הפעם הראשונה שאני פה, ואלוהים - כמה חם. כל הדרך אל מבנה הקבר אני מחפשת בעיניים את גלעד ושלומית. סקרנית אם עיניהם נפגשו. כל הדרך אל הגליל ישן גלעד על מושב האוטובוס האחורי ועכשיו פיספסתי אותו. נעלם לי אל תוך עזרת הגברים.

עשרות אנשים מושיטים אלי פחיות מכל הסוגים והגדלים, מבקשים צדקה ונראים בדיוק כמו מבקשי הצדקה בצמתים של תל אביב. מבטיחים לי בריאות ופרנסה, מתחננים על ילדיהם הרעבים, על טקס בר מצווה שאין ידם משגת לערוך. ובתוך הדוחק המחניק נמצאת המצבה של רבי שמעון בר יוחאי, והרבנית דוחפת אל מתחת ידיי ספר תהילים ופוקדת: "תקראי!" 

"אבל הרבנית, מה אני אמורה לבקש?" 

"הכל, יפתי!" היא עונה, "מה שחסר לך". 

צלחות פלסטיק מציעות בייגלה דלוח. "חכי, חכי תראי איזה שולחן פותחים תמיד אצל הגברים, תמיד זה פריסה מאוד מרשימה אצלם", מבטיחה לי אחת המתפללות הצעירות שהצליחה לעבור את מחסום הסלקטורית הקשוחה ונכנסה לקבר במכנסיים שמעליהם כרוך צעיף גדול.

בדרך היפה מעין זיתים לצפת שוכן "ציון רבי יהודה בר אלעאי". "ציון" על שום השערה ששם הוא קבור. הרבנית מקצה לנו בדיוק רבע שעה להיות שם. "זה קבר בונוס, הוא לא היה במסלול המתוכנן". בידי כל הנוסעים והנוסעות דף מודפס עם כל הברכות הרלוונטיות. על ציונו של רבי יהודה בר אלעאי מקובל לקרוא את התפילה על הפרנסה. "אבל רגע, צריך להקיף שבע פעמים את המבנה ותוך כדי להתפלל", פוקדת עלינו הרבנית ואנחנו כולנו מקשיבים לה. בחיי שהיתה יכולה להיות מפקדת מצטיינת בצבא. אני בכוונה מתהלכת ליד שלומית. היא מחייכת אלי. אבל איפה גלעד נעלם כל פעם מחדש? אני חייבת להכיר ביניהם. יש לי עוד שני קברים ואת כל הדרך חזרה למרכז כדי לספק לסיפור שלי סוף טוב. 

גלעד נשאר לישון בסוף האוטובוס. הוא לא ירד לקבר הזה, העייפות הכריעה אותו. הוא הגיע לטיול אחרי משמרת לילה של עבודת אבטחה. כל הלילה היה ער. אתמול בלילה ישב בסלון עם אמו, והיא הציעה שייסע להילולת רבי יונתן בן עוזיאל, למה לא בעצם? שלושה מקומות נותרו על האוטובוס אז היא מיהרה לרשום אותו. לו אין בעיה להיות ספונטני והוא מתחיל להרגיש את הלחץ המתון שהוריו מפעילים עליו. הוא סטודנט לראיית חשבון וכן, היו לו דייטים, אבל זה אף פעם לא התפתח למערכת יחסים רצינית. "אני יודע בדיוק מה אני מחפש. ואני יודע שכשאני אראה אותה, אני אדע שזו היא". והייתי חייבת לשאול: "לזו שיושבת ממש מלפניך שמת לב? היפה בחולצה הסגולה?"

הקפות סביב קבר הצדיק. אחרי הסיבוב הרביעי, אי אפשר שלא להרגיש את האנרגיות שבאוויר

גם הווטסאפ משתתף בחגיגה

הדרך אל הקבר הבא משרה אווירה של חוץ לארץ ומתפתלת אל תוך יערות עצי אורן וארזי לבנון. בתחתית הגיא מבצבצת הכיפה הכחולה של הקבר, וקולות ההילולה הנשמעים למרחוק יוצרים דיסוננס עם הבתים של עמוקה שמבצבצים מלמעלה, אלה שאליהם בורחים התל־אביבים שיכולים לממן את הצימרים היוקרתיים. וזו פעם ראשונה שאני משתתפת בהילולה והיא מרגישה כמו... הילולה. מאות אנשים, מוסיקה קצבית בוקעת מרכבי ברסלבים המקפצים בשמחה, וקולות שבוקעים ממיקרופונים מבטיחים: "היום את יכולה לבקש לעצמך זיווג הגון! היום אתה יכול לבקש למצוא את האחת והיחידה". אוהלי הכנסת אורחים מקיימים את מצוות הסעודה ומציעים פירות ושתייה. כרוז מכריז שהרב איפרגן ממש כאן, ואפשר להיכנס לקבל ממנו ברכה.

נדב, מתנדב ממד"א אומר ש"היית צריכה לראות מה היה פה בלילה. היו פה אלפים. ומחמש בערב בכלל אי אפשר יהיה לזוז פה, מה גם שבחמש יהיה תיקון אלף השופרות למעוכבי זיווג. את מעוכבת זיווג? כדאי לך להישאר, זה מחזה על גבול הסוריאליסטי אבל הוא מרגש מאוד, אי אפשר להישאר אליו אדיש".

אני מעוכבת זיווג. 

זה הכינוי שלי על קברו של יונתן בן עוזיאל, ועם כל החילוניות שלי אין לי לאן לברוח כרגע. מעוכבת זיווג. בדיוק כמו הבת של זהבה, שהיא בת 27, כזו מוצלחת לדבריה, מסיימת לימודי משפטים, ורק חבר אין לה. בדיוק כמו הבת של קרול, שהתחתנה בגיל 30 ואחרי חצי שנה התגרשה, תודה לאל, הבינה שהוא לא בשבילה הבן בליעל. אז עכשיו היא מבקשת בן זוג לבת הגרושה שלה. רוצה לראות אותה מאוהבת ומאושרת, רוצה שמישהו סוף סוף יחבק אותה ויגיד לה שהיא נהדרת. והיא באה עד לפה בשביל הבת, למרות שהבת אמרה לה שתפסיק כבר עם הפרימיטיביות הזו. היא רוצה לדעת שעשתה הכל בשביל לפתוח לה את המזל.

"אבל הרבנית בן ישי", אני מקשה בדרך הארוכה מהחניון אל הקבר. "הוא היה רווק חשוך ילדים, אז תסבירי לי מה העניין איתו, עם היונתן הזה?"

"דווקא בגלל זה העלייה לקברו מבטיחה היוושעות בתחומים האלה, כי לקבר שלו עולים אנשים עם בעיות כמו שלו היו, הייתי מצפה שתביני את בעצמך, חביבתי. וחוץ מזה הוא היה כזה תלמיד חכם בתורה שהוא ממש לא מצא זמן לשאת אישה. בקיצור, אני ראיתי הרבה ישועות פה יפתי, ובהחלט אפשר ואפילו צריך לבקש על קברו זרע בר קיימא, פרנסה טובה, נחת מהילדים, בריאות טובה, זיווג הגון וזוגיות טובה. יש לך את הדף של התפילה אצלך?"

אני עושה את העלייה אל הקבר סמוכה לשלומית. היא כבר מדברת איתי. קיבלה בווטסאפ הודעות עם שמות של חברות ומכרות שמייחלות להתחתן. הילה בת רבקה, מיכל בת יפה. רשימה ארוכה. הפתקים של פעם הוחלפו ברשימת סמסים בלתי נגמרת. הנשים נכנסות דמומות וכל אחת מתכנסת בתפילתה שלה. המוני נשים מסתדרות בסדר מופתי באולם הקטן שבו הקבר נמצא, והאנרגיה היא נשית ורכה, אפילו קצת נוגה. ועוד דמעות של תחינה יורדות, ועוד בכי מנסה להיכבש, וכולן הופכות להיות נשות סוד של כולן. ואני מסתכלת על שלומית כל הזמן. היא מתפללת ומתחילה לבכות. ואני אחריה. נטולת מסיכות, נטולת שיפוטיות, נטולת ציניות. משהו בלתי מוסבר בבחורה הזו כבש אותי באחת ואני כרגע איתה בתפילותיה. בשבילה.

וגם תפילה אחת בשבילי. שיהיה. וכדי שהמשימה תושלם באופן הכי רציני שיש, למרות הקושי להתחבר. כי מה כבר יש להפסיד. והרבנית הרי הבטיחה לי שאיוושע, ובכל רגע היא מקבלת טלפונים של הודיה. למעלה, על גג הקבר, מתכנסות כל נשות האוטובוס ויחד אנחנו מקיפות את כיפת הקבר שבע פעמים, חבורת נשים שבראשן עומדת הרבנית וקוראת בכל ליבה: "אדוני, שמע בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי..." ובסיבוב הרביעי כבר אי אפשר להתכחש לכוחות של האישה הזו.

"ובעזרת השם כשתתחתני", אומרת לשלומית הרבנית האנרגטית, "יקיפו אותך שבע פעמים". 

"אז רגע", אני מקשה, "בעזרת השם או בעזרת יונתן בן עוזיאל, זכותו תגן עלינו, שלומית תמצא חתן?"

"הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית, ככה זה עובד. הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר. זה קבר, אני מזכירה לך".

"אבל כל כך הרבה בנות לחתן? זה מתיש, לא?", אני שואלת.

"תדאגי לעצמך ותתחילי להשתדל. את מבינה למה אני מתכוונת להשתדל? אני חושבת שאצלכם החילונים קוראים לזה להתחיל לעשות רעש..."

ואז היא אוחזת בסנטרי ומסתכלת לי ישר אל תוך העיניים, ומברכת אותי כאילו שהיא מכירה אותי שנים, הרבנית בן ישי. והיא מצליחה לרגש אותי, למרות כל ההתנגדויות המוטמעות שלי, כי כזו היא הרבנית. אישה מרגשת.

רגע של התייחדות עם בורא עולם

לא מזיק לומר תודה

ענבל וחברותיה (להלן "החבורה של ענבל") משתפות איתי פעולה ולא חוששות גם להצטלם. ארבע בנות הן הגיעו לטיול אל קברי צדיקים מכפר סבא ומחדרה. ענבל, שירן ורותם עובדות בשירות לקוחות ב"הוט". ענבל מקפידה להגיע בכל שנה, מאז שביקשה בריאות לאחיה שנפצע בתקרית צבאית ובקשתה נתגשמה לה. שירן רק בת 21 אבל מבחינת אבא שלה היא כבר חייבת להתחתן, וזה הרבה יותר חשוב לו מאשר שתלמד למשל, הוא גם לא טורח להסתיר את סדרי העדיפויות שלו. ענבל בת 29 וגרה לבד והטיול הזה הוא מבחינתה יום כיף, ניקוי ראש ובקשה לזיווג, בטח. למרות שהיא ממש לא ממהרת, חשוב לה לא להתפשר, וכבת להורים גרושים היא יודעת בדיוק מה היא לא אמורה לעשות. 

יחד אנחנו הולכות להדליק נרות ומשם לעץ האלה הארצישראלית שנטוע ממש סמוך לקבר ולענפיו קשורים סרטים, חגורות, צעיפים, שקיות ניילון ועוד כל מיני כדי להבטיח שבן עוזיאל לא ישכח אף אחת מהמתפללות. מי שידעה מראש הגיעה מצוידת בצעיפים ובסרטים, ואנחנו נאלצנו לאלתר מטפחות נייר. שיהיה. שנשאיר סוג של חותם שלנו. למה לא?

"למה לא? מה כבר יכול להזיק? הרי על הדרך הרווחנו את ארץ ישראל היפה, התאווררנו, לקחו אותנו, הדריכו אותנו, למה לא?" אומרת חנה שהגיעה עם חברתה ומצטרפת לשיח שלי עם החבורה של ענבל.

"אני בכלל באתי להודות, אני לא באתי לבקש. הבן שלי וכלתי ניסו להביא עשר שנים תינוק לעולם. עשר שנים תמימות, הכלה שלי היתה הרוסה מהורמונים של אינספור הפריות מבחנה. ובאתי לכאן לקבר, וביקשתי עבורם פרי בטן, ותודה לאל, אחרי שמונה חודשים היא הרתה ויש לי נכד מקסים בן שנתיים והרגשתי חובה להגיע להודות. טיול שעולה 130 שקל בסך הכל, שאני לא אבוא להודות? כל אחד צריך להיאחז במשהו בצר לו. אני נאחזתי בקברי צדיקים. זה אומר שאני פחות משכילה או פחות אינטליגנטית? ממש לא. זה אומר שלי פשוט יותר קל, ושאני עושה כל מה שאני יכולה, והנה, הצליח לי".

התחנה האחרונה היא קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. מרתון קברי צדיקים מתיש פיזית וגם נפשית. 50 איש שבשבע בבוקר היו עדיין מנוכרים, ביישניים וחרישיים הופכים בשלב הזה של היום לחבורה תקשורתית ומגובשת.

וגלעד, הוא מבקש ממני לברר בחשאי על שלומית. ואני לא מאמינה שזה קורה לי. התסריט שלי עולה על כל דמיון והסוף הטוב של הכתבה שלי עומד להתרחש. ואני מבקשת לשבת לידה, והיא מסכימה. ופרח ה"אל תיגע בי" שכבש אותי כבר בשבע בבוקר מספרת לי שהיא או־טו־טו בת 30, והיא מסיימת דוקטורט בביולוגיה, והיא גרה ב"ביצה" שבגבעת שמואל, אותן דירות מאוכלסות ברווקים וברווקות דתיים בני 25 עד 40, המכונות "ביצות".

"אני לא רוצה לטבוע שם, בביצה המתעתעת הזו, ואני שואלת את עצמי למה עד עכשיו לא נישאתי. הייתי עסוקה באקדמיה ומשהו שם נתקע. הרווקות המאוחרת הזו במגזר שלנו היא זו שמגדירה אותי, לצערי ולמורת רוחי. זה לא משנה שיש לי תארים מפה ועד הודעה חדשה ושיש לי עוד כל כך הרבה מה להציע. מבחינת החברה שאני חיה בה אני רווקה וזהו. אף אחד מהמשפחה שלי לא יודע שנסעתי היום לעמוקה. זו נסיעה שלי פרטית ואישית".

ואז אני מספרת לה על גלעד. והעיניים שלה מאירות. ואני עוברת מושב אחד אחורה לגלעד ומספרת לו עליה. שוכחת את המקצוע שלי, הופכת להיות שדכנית שיכורת הצלחה.

"היא עוד מעט בת 30?" הוא לוחש לי. "ואוו... לא. אני רק בן 26. לא, לא, זה גדול עלי, אני מצטער".

 הייתי בשליש גן עדן. כמעט. ונאלצתי לחזור חזרה. 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו