כולנו היינו מוותרים בחפץ לב על הנסיבות שבהן כל זה קרה, אבל יכול להיות שלנגד עינינו משרטטות שלוש משפחות את קווי המתאר של ישראליות חדשה. שלושה אבות, ובעיקר שלוש אימהות שמשדרות מערכת שלמה ואחרת של עיקר וטפל, של פרטי וכללי. יש כאן לוגיקה אחרת, כמעט עברית אחרת, מזו שהרגילו אותנו לחשוב שהיא כל מה שיש כאן וכל מה שאפשר לצפות לו מהחברה הישראלית. אילו רק משפחה אחת, נניח שער, היתה מגיבה כמו שהגיבה. מילא, היינו אומרים. תמיד היו פה ושם צדיקים גמורים בסדום־סיטי. אבל התזמור הבוטח והמדויק שבו שלוש המשפחות הללו יודעות לשקול את כאבן, לנשום עמוק לפני כל מילה ולפסוע בטבעיות על השביל הצר שבין כל צמדי הניגודים שיש בעולם, מעלה על הדעת שאולי זה לא מקרה. אולי יש כאן סימנים ברורים להצלחתו של איזה חינוך. של איזה דור. של איזו מערכת ערכים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התזמון מהדהד. שלוש המשפחות הגיחו מאלמוניותן המאושרת אל מרכז התודעה שלנו, בדיוק רגע וחצי אחרי "מירוץ הנשיאות" המכוער ביותר שהיה כאן אי פעם. תשלובת היוהרה הריקה, הצהרות ההון המבישות, הדיבורים הזולים בנוסח "זה אצלי בכיס" והחשדות ש... הפכו די מהר לחלק מהפולקלור וההומור המקומי. כמו תמיד, הבדיחה היתה על חשבוננו, והתחושה העגומה שרבצה בקרקעית הנפש כמו שאריות של קפה בוץ עם בדל מעוך, היתה שזה פחות או יותר מה שמגיע לנו. מכאן ולהבא ושוטף פלוס נצח. זהו פרצופה של המדינה, כדברי המשורר, והוא לא הולך להתייפות עם השנים. היו שהציעו כבר לקבל את העובדה הזאת ולהסכין עימה. לא מזמן, למחרת אחד ממשפטי אולמרט, טענו בעלי טורים נחשבים בעיתון המתחרה ששוחד הוא לא דבר כל כך נורא כמו שחושבים. המסר היה שבעצם אפשר לחיות עם זה. בואו נזרום.
גם עם הייאוש אפשר לזרום, והאמת היא שכבר התחלנו להיערך. אבל הנה לנגד עינינו דגימה אקראית של ישראלים שהם ההפך המוחלט מדמות הישראלי המכוער שהתקשורת הישראלית נהנית כל כך לטפח. אני מכיר אותם בדיוק כמוכם, כלומר כמעט בכלל לא, ואני מוכן לחתום שהם לא רק מגיבים כמו שהם מגיבים לצרה הגדולה שניחתה עליהם. גם בימים כתיקונם הם די בסדר. הם לא דוחפים בתור. לא משאירים אחריהם לכלוך בסוף הפיקניק. לא עוקפים בפראות את הרכב שעצר מול מעבר החציה כדי לדרוס עוד זקנה. הם לא מגדלים רוטוויילרים, ולא מבלים בקזינו; לא שולחים טוקבקים פוגעניים בעילום שם; לא קונים דירת שני חדרים בתל אביב ומשכירים אותה כשלוש יחידות דיור וחצי. הילדים שלהם לא שמים לאף אחד סם שינה בבירה, לא הולכים לבלות עם סכין בכיס, לא מטנפים חדרי מלון בבודרום - מה יש להם לנסוע לבודרום? - בכלל, לא מתעבים את מי ששונה מהם ולא פוחדים ממנו. לא מתחנפים אליו ולא סותמים לו את הפה. מי הם? הם אנשי אמונה מתונים. תורה ועבודה. משפחתיים מאוד. נשים מטופחות במטפחת, וגברים בלא זקן. כולם בעלי מקצוע. כולם אנשים קהילתיים. למרות הנסיבות רואים שהם חייכנים. אוהבים את החיים, אבל לא טורפים אותם מידיו של הזולת. יש כמותם עוד המונים.
איור: עציון גואל
מדובר בציבור המושמץ ביותר בישראל. מה לא אמרו עליהם? אמרו שהם לא עוסקים בהתיישבות. ואז אמרו שהם מתיישבים מדי. אמרו שהם חננות. קונילמלים. שהם לא גבריים. ואז אמרו שהם גבריים מדי. אמרו שהם לא משרתים בצבא. ואז אמרו שהם משרתים מדי. אמרו שהם לא עושים אמנות, אז כל הישיבות והאולפנות פתחו מגמות קולנוע, שירה ותיאטרון. ואז אמרו שהם שוב מגזימים. נדמה לי שאני יודע בדיוק מתי ישראל תגיע למונדיאל, וזה יקרה בערך רגע אחרי שאחד מראשי הישיבות יחליט שכדורגל זה מה שחשוב למען אחדות ישראל וגאולתו. שנה לאחר מכן תתפצל הישיבה לישיבת "טיקי טקה" ("טיקון הלב" בעברית) וישיבת "טוטאל פוטבול" (ובקיצור טוטפות), אבל הנבחרת בכחול־לבן תגיע למונדיאל, ואני לא בטוח שאני צוחק. כך או כך, בדיוק ביום ההוא יקום מישהו ממערכת "הארץ" וידרוש להוציא את הכדורגל מחוץ לחוק.
אחרי הרגע הלא ייאמן ההוא שבו חגגו בטלמון מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת של השוטר, זוהו כמה תגובות היסטריות בתקשורת. בני המשפחה שלא שכחו שגם השוטר הוא בן אדם, ויצאו מגדרם הפרטי כדי לשיר ולנפח בלונים, עשו את זה הכי טבעי והכי פשוט, ודווקא לכן זה היה ניצחון כל כך מהדהד. לא כולנו שמחנו לראות את זה. יש כמה שאני בטוח שעדיין ממשיכים להריץ את הסרטון כדי לזהות זיופים. הם כבר מבינים שגושים טקטוניים זזים ומשנים מקום על מפת הישראליות. יש כאן ציבור שמבשיל להנהגה. רובו צומח לשם דווקא מכיוון החינוך, ולא מהמשפטנות או העסקים. יש בינינו כמה שהאפשרות הזאת מהלכת עליהם אימים עד כדי כך שהם יהיו מוכנים להתגעגע - מראש ולמפרע - לאולמרט ולפואד.
יש אנשים שתלויים למחייתם בהמשך טיפוח אגדת הישראלי המכוער. הם יעשו הכל למען שימור מורשת הקריצה והצ'אפחה, ה"אני ואני ואני", הדובר והפרקליט הממולח, הבינוניות והייאוש המוחלט. רק על הבסיס הזה הם יכולים להתבלט, להצטיין או להאשים את הכיבוש. הימים הללו הם ימים קשים למחנה הזה. ימים של חילופי משמרות, הרהורים נוגים וחשבון נפש. אפשר להושיט להם יד אוהבת. אחרי הכל, הם האחים שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו