בחורף 1909 הוכתה ירושלים מגיפות וחולי. בייאושם כי רב, פנו עסקני ירושלים אל הסגולות והקמעות. הם קיימו במורדות בית העלמין של הר הזיתים את טקס "חתונת מגיפה": יתום ויתומה הנישאים תחת חופה שחורה, בינות לקברים. טקס זה - כך האמינו - הוא סגולה לעצירת המגיפה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, התקשה להחריש מול התמונה המצמררת הזאת, וב־25 במארס 1909 כתב בעיתונו "הצבי": "אל תאמרו כי אלמנה ירושלים מבעלי סגולות מועילות... היש לך דבר יתר מגוחך מהמעשה הזה?... ואפילו רגע, אין העם הזה חושב, כי ימי החשך והבערות עברו, כי המחלות - לא מגבוה נשלחו אלינו, כי אין תפילה בעולם, יהי למי שיהיה, שתוכל להעביר מחלה מעל הארץ. וכמו לפני שלושת אלפי שנה, כן היום, מביט העם הזה ב'הבל' הנעשה לפניו, ברצינות רבה ובאמונה עוד יתר רבה". בן־יהודה תיאר את הטקס המוזר בתערובת של ציניות, חלחלה והומור וחתם את רשימתו במילים: "בזה העטו היהודים בושה וכלימה על כלל ישראל".
))))))))))))1.jpg)
סגולה לעצירת מגיפה? קהל נאסף לחתונה שחורה, 1909 // צילום: מתוך אוסף ד"ר דניאל ודניז ריין; יששכר פולק, אוסף אדית פולק־ארלנג
את התמונה שהנציחה את ה"חופה השחורה" באביב של שנת 1909 אפשר לראות במוזיאון מגדל דוד, שם היא מוצגת במסגרת התערוכה "ירושלים: גיליון רפואי", הפורסת את סיפורה של ירושלים בראי הרפואה, מימי דוד המלך ועד היום. 300 המוצגים - שרובם לא זו בלבד שלא הוצגו עד היום, אלא שלא היה ידוע על קיומם - מספרים את סיפורה של הרפואה בירושלים, אך עוד יותר מכך - משמשים בבואה לתולדות העיר, דרך סיפור חוליה, רופאיה, מחלותיה ובתי החולים שלה.
"בירושלים", מציינת אוצרת התערוכה, ד"ר נירית שלו־כליפא, "אינך סתם חולה או בריא. כל מה שקורה כאן הוא רווי משמעות דתית, ויכוחים ומאבקים על אמונה וכפירה, עונש וחטא, שבט וחסד. בעיר הזאת לא תמיד משנה מה המחלה או הרפואה, אלא מי האל שלוקח את הקרדיט על הריפוי שלך", ואכן, אחדים מהפריטים בתערוכה מספרים זאת בדרכם.
מעשה במפת משי
בתערוכה אפשר להתרשם מערימת התצלומים והמכתבים המצהיבים שהעבירו בני משפחתו של רופא העיניים ד"ר משה ארלנגר למוזיאון מגדל דוד. ארלנגר נשלח לארץ ישראל בשנת 1908 על ידי אגודת "למען ציון" מפרנקפורט. הוא היה חרדי אדוק ולא ציוני. החברה ששלחה אותו לכאן אמנם ביקשה לסייע לעניי ירושלים, אבל ביקשה גם למנוע מהם לפנות לבתי החולים של המיסיון.
הפשקווילים שהוציאו רבני ירושלים באותן שנים, המוצגים אף הם בתערוכה, ממחישים זאת היטב: "שלא יקראו את הרופא של המסיתים, אף לבית החולה, ושלא להשתמש ברופאים ורפואות של המסיתים כלל וכלל", ואף אזהרה כי מי שיעבור על ציווי הרבנים, "יהיה מופרש ומובדל מעדת ישראל". אם חלילה ימות בבתי החולים הללו - אף לא ייקבר בקבר ישראל.
ארלנגר היה האלטרנטיבה. הוא נשלח ארצה כדי שליהודים תהיה כתובת אחרת לפנות אליה. הוא מילא את ייעודו בנאמנות, אבל היה קנאי גם לשבועת הרופא שלו. הרופא החרדי ששהה בסך הכל שנתיים בארץ, טיפל בבני כל הדתות והעדות שהגיעו למרפאתו, וניתח יהודים, נוצרים ומוסלמים אפילו בשבתות ובחגי ישראל.
באחד ממכתביו להוריו, סיפר להם על "השייח' מאבו דיס, שודד וראש כנופיה שבמשך עשרות שנים הטיל אימתו על הכל", עד שחלה בעיניו. ארלנגר ניתח את השייח' והציל את ראייתו. בתמורה העניק לו המנותח המפורסם תשורת תודה - מפת משי רקומה, בדגמים המדמים פסוקים מהקוראן. תמונת הרופא המטפל בחוליו ומפת המשי מוצגות עתה בתערוכה יחד עם פריטים נוספים מעיזבונו של ארלנגר.
לסבל האנושי יש שם
הרופא האגדי ד"ר משה ואלך, שניהל עשרות שנים את בית החולים שערי צדק תחת פיקוח יהודי אורתודוקסי מחמיר, הציל אלפי אנשים, אבל שמו גם נכרך בסיפור מביך, היפוך לכאורה להתנהלותו של ארלנגר, שהיה אף הוא רופא חרדי. ומעשה שהיה כך היה; בשבת, 16 באוגוסט 1913, הגיע אל ד"ר ואלך הנער שמואל ברגר, שחלה במחלת גרון. הוא ביקש להתאשפז אך נדחה. משפחתו טענה שוואלך התנפל עליהם בחרפות ובגידופים: "פושעי ישראל ומחללי שבת", וגירש אותם בגסות לרחוב. ואלך הכחיש זאת וסיפר שהנער נבדק, ומשנמצא שמצבו קל - התבקש לחזור עם צאת השבת. במוצאי שבת התאשפז הנער בבית החולים וביום ראשון בבוקר נפח את נשמתו. ירושלים געשה. ואלך הואשם שקנאותו הדתית גברה על יושרתו הרפואית ועל מידותיו האנושיות. לאחר האשמות הדדיות ופולמוס ציבורי מאוד לא מנומס, חילצה אותו אגודת הרופאים מהתסבוכת באמצעות ניסוח פתלתל של שורת מסקנות, ואיפשרה לו להמשיך לעבוד כרופא וכמנהל בית החולים.
))))))))))))6.jpg)
תינוקות ממתינים לשקילה. בית החולים הדסה, 1925 // צילום: באדיבות "הנדיב"
בית החולים שערי צדק העביר למוזיאון מגדל דוד מוצגים רבים המתעדים את פעילותם של בית החולים ושל ואלך לאורך השנים. בין היתר מוצגת מחברת פצועים המכילה עשרות עמודים שנשמרו 66 שנה בשערי צדק, ובהם תיעוד של כל הפצועים שאושפזו בו במלחמת השחרור. מעבר לשם, לגיל, לכתובת ולדיאגנוזה, מספרת המחברת את מצבה של ירושלים בתקופת הקרבות באמצעות הסיפור הרפואי.
שערי צדק שמר את כל הרשומות הרפואיות מאז היווסדו בשנת 1902, כולל את התיקים הרפואיים של פצועי מלחמת העולם הראשונה ופצועי מלחמת ששת הימים, שבהם נזכרים גם פצועים שבויים ירדנים שאושפזו בבית החולים. שלו־כליפא מכנה זאת "הגניזה הירושלמית. כל המלחמות מתורגמות שם לסבל אנושי". החולה הראשונה שהרישומים הללו מתעדים היא חנה רבינוביץ בת ה־29, אשת הקצב יהושע מהקהילה האשכנזית, שהחלימה לאחר אשפוז קצר. לליקוט החומרים, לתחקירים ולעבודה הרבה שבאיסוף המוצגים מכנסיות וממנזרים, שדרשה רגישות רבה, ולעיתים אף עבודה כמעט בלשית, נרתמו מנכ"לית המוזיאון אילת ליבר, מנהלת תחום התרבות במוזיאון תמר ברלינר, ועובדת הארכיון של המוזיאון חמוטל וכטל.
המחברת הגדולה
אחד הגילויים המרתקים בתערוכה הוא "מחברת מיוחס". למען האמת מדובר בספר עב כרס, ספר הרפואות של משפחת מיוחס הידועה, שהתיישבה בירושלים במאה ה־16 ובשנת 1873 בנתה את ביתה בכפר השילוח (סילוואן) שמחוץ לחומות. מקרב המשפחה יצאו רבנים ופרנסי קהילה שהותירו אחריהם כתבים וחיבורים רבים. בבית המשפחה בכפר השילוח נשמר ספר כתוב בכתב יד חצי קולמוסי, שכתיבתו החלה כנראה בשלהי המאה ה־18, ובו מידע על תרופות, קמעות ושיטות ריפוי. כשהמיוחסים עזבו את הכפר לפני מלחמת העצמאות הם הפקידו בידי שכניהם, בני משפחת גוזלאן (שהגנו על היהודים בפרעות 1936), שלושה פריטים: מזוזת ביתם, ספר פיוטים ואת ספר הרפואות העתיק. אחרי מלחמת ששת הימים השיבו השכנים הערבים למשפחת מיוחס את שלושת הפריטים.
שלו־כליפא והעוזרת שלה, איילת הלל כהן־אורגד, שמעו על ספר הרפואות העתיק וחיפשו אחריו חודשים ארוכים. הלל היא שאיתרה אותו לבסוף אצל יעלי מיוחס, בתו של יוסף מיוחס, אחרון מתעדי קורות המשפחה. מיוחס הבת מחזיקה עד היום בפריטים רבים נוספים המספרים את תולדות המשפחה הוותיקה, ואת ספר הרפואות העתיק העבירה לתצוגה במוזיאון.
ד"ר נירית שלו־כליפא // צילום: אורי לנץ
הספר כולל מאות עמודים ובהם: "קמע למי שיפחד בלילה", "סגולה לזמן הדבר והמגיפה", מרקחת "לכל מיני כאב הראש", תרופות "לכאב הלב וחטיפת הלב" (כך במקור; נ"ש) ואפילו "סגולה להבריח לילית מבית היולדת". תרופות רציניות יותר ורציניות פחות, שמלמדות אותנו לא רק על הרפואה בימים ההם, אלא גם על המחלות ומצב התחלואה במאות הקודמות.
איתורו ארך חודשים. ספר הרפואה של משפחת מיוחס
פריט מסקרן נוסף המגלם פרק בהיסטוריה של ירושלים הוא פנקסי משפחת פרנס: רשימות 1,800 הנקברים בחלקת המגיפה, חלקה י"א בבית הקברות בהר הזיתים, בימי מגיפת הכולרה של שנת הכור"ת, תרכ"ו (1865). משפחת פרנס היתה ממונה על הקבורה של עדת הספרדים בהר הזיתים. מגיפת הכולרה התפשטה באותה שנה ממצרים והניסיונות למנוע אותה באמצעות סגר ועצרות תפילה עלו בתוהו. כעשירית מיהודי ירושלים נספו במגיפה. הפחה ופמלייתו נעלו את שערי החומות ונסו על נפשם, ובעקבותיהם הקונסולים ועשירי העיר. רק רופאים מעטים וקבוצות עזרה הדדית עשו ככל שביכולתם כדי להקל את המצוקה. בין חומותיה של ירושלים השתלבו הבכי וזעקות השבר של תהלוכות האבלים, בזמרה ובהילולה של תהלוכות המתנדבים שסעדו את החולים.
מגיפת הכולרה היתה, כידוע, אחד הגורמים שהשפיעו על היהודים לצאת מחוץ לחומות, ולמעשה עודדה את התפתחות ירושלים החדשה. משה מונטיפיורי התקשה באותן שנים לשכנע את יהודי העיר לגור במשכנות שאננים החדשה. רק משפרצה המגיפה והיהודים נוכחו לדעת שהתנאים הסניטריים מחוץ לחומות טובים פי כמה, נפרצה הדרך להתיישבות היהודית החדשה.
מגיפות דבר קטלניות היכו בירושלים כבר במאות ה־17 וה־18, ונוכח אוזלת ידם של השלטונות היו אלה הנזירים הפרנסיסקנים, חברי "משמרת ארץ הקודש" (קוסטודיה טרה סנטה), שהתגייסו לטפל בחולים תושבי ירושלים, בני כל העדות והדתות. עשרות מהנזירים שחלו במגיפה שילמו על כך בחייהם.
במנזר סן סלוודור פעל בית חולים וגם בית מרקחת ששמו נודע בעיקר בזכות "הבלזם של ירושלים", משחה פרי המצאתו של האח אנטוניו מנזני. הבלזם, שמרכיביו מוצגים עתה בתערוכה, הוכן מצמחים מסביבת ירושלים, ויוחסו לו סגולות מרפא רבות, ובהן ריפוי חולי מגיפת הדבר.
פרק אחר בהיסטוריה של ירושלים, העולה מבין מוצגי התערוכה, הוא סיפורו של בית החולים לילדים מריאנשטיפט, שהקים ד"ר מקס סנדרצקי בשנת 1872 ברחוב הנביאים. רק כ־50 שנה מאוחר יותר הקימה ברטה ספפורד וסטר, בת המושבה האמריקנית, את בית התינוקות בעיר העתיקה, כיום מרכז "ספפורד" לילדים. הרופאה הראשית במרכז הרפואי הזה עד 1948 היתה היהודייה ד"ר הלנה כגן.
בשלהי המאה ה־20, מתעדת אוצרת התערוכה, "החלה לפעול בבית שבו שכן בית החולים מריאנשטיפט ברחוב הנביאים, עמותת 'שבת אחים', שהביאה לישראל ילדים ממדינות ערב וממדינות במצוקה, הזקוקים לניתוחי לב". הילדים והוריהם התגוררו בבניין ההיסטורי לפני הניתוח, ובתקופת ההחלמה.
יד ראשונה מרופא
העדות הממשית הראשונית לקיומו של מקצוע הרופא בירושלים היא בולה, טביעת חותם, שנמצאה בחפירות בעיר דוד, שאף היא מוצגת עתה במוזיאון. הבולה נושאת את הכתובת "לטבשלם בן זכר הרפא". לצידה מוצבים כלי רפואה קדומים שהושאלו מחדרי המנזרים הירושלמיים; חפצים ייחודיים מאוספים פרטיים וירושות שעוברות במשפחות ותיקות מדור לדור; מכשיר הרנטגן הראשון שהגיע לירושלים; ערכות רפואה צבאיות; מרשמים רפואיים ושלטי בתי רופאים מפורסמים.
לקינוח, כדאי אולי לחתום כתבה לא ממצה זאת לא בתרופה, אלא ברומן שרקחה הסופרת השבדית הנודעת סלמה לגרלף, כלת פרס נובל לספרות. לגרלף שהתה בירושלים בשנים 1899 ו־1900 ובכישרון רב טוותה בספרה "ירושלים" סיפור על קורותיה העגומים של יהודייה זקנה. ייתכן שיש בו יסוד אמיתי וייתכן שלא, אך ודאי שיש בו כדי להעביר את מורכבותה של העיר ושל מערכת הרפואה שפעלה בה באותן השנים. וכך כתבה לגרלף:
"ברובע היהודי נמצא בית חולים קטן, שיצא לו שם רע בכל העיר, משום שלא היה בו מעולם חולה... בית החולים הזה הוקם על ידי חברה מיסיונרית אנגלית שחפצה לקבל שם יהודים, כדי שתהיה לה הזדמנות להעבירם על דתם. אבל היהודים פחדו שמא יכריחום שם לאכול מאכלים אסורים, ולא הסכימו שיביאו אותם לשם. והנה לפני כמה ימים, נמצא להם בכל זאת חולה לבית החולים הזה. זו היתה יהודייה זקנה ענייה, שנפלה ברחוב בדיוק לפני הבית הזה ושברה את רגלה. היא נישאה לבית החולים, ושם טיפלו בה. אחרי יומיים מתה".
אבל קודם שמתה, מספרת לגרלף, "ביקשה מן האחיות הרחמניות האנגליות ומן הרופא שיבטיחו לה בהן צדק כי ידאגו לכך שהיא תיקבר בבית הקברות היהודי בעמק יהושפט. היא אמרה להם כי בימי זקנתה המופלגת באה לירושלים אך ורק כדי לזכות לכך, ואם אינם יכולים להבטיח לה זאת, מוטב היה לה אילו היו משאירים אותה ברחוב לשכב ולמות שם".
לאחר מותה, ממשיך ומגולל הסיפור, "שלחו האנגלים לראש העדה היהודית, וביקשו לשלוח אנשים שייקחו את המתה ויקברוה. אבל היהודים ענו כי האישה הזקנה שמתה בבית חולים נוצרי אסור לה להיקבר בבית קברות של יהודים.
"המיסיונרים עשו כל מה שיכלו להכריח את היהודים לוותר... הם לא חפצו כי יאבד לה לאישה זו הדבר ששמחה עליו כל ימי חייה המסכנים. הם לא שמו אפוא לב לאיסורם של היהודים, אלא כרו קבר בבית הקברות בעמק יהושפט, וקברו בו את המתה. היהודים… בלילה שלאחר מכן, באו, פתחו את הקבר, והשליכו את הארון החוצה. האנגלים חפצו מאוד לקיים את הבטחתם שהבטיחו לזקנה... שבו וקברוה באותו מקום. אך בלילה הבא הושלכה שוב החוצה..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו