ברגע שעלינו למטוס קלטתי שיש לי פיפי מטורף, וכבר מאוחר מדי לחזור לשירותים בשמורה. פתאום שמתי לב שדווקא היום בחרתי ללבוש את הסקיני ג'ינס הכי צמודים בארץ. והנה, מתחיל לכאוב לי הראש ובא לי למות. אני לא נושמת. וכשאני בלחץ, אני מתחילה לדבר שטויות, בכמויות ובלי הפסקה. טוב, האמת היא שזה קורה גם כשאני לא בלחץ.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שאלתי את עידו, המדריך, אם הוא בטוח שאני קשורה היטב. שאלתי את זה בין 20 ל־30 פעמים. בכל פעם מחדש הוא ענה לי, בסבלנות מעוררת התפעלות, שכן.
"אני אסביר לךָ למה אני שואלת. פשוט, על הקרקע, כשחיברת אותי, אז דיברתי מלא והצחקתי אותך, ולכן חשבתי שאולי זה הסיח את דעתך מהקשירה שלי ללולאות".
כאילו שהבן אדם לא מחבר אנשים ללולאות בתדירות שהוא מצחצח שיניים.
המטוס המריא והתחיל לטפס בגובה. ביקשתי שיפתחו חלון, כי אני לא נושמת. אנה הצלמת התחילה לעשות לנו סלפי במטוס. עידו התחיל להצביע לי על כל מיני מקומות מחוץ לחלון.
"זה מפרץ חיפה, וזה..."
למי אכפת? נראה לך שאני קולטת עכשיו משהו? אמא'לה, יואו, הפיפי...
די, זהו. אני רוצה להתחרט. לא בא לי. חשבתי על הרגע הזה, שתכף יגיע, שבו אני אשב על הברכיים של עידו בפתח המטוס והוא יזרוק אותנו למטה. למי אני צריכה להוכיח משהו? כבר צנחתי פעם אחת, לפני כמה שנים, וסימנתי וי. אז הלאה, לשחייה צורנית.
בעצם, בא לי. ממש. רק שאני רועדת. אולי יהיה יותר מגניב לעשות כתבה על איך באתי לצנוח והתחרטתי?
צניחה או בוטוקס?
רגע רגע. ריוויינד לאזור אפריל. שמתי לב שאני מתחילה להיות יותר ויותר פחדנית, משועממת, משעממת, עייפה... בקיצור, אני מזדקנת!
התלבטתי בין צניחה לבוטוקס. הפור נפל על צניחה. בוטוקס עולה יותר.
דחיתי פעמיים את המועד. בפעם השלישית כבר לקחתי איתי חברה, כדי שלא יהיה לי נעים להתחרט. חוץ ממנה ומצוות "פרדייב - השמורה האווירית", ששיריינו לי צלמת וידאו פלוס מדריך צניחה, גם לא היה לי נעים מאנצ'ו הצלם, שעשה את כל הדרך מחיפה.
_)_)_)_))2.jpg)
מה רע לי בבית, עם העיתונים והניקיונות של שבת? גם ככה כל המדריכים תפוסים
הצניחה הקודמת שלי היתה באותו המועדון, באזור חוף הבונים שלמרגלות הכרמל. חוץ ממנו פועלים בארץ שני מועדוני צניחה נוספים, "Skykef" שבשדה תימן (מדרום לבאר שבע) ו"Skydive" שמפעיל שני מועדונים, במצדה ובאילת. בפעם הקודמת צנחתי טנדם (עם מדריך) מגובה 12 אלף רגל (כ־3.6 קילומטרים). הפעם החלטתי ללכת על טנדם סילון, צניחה עם מדריך מהגובה המרבי לצניחה חופשית בארץ - 14 אלף רגל.
מה ההבדל? בערך עוד 20 שניות של נפילה חופשית באוויר. במקום 50 שניות - דקה ועשר שניות, פלוס־מינוס. רוב הצונחים עושים את זה מגובה 12 אלף רגל, בגלל שזה יותר זול, וגם בגלל שיש גבול לכל תעלול. אפשר להגשים חלומות גם מהגובה הזה.
יש כמה מזוכיסטים כמוני שחוזרים לפעם שנייה, ויש כאלה שבאים להוציא רישיון צניחה, שמאפשר לך לצנוח מכל מקום בעולם. כמעט כל אחד, מגיל 12 עד 65, שבריא פיזית, יכול לצנוח בפרדייב. נשים בהריון או אנשים מעל גובה 1.90 מ' ייאלצו לחפש תחביב אחר. אומרים לי שהחלוקה בין הצונחים לצונחות היא די שווה, כך שאנחנו אולי מפחדות מג'וקים אבל לא חוששות לקפוץ ממטוס. נשים, לך תבין.
כשהגעתי למועדון גיליתי שהוא שינה את פניו מאז הפעם הקודמת שביקרתי בו, והפך למתחם ענק, שכולל אזור שלם של מיני מוזיאון למטוסים שנמצאים כאן מאז ימי האצ"ל ועדיין מסוגלים לטוס. לא שחשבתי לבדוק אותם.
התחלתי בצפייה בסרטון מעורר התלהבות, שמסביר על חוויית הצניחה. הדופק שלי כבר עמד על 240. בתום הצפייה עברתי לעמדת המחשבים למלא טפסים, גיל (30 פלוס 5), משקל (50 פלוס 2), הריון (איך?! כל המדריכים נשואים!), בעיות בריאותיות (OCD נחשב?). שאלו אותי אם אני תחת השפעת אלכוהול או סמים. הלוואי. זה בטוח היה מרגיע אותי.
_)_)_)_))1.jpg)
החזרה הגנרלית היתה דווקא די רגועה
הסעיף האחרון היה לאשר שאני יודעת שמדובר בספורט אתגרי ומבינה את כל הסיכונים האפשריים, ושאני משתתפת בצניחה מרצוני ולוקחת על עצמי את האחריות במקרה של נזק, חלילה. נו, אולי סוף סוף זה יסדר לי כמה דברים במוח.
"למרות שמדובר בספורט בטוח יחסית, זה עדיין ספורט אתגרי", הסביר לי זיו כוכבא, סמנכ"ל התוכן של המקום. "ולכן הצונח צריך לקחת אחריות. יש לנו רזומה של יותר מ־350 אלף צניחות ורמה בטיחותית שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים. שיהיה ברור, אמנם מדובר בספורט אתגרי, אבל זה אחד המועדונים הבטוחים בעולם".
"ואם המצנח לא נפתח?" הקשיתי.
"כמובן, זה לא משהו שאמור לקרות, אבל בשביל זה קיים המצנח הרזרבי", אמר זיו ברוגע. "וחוץ משני מצנחים, יש גם מנגנון פתיחה אוטומטי. גם אם המדריך לא יעשה כלום, המצנח ייפתח במהלך הצניחה".
קראתי את תפילת הדרך פלוס התיקון הכללי ושיר השירים, וקיוויתי לטוב. בזמן ההמתנה הסתכלתי על מקפלי המצנחים וחשבתי לעצמי איך עדיין לא המציאו אפליקציה שתעשה את זה. למה אנשים בשר ודם? ואם המקפל רב עם אשתו? ואם המקפלת נמצאת בתקופה הזאת בחודש?
זיו סיפר לי על הדרך הארוכה שעוברים המקפלים עד להסמכה, ואיך כל המצנחים נבדקים לפני הצניחה גם על ידי המדריכים. הוא אמר שבאמת אין לי מה לדאוג. וזה המשפט שתמיד מדאיג אותי.
סרטון ההדרכה מסביר מתי פותחים ידיים, מתי משלבים ידיים ומתי מכופפים ברכיים. הבעיה היא שברגעי לחץ וחרדה אני תמיד מתבלבלת במה עושים ומתי, אז שיגעתי את אחד המדריכים (אלוהים, למה מדריכי צניחה חייבים להגיע עם עיניים ממיסות וגוף חטוב?). הנ"ל רמז לי בעדינות שגם אם אני לא קולטת עכשיו מה רוצים ממני, אין לי מה לדאוג (שוב המשפט הזה), המדריך שלי כבר יטפל בכל.
השעה היתה 10 בבוקר, ואני חיפשתי שותפים לחרדה. כל מי שבא לצנוח באותו יום נראה לי קוּל לגמרי. זה הגיל, אני אומרת לכם. הרבה יותר קל לצנוח בגיל 20 מאשר בשנות ה־30, יש יותר מה להפסיד (לי יש רק טוסטוס שנת 2007 עם רבע מיכל דלק). היו שם שלושה חבר'ה, שבני או בנות הזוג שלהם עשו להם הפתעה ורכשו להם צניחה חופשית ליום ההולדת. שניים מתוכם נראו מאושרים מהיוזמה, השלישי היה קצת בהלם. היו גם שתי תיירות מניו יורק, שנראו נינוחות לגמרי, כמו שרק נסיכות יהודיות בנות 19 יכולות להיראות.
לקראת 11 באו פתאום ערב רב של אנשים. זוגות, משפחות, אבא שצונח עם בנו בן ה־15 בפעם הראשונה, בלונדינית יפהפייה באזור הארבעים, כמה תיירים.
אחרי שסיימתי עם החלק הטכני, יצאתי לאזור הרחבה כדי ללבוש סרבל צניחה ולהכיר את מדריך הצניחה שלי, עידו הולץ (40), דור שני למדריכי צניחה, שהתחיל לצנוח לפני שני עשורים. עם רזומה של יותר מ־10,000 צניחות, הוא אוכל פחדניות כמוני לארוחת בוקר. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הוא סיפר לי על שני הילדים הקטנים שלו, ואני אמרתי לו שזה בסדר, זה לא מפריע לי.
חוץ מאנרגיה בלתי נדלית, עידו הפגין גם חוש הומור משובח, תכונה נפוצה בקרב מדריכי הצניחה. אני חושבת שזה בגלל שהם חייבים לשעשע את כל המבוהלים. שאלתי אותו איך לאשתו לא מפריע שהוא מחבק בערך עשר נשים ביום, והוא חייך: "מישהו צריך להביא אוכל הביתה".
בין 25 מדריכי הצניחה במועדון יש רק אישה אחת. בעולם יש רק כמה עשרות. למה? כנראה בעיקר בגלל משאבים כלכליים ומבנה גוף. צריך כוח פיזי כדי להרים בן אדם על הברכיים ולקפוץ איתו ממטוס.
כמי ששוויון זכויות חשוב לה, אני מודה בבושת פנים שאם הייתי משובצת עם מדריכה במקום מדריך, הייתי ממש נלחצת. זה נשמע נורא, אני יודעת, ובינינו, אין בזה היגיון, חוץ מזה שעל עצמי בחיים לא הייתי סומכת שאצליח להביא לקרקע אותי פלוס מישהו בביטחה.
כל זאת למרות שאת הצניחה החופשית הראשונה בעולם ממטוס ביצעה אישה, האמריקנית טייני ברודוויק, בשנת 1913, כשהיא בת 15 בלבד. זה קרה די בטעות: באחת הצניחות שלה נתפסה רצועת הפתיחה במטוס, והיא נותרה תלויה באוויר ונאלצה לחתוך את הרצועה, ביצעה נפילה חופשית, ובאמצע הדרך פתחה את המצנח באופן ידני.
אנה, צלמת הווידאו של הצניחה, היא בחורה יפה ומקסימה. בת 28 עם ביצים של שור. היא אשכרה מצליחה עשרות פעמים ביום לזרוק את עצמה לבד מהמטוס כדי לצלם מישהו צונח, ועוד לחייך אליו. היא לא היחידה: שליש מהצלמים במועדון הן צלמות.
מחוברת, מחוברת, מחוברת
אני והחבר'ה (בינתיים התגבשנו) עלינו למטוס. היינו בסך הכל 14 איש: טייס, שלושה צלמים, בחורה שקיבלה צניחה חופשית כמתנה ליום ההולדת ה־25 מבן זוגה (זאת אהבה!), שתי סטודנטיות אמריקניות, ארבעה מדריכים, שני חבר'ה שכבר צונחים לבד, ואחת בחורה מבוהלת שיש לה פיפי.
עוד על הקרקע היה אפשר להבחין בהווי של החבר'ה האלה שצונחים יחד כמעט כל יום, כבר יותר מעשור. חבורה ותיקה ומגובשת של מדריכים וצלמים, עם דאחקות של מילואימניקים. חלק מהמדריכים הם דור שני בתחום, כמה מהם שירתו בצבא כמדריכי צניחה, אבל הרוב פשוט נדבקו בחיידק אי שם באמצע שנות העשרים שלהם. לחלקם זאת הפרנסה העיקרית, לשאר זה עיסוק צדדי. המכנה המשותף הוא שכולם ממש נהנים לבוא לעבודה. מוזרים.
המחשבות שלי נקטעו כשהגענו לגובה 12 אלף רגל, ונותרו לי רק עוד 2,000 רגל טיפוס בשביל להתחרט. הנה הדלת של המטוס נפתחת, ורוח נכנסת פנימה. קופצות שתי האמריקניות עם המדריכים והצלמים שלהן. אני שואלת את עידו אם גם אנחנו יכולים לקפוץ עכשיו. הבטחתי לו שלמרות שזה לא אתי מבחינה עיתונאית, אני אכתוב בכתבה שקפצנו מ־14 אלף. אל תשפטו כתבת בצרתה.
עידו חייך ואמר שיהיה בסדר. יופי. אני לא בסדר.
זהו, נשארנו רק אני, הטייס, עידו, אנה והבחורה, שאני לא זוכרת את שמה כי לא הייתי בהכרה, ההיא שהחבר שלה פינק אותה ליום ההולדת. היא, לעומתי, נראתה קוּלית לגמרי. שאלתי אותה אם היא מפחדת, היא ענתה שקצת. קצת?! לא שאלתי אם את עייפה או רעבה. אנחנו בגובה 13 אלף רגל, לעזאזל!
הסברתי לה שזה בגלל שזאת צניחה ראשונה שלה, אז היא לא יודעת בדיוק לְמה לצפות. חכי לפעם הבאה.
הגענו ל־14 אלף רגל, הגובה המקסימלי לצניחה בארץ. בינינו, אם תבקשו יפה אפשר גם מ־16 אלף, אבל זה נדיר, כי צריך בלון חמצן במטוס כשהוא מטפס לגובה כזה.
))))))1.jpg)
רגע לפני, הווי של חבר'ה מהמילואים
הדלת של המטוס שוב נפתחת. הלב שלי כבר לא עומד בלחץ. מתה כבר לגמור עם זה. למה אני חייבת לנסות כל דבר? מה רע לי בבית, עם העיתונים של שבת והניקיונות? גם ככה כל המדריכים כבר תפוסים.
עמוק בלב ידעתי את התשובה. יש משהו בספורט אתגרי, ובצניחה חופשית בפרט, שמשאיר אותך חי, לא רק נושם. הלב דופק, הגוף רועד, אתה בעננים, תרתי משמע. כמה הזדמנויות כבר יש לך להרגיש ככה? כשאני צונחת, אני יודעת שהכל בראש ושאין באמת משהו שאני לא יכולה לעשות, חוץ מטבלת אקסל.
הבחורה עם היום הולדת קפצה, וקטעה לי שוב את המחשבות. עידו חיבר את הלולאות שלי לשלו ואמר לי את שלוש המילים הכי יפות בעולם: "מחוברת, מחוברת, מחוברת". עכשיו אנחנו ישות אחת, ואני באמת כבר לא יכולה להתחרט. הוא ביקש ממני ומהסקיני שלי להתיישב על הברכיים שלו והתחיל להתקדם לעבר פתח המטוס.
תנשמי, אודליה, תנשמי עמוק. עצמתי עיניים, לקחתי שאיפה עמוקה, ופתחתי את העיניים רק בשביל למצוא את אנה הצלמת עומדת מחוץ למטוס, אוחזת בדלת ומחכה שעידו ואני נקפוץ כדי להצטרף אלינו. לא שפויה, כבר אמרתי?
עוד שנייה אנחנו בפתח. עידו מבקש ממני להניח את הראש על החזה שלו. אנחנו בפתח. חצי גוף במטוס, חצי באוויר. גובה 14 אלף רגל, משקפת על העיניים וכובע על השיער.
אני לא מסוגלת להסתכל למטה. הלב שלי בטורבו. אני באמת הולכת לעשות את זה!
תהיתי איך אני מסמנת לעידו שנחזור פנימה לתוך המטוס.
עידו בדק שאני בהכרה, וזהו. בשנייה אחת קפצנו.
לא לצנוח עם סקיני ג'ינס
דקה ועשר שניות של נפילה חופשית, שלא דומה לשום דבר אחר שעשיתי בחיים, וכבר נפלתי בחיים, תאמינו לי. מהירות הנפילה המטורפת מותירה אותי חסרת שליטה על מה שקורה. התחושה היא שעוד שנייה הלב שלי מתפוצץ, אבל אני סומכת על עידו שנגיע למטה בשלום. יש לי ברירה?
אני באקסטזה מטורפת. אנה מסמנת לי לחייך למצלמה. אני מנסה, אבל אני חצי איתה, חצי לא. היא מחזיקה לי את הידיים. זה גומר אותי. רק אל תוציאו אותי משיווי משקל.
אני עושה למצלמה סימנים של וי ושל אגודל למעלה ומנסה להיראות בשליטה, אבל באמת שבחיים שלי לא פחדתי והתרגשתי ככה, בו בזמן. באמת שזה לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי. אפילו לא לצניחה הראשונה, או לחוּפה שלי, שעדיין לא היתה אבל יש לי תחושה שמדובר באותו תמהיל של פחד, התרגשות ופיפי.
כעבור כמה שניות המצנח נפתח, וסוף סוף, בפעם הראשונה הבוקר, אני נושמת. אומרים שפחד קהל הוא הפחד הכי גדול שיש. אנשים שסובלים ממנו באים לצנוח כדי להתגבר עליו. אני מתרגשת על במות כבר כמעט עשור, ואני אומרת לכם שאין אף קהל בעולם, כולל ההורים שלי, שיכול לגרום ללב שלי לדפוק ככה.
אני עושה סימנים למצלמה ומנסה להיראות בשליטה. צילום: פרדייב
בערך אחרי דקה, שהרגישה כמו עשר שניות, הפסקנו ליפול ופשוט נעמדנו באוויר. העזתי להסתכל למטה והוקסמתי מהנוף. רצועת חוף יפהפייה, שכאילו נלקחה מתאילנד, עם חול לבן ומים בצבע טורקיז בלי גלים. ברקע, אוניברסיטת חיפה והעליות של זכרון יעקב, הרים לצד ים, ירוק לצד לבן. חברים, יש לנו ארץ נהדרת ויפה.
כעבור שתי דקות של שהייה רגועה באוויר, עידו שאל אם אפשר לעשות פעלול קטן. "שום פעלול!" צרחתי. "טוב, אולי קטן". כבר הגעתי עד פה, ומי יודע מתי אעשה את זה שוב.
בעזרת מערכת ההיגוי של המצנח עידו משך באחד החוטים, ושנינו עשינו סיבוב של 360 מעלות, מציירים עם הרגליים עיגול דמיוני באוויר. פחד אלוהים ואדרנלין מטורף, בדיוק כשכבר הייתי בטוחה שסיימנו עם החלק הזה לאותו יום. התחלתי לצעוק ולצחוק גם יחד.
ככה, אחרי שבע דקות של שהייה באוויר, התחלנו לאט לאט לרדת. למטה, על כר הדשא שעליו נוחתים, חיכתה חבורה של רוכבי אופניים. עידו ואני החלטנו להשתעשע וצעקנו להם "זוזו, זוזו, אנחנו מאבדים שליטה". לא קנו את זה. רק אחד זז. זה כנראה כבר טריק ישן.
עידו ביקש ממני לכופף ברכיים, אולי ההנחיה הכי חשובה בכל הצניחה, כדי להימנע משברים ברגליים במפגש עם הקרקע. כופפתי אותן כמה שיכולתי עם הסקיני, והנה טיפ חינם: לא לצנוח עם סקיני ג'ינס.
נחתנו. איש צוות עזר לי להתרומם ולהשתחרר מהלולאות. אני כבר לא מחוברת. אני מאושרת. גברים, סליחה, אתם באמת אחלה וכל זה, אבל הצניחה היתה ללא הספק האורגזמה הכי טובה שחוויתי בחיי.
חיבוק אחרון עם עידו ועם אנה, שעושים את זה בממוצע שש פעמים ביום ועדיין נהנים בכל פעם מחדש. רגע קטן של סיפוק. עשיתי את זה. זה אומר שאני יכולה לעשות הרבה יותר ממה שאני חושבת.
הלכתי לעשות פיפי.
מחיר צניחה נע בין 1,000 ל־2,000 שקלים.
לפרטים: http://www.paradive.co.il
צילומים: אנצ'ו גוש/ג'יניטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו