היכולות של ג'ון טורטורו כבמאי אף פעם לא התקרבו ליכולות שלו כשחקן. עם זאת, "רק ג'יגולו", שמסמן את הפעם החמישית שלו מאחורי המצלמה, הוא ללא ספק הפרויקט הכי מפוקס שיצא תחת ידיו. זהו לא סרט מדהים בשום צורה, וגם מקוריות לא תמצאו בו, אך יש משהו נעים ומזמין באווירה ובאתרי ההתרחשות הניו־יורקיים שלו. ולמרות שלא תזכרו ממנו יותר מדי בעוד שבוע, הוא עושה את עבודתו בצורה מושקעת, יסודית ונינוחה, ומותיר רושם סביר בהחלט.
לעדכוני חדשות נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
טורטורו מככב בתור פיורבאנטה, עובד בחנות פרחים, שבעידודו של חברו הטוב, מורי (וודי אלן, בהופעה נדירה בסרט שלא הוא מביים), מחליט לנסות להשלים הכנסה בתור ג'יגולו. שני הגברים המזדקנים (והתפרנים) אמנם רחוקים מלהיראות כמו עובדים בתעשיית המין. אך באורח פלאי האפשרי רק בסרטים, עד מהרה מתברר כי יש דרישה לא מבוטלת לסחורה שהם מציעים. וכך, לאחר מפגש סקסואלי מוצלח עם רופאת עור יפה וחרמנית (שרון סטון), פיורבאנטה צובר מעט ביטחון בגבריותו ומשתכנע שלא מדובר ברעיון כה מופרך ככלות הכל. בינתיים, חברו מורי, שמנדב את עצמו בשמחה לתפקיד הסרסור, מתחיל להזרים לכיוונו נחשול של נשים בשלות ועשירות הזקוקות למעט חום אנושי.
הסיטואציה הקומית הנ"ל היתה יכולה אולי להיות חומר גלם למערכון חביב ב"סאטרדיי נייט לייב", אך בוודאי תסכימו איתי שבתור בסיס לסרט באורך מלא מדובר בתרחיש קצת דל. לכן, כדי לשמר את העניין העלילתי, טורטורו (שגם כתב את התסריט) מפתיע ומשליך אל תוך התמהיל אלמנה חרדית בודדה (ונסה פאראדי) שמוצאת את עצמה פוקדת את גיבורנו המאהב. הטוויסט היהודי הביזארי והלא צפוי הזה מאפשר לחציו השני של הסרט - שבו טורטורו ופאראדי נהנים מסידרה של מפגשים אינטימיים ונטולי מגע - להפליג אל מחוזות רגישים יותר. בנוסף, הוא גם מתיר לטורטורו לחגוג את הרב־תרבותיות, את הפתיחות ואת הסובלנות של עירו האהובה, ומספק לאלן, שבאופן משעשע מגלם כאן אב לארבעה ילדים אפרו־אמריקנים צעירים, שפע של הזדמנויות להתבדח על אודות מקורותיו.
כפי שהוכיח בסרטיו הקודמים כבמאי (ובייחוד במיוזיקל המבולגן "רומנטיקה וסיגריות" מ־2005, ובסרט התיעודי "Passione" מ־2010), טורטורו הוא איש יצרי שאוהב יופי. התשוקה הגדולה שלו - למוסיקה, לאוכל, לפרחים, לרהיטים, לבניינים ולנשים - נוכחת בכל פריים של "רק ג'יגולו". אך בניגוד לעבר, הפעם יש בה משהו מאופק ומאוד ממושמע. העשייה צנועה ומוקפדת, ההתנהלות איטית ומדויקת, והכל מונח בדיוק במקום הנכון בתוך הפריים, באסתטיות עילאית.
בידיים אחרות, עדינות פחות, "רק ג'יגולו" היה עשוי להיות אסון טבע. אך בזכות ניווטו הבטוח ומלא הנשמה של טורטורו, הסרט נשמר מפיתויים וולגריים וזולים, ונותר נאמן לטוב טעם של עצמו עד סופו. נכון, הרעיון ששרון סטון וחברותיה היפהפיות תצטרכנה לשלם עבור סקס הוא קצת מגוחך (ולכן גם קצת מצחיק). ונכון, השטיק הפלספני־מתחכם־מגומגם של וודי אלן כבר מיצה את עצמו אי אז באמצע שנות השמונים (ולכן הוא גם קצת טרחני). אבל בשורה התחתונה, אין ממש טעם להתלונן. בעיקר מכיוון שנראה כי טורטורו יצר בדיוק את הסרט הקטן והקליל שהתכוון ליצור. והוא עשה עבודה לא רעה בכלל.
"רק ג'יגולו" ("Fading Gigolo"), כתב וביים: ג'ון טורטורו. ארה"ב 2013 * * *
פעילות על־טבעית
גל־סוויסה (מימין) ושוקרון ב"אנשים כתומים"
בדומה ל"רק ג'יגולו", גם "אנשים כתומים", יצירת הביכורים של השחקנית/תסריטאית חנה אזולאי־הספרי כבמאית, הוא סרט קטן וצנוע בשאיפותיו שלא מבקש להמציא את הגלגל. זהו גם סרט אישי מאוד, שממשיך להדהד את עיסוקה של אזולאי־הספרי בשורשיה, במורשת התרבותית של משפחתה ובזהות הישראלית־מרוקאית שלה - עיסוק שהגיע לשיאו האמנותי בתסריט שכתבה ל"שחור", סרטו עטור הפרסים של בעלה, שמואל הספרי, מ־1994.
הסרט מביא את הסיפור המלודרמטי והמעט סוריאליסטי של שלושה דורות של נשים מרוקאיות־ישראליות: סבתא זוהרה הקשישה (ריטה שוקרון), שמתפרנסת כ"חולמת" עבור לקוחות המבקשים בעצתה, בנותיה סימון (אסתי ירושלמי) ופאני (אזולאי־הספרי), שלא דיברו ביניהן כבר 16 שנה, ובתה התיכוניסטית של סימון, זוהר (מיטל גל־סוויסה).
במרכז העלילה ניצב ניסיונה הנואש של זוהרה, שחשה כי זמנה על פני האדמה קצוב, למנות לעצמה יורשת. על פי כל ההערכות, סימון, שסובלת מנרקולפסיה, עשויה להתאים למידותיו של התפקיד המיסטי המסורתי. אך היא מתנגדת בתוקף למלא את מקומה של אמה, ומעדיפה להזיע מעל הסירים במסעדה הכושלת שלה בבת ים מאשר לתת טיפים מפוקפקים לאנשים עם אמונות תפלות השרויים במצוקה. זוהר, לעומת זאת, מעריצה את סבתה ומאוד היתה רוצה להיכנס לנעליה. אבל עושה רושם כי לא בורכה בכישורים המתאימים כדי להיות "חולמת".
מפלס המתח המשפחתי - שגם כך עומד לעלות על גדותיו - מוסיף לטפס עם הגעתה הפתאומית של פאני, שברחה לפאריס לפני שנים רבות מסיבות לא ברורות, והפכה לשפית מצליחה. בניגוד לאחותה החצי־כנועה, פאני היא אישה עצמאית ומרדנית שאינה מתרשמת מעניינים מיסטיים־
פרימיטיביים כמו חלומות נבואיים וכישופים אפלים, וכצפוי, נוכחותה המחודשת מפליאה לעורר רגשות חזקים מהעבר.
"אנשים כתומים" ספוג בצבעים עזים ובגעגוע גדול. המרחק בין העבר במרוקו, שמופיע בחלומותיה התכופים של זוהרה, להווה בישראל אינו ניתן לגישור. והקשר של העבר הזה לעתיד נראה קלוש עד בלתי קיים. אך הכבוד והאהבה למורשת ולמנהגים העתיקים, והיראה מפני דור ההורים, שבחר לחיות את חייו תוך כדי הישענות על הנופים, הריחות והטעמים שנותרו מאחור, מפליאים ליצור קוקטייל תרבותי אקזוטי וייחודי שעליו אזולאי־הספרי אינה מוכנה לוותר עדיין, גם אם הדבר מקשה עליה ועולה לה בבריאות. לפיכך, סרטה הוא סוג של מחוות פיוס - ניסיון מלנכולי, נוסטלגי ואבוד מראש לגשר על הפערים והמחלוקות בתוך המשפחה (הסימבולית והממשית), ממקום של כבוד ואהבה.
באופן לא מפתיע, ההשוואות הבלתי נמנעות עם "שחור" אינן מיטיבות עם סרטה הראשון של אזולאי־הספרי כבמאית. מעבר לזהירות המתבקשת שהיא מפגינה בעבודתה מאחורי המצלמה, התסריט שחיברה הפעם אינו עמוק או מתוחכם במיוחד, המסלול הרפטטיבי שעושות הדמויות אינו מספיק בהיר, דרמטי ו/או אלגנטי, ולא כל השאלות שצצות לאורך הדרך זוכות לקבל תשובה מספקת.
אך על דבר אחד אין ויכוח: ב"אנשים כתומים" יש שפע של רגש. וכשהרגש הזה מקבל את ההזדמנות שלו להשתחרר מהבקבוק - כמו בסצנה היפה שבה שתי האחיות משלימות סוף סוף, או בסצנה שבה זוהרה נזכרת ביום החתונה הטראומתי שלה - הסרט מתעורר לחיים ומתעלה מעל לחולשותיו הספציפיות.
אם תוסיפו לכך את הצילום היפה של אסף סודרי ואיתי מרום, את הסיקוונסים המרשימים שמתרחשים במרוקו ואת הופעותיהן האמוציונליות והמשכנעות של ארבע השחקניות הראשיות, תקבלו יצירה נשית אותנטית ואכפתית שמצליחה לשטוף את החושים ולגעת בלב, גם אם בקטנה. התוצאה אמנם רחוקה מלהיות מסעירה מבחינה קולנועית או דרמטית. ובכל זאת, בהחלט אפשר לומר כי אזולאי־הספרי עוברת את מבחן האש שלה בהצלחה.
"אנשים כתומים", כתבה וביימה: חנה אזולאי־הספרי. ישראל 2013 * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו