חולה הנוטה למות יוכל לסיים את חייו

ועדת השרים לחקיקה אישרה ברוב קולות את הצעת החוק "מוות במרשם רופא", שיזם ח"כ עפר שלח (יש עתיד). ההצעה, קובעת כי חולה שההערכה היא שלא יחיה יותר משישה חודשים, המוגדר חולה "נוטה למות" על פי החוק הקיים, יוכל לקבל מרשם לסם מרדים במינון ממית מבלי שהרופא שסיפק לו את המרשם יישא באחריות הפלילית. חוק זה ייתן לחולה מידה של ברירה ושליטה בחייו, בשלב שבו הכאב והסבל הם כבר בלתי נסבלים.

הרב הראשי דוד לאו זעם בעקבות האישור, ואמר כי: "לרופא ניתן תפקיד לרפא, וכשאינו יכול לרפא אין לו רשות להמית. מותר לתת משככי כאבים גם אם בהצטברותם תתקרב שעת המוות אך לא להמית".

בהצעת החוק נקבע כי בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית, תהיה בטופס אשר יכלול הצהרה בפני שני עדים, כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד רצון חופשי ועצמאי, הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי או חברתי.עוד נקבע כי הרופא ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן, וכך גם הרוקח שסיפק את התרופה. בנוסף יערוך משרד הבריאות תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם. המשרד אף יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשם.

ח"כ עפר שלח יוזם הצעת החוק אמר: "זו בעיה שעל החברה להתמודד איתה, והצורך בכך גדל ככל שתוחלת החיים מתארכת והטכנולוגיה הרפואית משתפרת. 'חוק המוות בכבוד', כפי שהחוק מכונה במדינות בארה"ב בהן כבר הונהג, מעניק לחולה מידה של שליטה בחייו גם בימיו האחרונים, שיש בה עצמה כדי לסייע בהתמודדות עם הסבל. הוא גם מקל על הדילמה החוקית שרופאים רבים נתונים בה, ומשפיע לטובה על תחושתן של המשפחות ועל חייהן ביום שלאחר הפרידה מיקירן. זהו חוק מתקדם, שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות".

מדינת אורגון בארצות הברית הייתה הראשונה בעולם שהתמודדה עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני.