"כששואלים אותי איך הכרנו, אני תמיד צוחק ואומר שהכרנו בנסיבות טרגיות״, אומר שלומי אדרי. ולמרות שהוא מקפיד לדבר בקול מבודח, צריך עצבים של פלדה כדי להסתפק במילים "נסיבות טרגיות" לתיאור היכרותו עם מירב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
היא היתה אז מירב סופר, קצינת שבויים ונעדרים בת 24, שבאה למושב זנוח שליד בית שמש, לספר למשפחת אדרי שבנם שרון נעלם ומוגדר כנעדר. במשך שבעה חודשים היה שרון בחזקת נעדר, ללא כל קצה חוט שיגלה מה עלה בגורלו, ומירב ליוותה את המשפחה, כבת בית. כשנמצאה גופתו של שרון, היתה זו מירב שבישרה לבני המשפחה. שש שנים אחר כך יינשאו מירב ושלומי באירוע מתוקשר, בנוכחות אנשי צבא ופוליטיקאים רבים.
מאז נולדו אור־שרון, שנקרא על שמו של האח המנוח והוא היום בן 10 וחצי, שחר (בת 7.5) ויהלי (בת 4.5). מירב (42) בהריון מתקדם, ואמורה ללדת בעוד חודשיים.
אנחנו נפגשים בבית שלהם במושב, אחרי ארוחת הערב. הילדים יושבים מול הטלוויזיה, צופים בתוכנית שמרתקת אותם למסך, אבל מנמיכים את הווליום כדי להקשיב למה שיש לאמא ואבא לספר על הדוד שרון.
"הם מכירים את הסיפור של שרון", מסביר שלומי (42), "אבל זאת הפעם הראשונה שהם שומעים את סיפור ההיכרות שלנו, וזה כנראה מסקרן אותם. עד היום לא הסכמנו לדבר על זה".
סמ"ר שרון יהודה אדרי ז"ל גדל במושב זנוח, בן זקונים במשפחה בת שבעה ילדים. הוא למד במגמה הביולוגית בבית הספר המקיף הדתי אבן העזר וסיים בהצטיינות. בסוף יולי 1994, יום לאחר בחינת הבגרות האחרונה, התגייס לנח"ל. הוא התחיל את שירותו כלוחם בפלוגת הסיור, אבל בגלל בעיות רפואיות שמהן סבל, עבר לשרת בבסיס הנח"ל בבית ליד.
ב־9 בספטמבר 1996, בעת שהיה בחופשה, התבקש אדרי לשוב לבסיסו כדי לבצע תורנות שמירה. מאחר שחש ברע הורה לו רס"ר הבסיס לנסוע להיבדק בידי רופא. "הוא היה קשוח איתו ופעל לפי הפקודות היבשות של צה"ל", אומר שלומי. "טירטר אותו כדי שיוציא גימ"לים. עד היום המפקד שלו חושש לדבר איתנו, כנראה שרגשות האשם מכרסמים בו.
"הרופא הצבאי שבדק את שרון במרפאה האזורית בירושלים הבין שהמצב שלו קשה, ושלח אותו לאסף הרופא. בבית החולים הוא היה אמור לעבור ניתוח ומשם נשלח למרפאה המרחבית בצריפין, כדי לאשר את ימי המחלה שנקבעו לו. בצריפין הוא נאלץ להמתין בתור כמה שעות, ורק בלילה קיבל את האישור".
שרון התקשר להוריו והודיע שהוא יוצא לדרכו הביתה, אבל פיספס בדקות בודדות את האוטובוס האחרון לכיוון בית שמש, וניסה לתפוס טרמפ. באותה עת עדיין לא נאסרה נסיעת חיילים בטרמפים. סמוך למחנה צריפין עצר לידו רכב נושא לוחיות זיהוי ישראליות, ושרון נכנס והתיישב במושב האחורי - בלי לשער כי בכך נגזר גורלו.
ברכב ישבו שלושה מחבלים מהכפר צוריף, שהשתייכו לגדודי עז א־דין אל־קסאם של החמאס. דקות אחדות לאחר ששרון עלה למכונית, שלף אחד מאנשי החוליה את אקדחו. שרון ניסה להיאבק, והמחבל ירה בו והרגוֹ. "בשנייה שהוא הבין מה קורה, הוא נאבק בהם כמו שלימדו אותו", אומר שלומי בעצב מהול בגאווה. "זה היה שרון - בחור אמיץ וחזק, שלא מוותר".
המחבלים הסתירו את הגופה ברכב, והמשיכו בנסיעתם עד לכפר צוריף. בהגיעם לאזור צוריף קברו את גופתו של שרון בשולי הכפר ונטלו את מסמכיו האישיים.
שבעה חודשים נמשכו החיפושים אחר החייל, בהשתתפות אלפי מתנדבים. זו היתה תקופה של ציפייה דרוכה, שבה נעה המשפחה בין תקווה לייאוש, ללא כל מידע לגבי גורלו של שרון. "תחשוב שאיבדת את הארנק או את המפתחות של הבית, ואתה נכנס ללחץ ומנסה להבין איפה הם", מנסה שלומי להמחיש מה עבר עליו באותם ימים קשים של אי ידיעה. "עכשיו קח את התחושה הזאת ותכפיל אותה בכמה מיליונים, ואז אולי תצליח להבין מה מרגישים כשמספרים לך שאחיך נעדר ושלא מוצאים אותו. היינו בטוחים שהוא נחטף על רקע לאומני, אבל המשטרה בדקה עוד כיוונים. בהתחלה חשבו שהוא נעלם בגלל בעיות אישיות או בגלל סכסוך עם המפקדים שלו. זה לא נראָה לנו הגיוני, זה כל כך לא התאים לשרון.
"באותו זמן למדתי הנדסה אזרחית בטכניון אבל בעקבות המקרה החלטתי לקחת פחות קורסים כי הפכתי לחמ"ל של איש אחד. באיזשהו שלב הייתי בקשר עם גורמים ברשות הפלשתינית, כמו למשל ראש המודיעין המסכל, ג'יבריל רג'וב. הוא אמר לנו שאין לו שום מידע שיכול להצביע על כך ששרון נמצא בידי גורם פלשתיני כלשהו. בערך ארבעה חודשים אחרי ההיעלמות הודיע לנו אביגדור קהלני, שהיה אז השר לביטחון הפנים, שלמשטרה אין קצה חוט שיאשש את ההערכה ששרון נחטף. שר הביטחון באותם ימים, יצחק מרדכי, קבע שהנחת העבודה של צה"ל היא ששרון מוחזק בחיים בניגוד לרצונו".
שלומי ושרון ז"ל (במדים). "שרון נאבק במחבלים ונהרג, הוא היה אמיץ"
"הבנתי שמשהו קרה"
משפחת אדרי היתה המשפחה הראשונה שבה טיפלה מירב עם כניסתה לתפקיד קצינת שבויים ונעדרים. "התפקיד שלי היה ללוות את המשפחה, לעדכן אותם בכל התפתחות ולנסות לעזור להם בהתמודדות הקשה. צוותי תקשורת הצטופפו מסביב לבית כל הזמן ולא נתנו להם מנוחה. נשאבתי למקרה הזה, כי הבנתי שמשהו מאוד חזק קורה פה. סייעתי עד כמה שיכולתי להפגיש אותם עם אנשי ציבור ופוליטיקאים".
מתי הרגשת שאת לא עוד קצינת שבויים ונעדרים שבאה לְמשפחה?
"הכל היה מאוד אינטנסיבי. ראיתי את שלומי כבר בפעם הראשונה שבאתי לבית המשפחה, והתחלתי להרגיש כלפיו דברים, אבל הדחקתי את זה, כי המדיניות של מחלקת נפגעים היא לשמור על גבולות מסוימים עם המשפחות. שלומי מאוד רצה שמשהו יתפתח. הוא דיבר איתי גם על דברים שלא קשורים לשרון, והציע שוב ושוב שניפגש, אבל דחיתי אותו בעדינות.
"הרגשתי שאני שוקעת לאט לאט בתוך הסיפור של שרון. ויתרתי על זמן בבית כדי להיות עם המשפחה שלו. בסופי שבוע הייתי באה עד כניסת השבת, חוזרת הביתה לתל אביב, ובאה שוב במוצאי שבת. במהלך השבוע באתי לימים שלמים, ובשלב מסוים אפילו ישנתי אצלם. מאוחר יותר, כשהקשר בינינו התחיל להתפתח, זה כבר נראה לכולם טבעי שאני שם".
במארס 97', אחרי הפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב, חשפו כוחות הביטחון את חוליית צוריף, שהיתה אחראית לשורה ארוכה של פיגועים, שבהם נרצחו 11 בני אדם ונפצעו 49. ב־10 באפריל 1997, בעקבות החשיפה, נמצאה גופתו של שרון במטע זיתים בכפר צוריף.
"ארבעה ימים לפני חג הפסח קיבלתי הודעה שהגופה של שרון נמצאה, אבל הוחלט שמספרים למשפחה למחרת אחר הצהריים", נזכרת מירב. "ביקשו ממני לדאוג שכל המשפחה תהיה בבית, וחשבתי לעצמי שזאת משימה בלתי אפשרית, כי כל אחד מבני המשפחה היה במקום אחר. בני המשפחה תמיד היו אומרים לי: 'אם יש לך משהו רציני, תגידי לנו ונבוא מייד'. אבל איך אתה מודיע משהו כזה בטלפון? התקשרתי לשלומי שהיה בטכניון ואמרתי לו שמפקדים בכירים אמורים להגיע אליהם, וחשוב שמישהו יהיה בבית".
שלומי: "כבר בכניסה למושב ראיתי כלי תקשורת והמולה. כשראיתי שהם מצלמים את השלטים להחזרתו של שרון, הבנתי שמשהו קרה".
מירב: "אני ידעתי שהרגע הזה יגיע, אבל אתה אף פעם לא יכול לשער מה יקרה ברגעים האלה, איך אנשים באמת יגיבו.
"הגעתי אל הבית עם ראש אכ"א וראש ענף שבויים ונעדרים, והודענו להורים. הם פרצו בבכי נורא. כששלומי הגיע, אחרי כמה דקות, הוא יצא מהאוטו והבין לבד מה קרה. כבר לא הייתי צריכה להגיד כלום".
ב־13 באפריל 97' הובא שרון למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בבית שמש. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון. "אחרי ההלוויה רציתי לברוח, לשקוע, להתנתק", אומר שלומי. "לא היו לי כוחות להמשיך בחיים, אבל מירב עמדה לצידי ולא נתנה שזה יקרה. היא דאגה להרים אותי, הוציאה אותי מהבית לסופי שבוע ולטיולים ודחפה שאמשיך את הלימודים.
"זה אירוני: כששרון היה נעדר, אני רציתי קשר, ומירב העדיפה לשמור על הפרדה ברורה בין התפקיד לחיים האישיים. אחרי שמצאו את הגופה, אני רציתי להתנתק, והיא זאת שנלחמה שנהיה יחד".
מה הכי מצא חן בעיניכם האחד אצל האחר?
"אני חושב שזו היתה היכולת של מירב להכיל אותי ברגעים הכי קשים", שלומי מחייך במבוכה. "והעובדה שהיא באה בדיוק בנקודת הזמן הזאת, שבה היה בתוכי חלל ריק. בכל התקופה הזאת למדתי להכיר בה גם צדדים אחרים, שגרמו לי להתאהב ממש - כמו היכולת שלה לתת ללא גבולות".
מירב: "ראיתי שהוא מאוד ענייני ומכוּון מטרה, ולמרות התקופה הקשה שהם עברו במשפחה, הוא ידע לתמרן ולהתנהל. משהו באינטליגנציה שבה הוא עושה דברים גרם לי להתאהב בו".
שלומי ומירב עם ילדיהם. מימין לשמאל: שחר, יהלי ואור־שרון // צילום: במחנה
תלאות בדרך לחתונה
הדרך לחופה היתה רצופה מהמורות לא פשוטות. שלומי: "ב־99' סיימתי את התואר שלי בהנדסה אזרחית והחלטנו שאנחנו טסים לארה"ב לטיול משותף, וכשחוזרים, מתחילים בהכנות לחתונה".
מירב: "בינתיים התחילה האינתיפאדה השנייה והיו הרוגים בנח"ל, אז הייתי חייבת לוותר על החופשה ולחזור לארץ. לא רציתי ששלומי יפסיק את החופשה, וסיכמנו שהוא יחזור בטיסה אחריי. אחרי כמה ימים הוא הודיע שהוא החליט להישאר שם עוד שבעה חודשים.
"ואז הוא פתאום מצלצל אלי באחד הערבים ומודיע לי שהוא מבטל את החתונה. אמא שלו צילצלה אלי ואמרה לי לא לבטל כלום, כי ברור לה ששלומי יבוא. הוריו עלו על מטוס ונסעו לראות מה קורה איתו".
שלומי: "רק בזמן הזה שהייתי לבד התחלתי לעכל את האבל ואת כל מה שקרה עם שרון. פתאום הבנתי שלא היה לי זמן עם עצמי. שאני חייב עוד קצת זמן.
"ההורים שלי חזרו לארץ בלעדיי, ואני נסעתי לניו ג'רזי לעשות סקי עם אחי, שמתגורר בארה"ב. למרות שהייתי טירון, בחרתי במסלול השחור שמיועד למקצוענים. לא יודע מה דחף אותי לשם. מצאתי את עצמי מרחף באוויר ומתרסק על השלג. הנפילה הזאת החזירה אותי לחיים. חשבתי על שרון, על מירב ועל ההורים שעזבתי בבית והחלטתי לחזור".
"זכרתי שכולם קיוו ששרון יישאר לגור בבית ליד ההורים, ואמרתי לעצמי שאני נכנס לנעליים שלו ובא לגור איתם. בתחילת שנת 2000 חזרתי. לא התקשרתי למירב, כי רציתי לראות קודם מה קורה איתי ולעשות לעצמי סדר בראש לפני שאני מתחייב. לא רציתי להיכנס לזוגיות ממקום נתמך וחלש. אחרי כמה חודשים, כשהבנתי עד כמה מירב חסרה לי, צילצלתי אליה. למזלי, היא הבינה".
אחרי שנה עזבה מירב את ביתה בתל אביב ועברה לגור עם שלומי בביתו שבמושב. הם נישאו ב־13 בפברואר 2002, שנתיים לאחר שובו של שלומי לארץ. "אתה מבין כמה זמן הוא משך?" היא צוחקת.
טקס החתונה שלהם היה שמח ולא שגרתי. "הרגשנו את הנוכחות של שרון באירוע, אבל זאת היתה חתונה שמחה. הגיעו המון אנשי צבא ואישי ציבור. ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ששהה אז בחו"ל, שלח מכתב מאוד מרגש".
בסופו של דבר, זה סיפור אהבה // צילום: אפרת אשל
מנציחים את שרון
"בהתחלה חששתי שהחיים שלנו יהיו כל הזמן בצל האבל", אומרת מירב. "חשבתי כל הזמן מה יקרה כשיהיו לנו ילדים וכל הזמן ידברו על שרון. בבית הוריו של שלומי יש פינת זיכרון גדולה ומרשימה לשרון, אבל שלומי התעקש שהבית שלנו יהיה נקי, כדי שיאפשר לגדל את הילדים בלי שזה ינהל אותנו. אז לא תלינו תמונות שלו בבית, אבל לשלומי יש המון קלסרים מסודרים עם קטעי עיתונות, שהוא שומר בארון".
ועדיין, השכול נוכח בחייהם כל הזמן. מצד אחר ישנו הזיכרון של שרון, ומצד שני, מירב היא קצינת הנפגעים של חיל החינוך והנוער, בדרגת רב־סרן. אין שבוע שהיא לא פוקדת משפחות שכולות.
"אנחנו צומחים מהמקום הזה של השכול", אומר שלומי, שעובד היום כמהנדס ב"מקורות". "יש לנו בית שמח. התחושה שלנו היא שאם עברנו את הדבר הזה, אז הכל קטן עלינו. אנחנו מיישמים הלכה למעשה את 'משואה לתקומה', 'מזיכרון לעצמאות', ובסופו של דבר, 'מעז יצא מתוק'".
משפחתו של שרון הקימה עמותה, שמטרתה להנציח את חייו ולסייע להגברת המודעות של חיילים לסכנות שבטרמפים. העמותה עוסקת בפעולות רבות, ובהן תמיכה בתרבות תורנית ביישוב, מימון בית הספר לכדורסל ע"ש שרון בבית שמש והקמת "גן שרון" - גן ציבורי במושב, שבמרכזו אנדרטה לזכר שרון. מדי שנה, בל"ג בעומר, נערך מסע אופניים לזכר שרון.
בסיום הראיון מלווה אותי מירב לדלת. "קודם שאלת אותי למה התאהבתי בו", היא אומרת לי בלחש. "כי הוא חתיך היסטרי, זה למה", היא מחייכת חיוך רחב. כאילו אומרת: הסיפור הזה אולי התחיל בשכול, אבל בסופו של דבר, זה סיפור אהבה. בדיוק כמו שסיפור אהבה צריך להיות.
onlyyaniv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו