"בעין הסערה": אחים, בדם

זה סיפור על שני אבות. האחד, ירושלמי, שמו רמי פלד. האחר, מהכפר ענתא, דקות נסיעה מירושלים, שמו באסם ערמין. שכנים. לשניהם היו בנות - סמדר ועביר. סמדר נהרגה בפיגוע התאבדות במדרחוב בירושלים ב־1997. עביר נולדה באותה שנה ונהרגה מירי של חיילי צה"ל ב־2007. תתפלאו, אתם לא הולכים לקרוא כאן על פוליטיקה. "בעין הסערה", סרט התעודה שיצרו שלי חרמון וניסן כץ, ואשר שודר אמש בערוץ 1 במסגרת "הסיפור האמיתי", אינו סרט פוליטי. או לפחות לא חייבים להסתכל עליו ככזה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הטרגדיות של רמי ובאסם הוציאו מהם משהו חריג במקומותינו. לא כעס ולא נקמה. שני אנשים מבוגרים שחוו את הנורא מכל והחליטו להקדיש את חייהם לפעול להפסקת שפיכות הדמים. שני אנשים שהפכו חברים, אחים, ולא אכפת להם להילחם בטחנות רוח, כי להם כבר אין מה להפסיד. "כשראיתי את 'רשימת שינדלר', בכיתי. אני מבין את הפחד שלכם מהשמדה", אמר באסם בלי להתבייש. "אף אחד לא נולד רוצח, מישהו גורם לו להפוך לכזה", אמר רמי. לא תשמעו מהם כעס, הם לא מאשימים איש. רק גומעים קילומטרים, הרצאות, חוגי בית, בתי ספר, ומנסים להשמיע את סיפורם, בתקווה שמישהו יקשיב.

כשבאסם ורמי נפגשים עם המחבל מג'נין, זכרייה זביידי, וחבורתו, באסם עומד זקוף ואומר מה הוא חושב על המחבלים המתאבדים ועל הנזק שגרמו לשני העמים. גם בשיחה עם נהג מונית פלשתיני הוא מסביר על השואה, מנסה להשמיע את הצד הישראלי.

גם רמי לא נשאר רק בחוגים המשוכנעים. במהלך הסרט רואים אותו באחת הצעדות למען שחרור גלעד שליט. בחורה צעירה, יפה, מעודכנת כזאת, עם משקפי שמש יוקרתיים, אחת שיודעת מה נכון, רואה שהוא מחלק מדבקות, וניגשת אליו לבקש אחת. על המדבקה כתוב "זה לא ייגמר עד שנדבר". הצעירה היפה רוצה להיות מעורבת, היא בטח באה מהמרכז במיוחד עד ירושלים. אבל היא לא בדיוק הבינה במה מדובר. "הכוונה היא ששני העמים חייבים לדבר ביניהם, כי אם לא - זה לא ייגמר", מסביר רמי. "אה, אם ככה אז לא", מסתובבת הצעירה והולכת. זה בסדר, את הלייקים באינסטגרם היא כבר גרפה. רמי מחייך וממשיך במלאכת החלוקה.

*   *   *

צנוע וסולידי

סיקור הלווייתה של חנה מרון. כל הערוצים

בואו רגע ונאמר את האמת: אנחנו היסטריים. כולנו כאומה, ובייחוד אנחנו בתקשורת. כל דמעה הופכת אצלנו לאבל לאומי, כל חצי חיוך לקרנבל. אבל לפעמים, רק לפעמים, אנחנו מתעלים מעל העניין הזה. כך קרה אתמול עם סיקור מותה של חנה מרון. אחת הבכירות בנשות התרבות שלנו ביקשה למות כפי שחיה - באופן סולידי וצנוע. בלי מעבר על הארון, שידורים ישירים והלוויית המונים. וערוצי הטלוויזיה נענו לבקשה. מתברר שאפשר גם אחרת.

כאילו רוחה של חנה מרון נחה לרגע על כולנו. לפני שהמשיכו באינטנסיביות של מהדורות החדשות, כולם הורידו הילוך, דיברו בשקט ונתנו כבוד אחרון. טוב, כולם חוץ מ"לירן חולצה אפורה", האיש שתמיד ליד המצלמה. רבקה מיכאלי מתראיינת, והוא מאחוריה. הארון מורד לחלקת הקבר, המשפחה הקרובה מתכנסת, ולירן לצידם. מישהו פישל ושכח להודיע לו שאין שידור ישיר.