אבו מאזן מסיים את המחויבות לתהליך השלום

הסכמי השלום שחתמה ישראל עם מצרים וירדן עמדו במבחן בשנות השפל הארוכות. אולי נסדקו אבל לא נופצו - אפילו בהפיכה של האחים המוסלמים ששמה קץ לשלטונו של חוסני מובארק. מבחינה זו יש מקום להצטער, ולפחות להרהר, אם יצחק רבין, בנימין נתניהו - ובעיקר אהוד ברק - לא החמיצו את השלום גם עם סוריה של חאפז אסד, אביו של השליט הנוכחי בשאר. לעולם לא ייוודע איזה תפקיד יכול היה הסכם כזה למלא בצמצום תלותה של סוריה באיראן.

אך שרידות ההסכמים עם הפלשתינים אינה כה חד־משמעית. אלה הנכללים תחת הכותרת "אוסלו" קרסו. האחד שעשה נתניהו בחברון מחזיק מעמד במפתיע משנות ה־90, אבל ברור שאינו בר קבע. דווקא קריסת אוסלו יכולה להסביר במשהו את רתיעת ישראל והפלשתינים מלחתום על הסכם נוסף.

עתה פנה־חזר אבו מאזן אל השותף האויב חמאס. בעזה דיברו על סיום תקופת הפילוג של הטרור הפלשתיני, ואין צורך בכושר חיזוי ייחודי כדי להבין כי אם אש"ף שברמאללה יתמודד בבחירות כלליות עם חמאס ותומכיו - תסתיים המחויבות לחתור לשלום. לא רק אם חמאס ידיח את אבו מאזן מלשכת הנשיא אלא אפילו אם יהיה מיעוט בולט בלבד.

מהות הפיוס הזה אינה מחוורת עדיין. כל ניחוש או ניתוח תקף. אולי תרגיל ביחסי ציבור בלבד ואולי הקצנה מהותית, ואפשר כי לאחר הטקס ייחשפו המחלוקות שיהפכו את ההסכם לנייר נטול משמעות בלבד. בכל מצב הוא מבטא ומסמל את סיומו של עידן אבו מאזן (להלן).

לישראל יש עניין להקים מהומה רבתי במדינות העולם הנאור ולהעמיד את אירופה על משמעות הסיוע במיליארדים שהעניקה לרשות הפלשתינית, וקרוב לוודאי כי לשווא. עתה עלול להיווצר חלל ריק, והדעת נותנת כי הממשלה בירושלים לא תרצה כי גורם ערבי אחר יבוא במקומה של הרשות הפלשתינית, ומכל מקום אין מעברו השני של המתרס מי שיתנדב להיכנס בנעלי אבו מאזן.

אך להיעדר מגע והידברות וניסיונות כנים לתור אחרי פתרונות - אפילו זמניים - יש מחירים משל עצמם. הם יובילו להתנגשות חזיתית אלימה, שהאירוע האלים המתמשך בהר הבית הוא רק מבשרה. מכל בחינה ישראלית ובינלאומית המשא ומתן העקר עם רמאללה של אבו מאזן עדיף על התוהו ובוהו שיגיע בהיעדרו.

אך נוכח המציאות החדשה הנרקמת בימים אלה יש מקום לשקול הצעה נועזת, שעלולה לגרום לתזזית בקואליציה אבל למנוע התפתחויות דרמטיות בעתיד הנראה לעין, שישראל תרכז את מאמצה והשקעותיה בגושי ההתיישבות בלבד, ותמשוך ידה מכל האירועים האזרחיים בשטחים אחרים של יהודה ושומרון. עד יעבור זעם. עד לפתיחת משא ומתן ממשי.

 חובת "והגדת לבנך"

כחלוף השנים יש עיבוי של מכחישי השואה. יש עיבוי גדול גם של מצמקיה. אלה מבקשים לטשטש את ייחודה היהודי, לראות בה פשע נגד האנושות בלבד ולהשוותה לאירועים אחרים. אם אירעו זוועות מצד סוחרי עבדים כנגד מי שחטפו באפריקה - יש השואלים אם ניתן להגדיר התעללות כה נוראה כשואה שעה שהכל יודעים כי אין זה כך. עבדים נלקחו כדי להפיק מהם תועלת כלכלית במחיר אפסי. יהודים נרצחו בשואה בכל מחיר, ללא מחיר.

מצמקי השואה מבקשים לחדול מביקור מאורגן של בני נוער יהודים מישראל ומהתפוצות במחנות ההשמדה בטענה תמוהה שהם חוזרים כשהם מזדהים עם מהותם הלאומית, לאומנית בפי השוללים; אינם רוצים שטייסת צה"לית תחלוף בשמי אושוויץ ביום השואה; מסתפקים למעשה ביום השואה הבינלאומי בלבד, שחשיבותו אינה מוטלת בספק, אך הוא אינו עונה על כל המשמעויות היהודיות; ולחיזוק עמדתם שוללים את הצגת האכזריות והתוקפנות לעיני בני נוער כאילו אלה אינם צופים בהן מדי יום בתוכניות הטלוויזיה.

אהוד אולמרט. צילום: מוטי מילרוד

לקראת יום השואה בעוד שלושה ימים הציגו אתמול משרד החינוך ו"יד ושם" תוכנית לימודים פרטנית לכל הכיתות, לפי גיל והתאמה. לפי השר שי פירון, מדובר בהתאמה מאוזנת. היא מתייחסת למצב שבו פוחת במהירות שיעור הניצולים שבכוחם להקנות תחושות של ממש לתלמידים, ומי ימלא את מקומם? מבחן תוכנית הלימודים החדשה יהיה בהפעלתה. התוצאות יתבררו רק בעוד כמה שנים.

בנפרד מכך, ובמאמץ למצוא את התקציבים הדרושים כדי למנוע אפליה בין בעלי יכולת לבין חסרי אמצעים, חשוב לשמר ולהעמיק את סיור בני הנוער באתרי ההשמדה. עם כל ההוקרה לספרי המחקר והזיכרונות שמוסיפים להתפרסם אין כביקור בתלי החרבות של אושוויץ. וכן, להודות ולא להתנצל בפני המסתייגים כי השואה נכללת בצו ההיסטורי של "והגדת לבנך".  

תעשיית השקר

לשקר אין רגליים אבל יש לשונות. בראיון עם דוד ויצטום בערוץ 1 בהשתתפות ישראל הראל ועקיבא אלדר אמר השר הפלשתיני בדימוס אשרף אל־עג'רמי כי הדחתו של אולמרט והבחירות לכנסת מנעו מאבו מאזן להגיע איתו להסכם. איש לא הזם את הכזב העושה לו נפשות בין השאר בעזרת אולמרט, ששינה את טעמו והחל לדבר על "עוד כמה שבועות" שחסרו לו לסיום.

האמת פשוטה: אולמרט הציע לאבו מאזן הסכם שלום מרחיק לכת בוויתוריו. יו"ר הרשות חמק. ראש הממשלה הזהירו כי שום שלטון ישראלי לא יציע לו הסכם כה נדיב. אבו מאזן נסע לרמאללה והבטיח לחזור, וטרם שב.

הטענה שהבחירות ב־2009 מנעו הסכם כוזבת. מפני שאילו נחתם היה לפלשתינים אחד משני היתרונות: או שהיה מתבצע ע"י הממשלה שאחרי אולמרט, או שהיתה בידם התחייבות ישראלית תקפה אשר הופרה על ידי בנימין נתניהו. 

הימנעות של נתניהו מלקיימה היתה מסבכת את מצבה הבינלאומי של ישראל. מעמד הפלשתינים היה קל פי כמה. אבל הם לא רצו אפילו את ההסכם של אולמרט. זו האמת, והשאר שקרים.

ערנות חשובה

לפי הכותרת הראשית ב"הארץ", הערבי־הישראלי מג'ד כיאל הוא עיתונאי. לפי מערכת הביטחון, אין לו תעודת האמנה המעידה על כך. אך זה עניין צדדי.

הוא עבר על החוק ונסע למדינת אויב - לבנון. לפי "הארץ", צריך לאפשר לערבים ישראלים לעשות כן. אך מדוע לא לתבוע זאת גם בעבור יהודים ישראלים? עוד עניין צדדי.

בשובו לארץ נעצר לחקירה. לא בידי המשטרה הממונה על הגבולות אלא מטעם השב"כ, שחשד בו כי במהלך שלושת השבועות שבהם שהה בארץ החיזבאללה, בא במגע עם סוכן זר.

מייד קפצו מליצי היושר שלו וטענו כי הם עיתונאים שנסעו למדינות ערב ולא נעצרו בשובם לארץ. נכון, כי הם בעלי אזרחות זרה, מחזיקים בדרכונים אירופיים. מה על כיאל? יצא ללבנון עם מסמכים של הרשות הפלשתינית. זו מדינה? הוא מוכן לראות את עצמו כאזרח של הרשות הפלשתינית? אביגדור ליברמן יקבל בשורה כזאת בשביעות רצון.

פאולו סוזה. צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

ההליך היה סביר. השב"כ חשד שכיאל נפגש עם סוכן זר (הוא לא היה מתערב אילו הנושא היה רק יציאה לארץ אויב. זה עניין למשטרה). במקרה כזה ברור כי נחוצה תקופה קצרה של חשאיות כדי לא לאותת לצידו השני של גבול־הצפון כי משתף הפעולה הישראלי נחשף ונחקר.

בתוך זמן מה התברר כי החשד נגד כיאל "התפוגג", כלשונם של כותבי המאמר ב"הארץ", ג'קי חורי וגילי כהן - וטוב שכך והכל בא על מקומו בשלום.

על מה יצא הקצף? זה ניסיון להרתיע את זרועות הביטחון מלמלא את תפקידן. השב"כ אינו יכול לעשות כן בלי חקירה הנסמכת על מידע מודיעיני ראשוני, שבוודאי אינו מהווה הוכחה. כאשר יש חשד, לא ניתן לבררו בלי חקירה (קצרה ככל האפשר).

חפותו של כיאל אינה מצדיקה מסע לשחיקת הערנות של גורמי הביטחון. הרי אילו התגלה כעבור זמן כי ההפך נכון, והחשוד אכן גויס והפך למשת"פ של איש חיזבאללה המפעילו מלבנון, היו רבים מתריסים כלפי השב"כ מדוע נרדם בשמירה ומה על ערנותו הנודעת.

התנצלותו של אוהד

במוצאי החג נסעתי בפמליה משפחתית לסכנין לצפות בתחרות הכדורגל של המקומיים נגד מכבי תל אביב. הכנסת האורחים היתה לבבית. התקבלנו בסבר פנים יפות.

עוד קודם לשריקת הפתיחה פצחו אוהדי מכבי בשירת התקווה. לראשונה בחיי לא קמתי על רגליי. למותר לציין כי הייתי מעודד ברצון את שירת התקווה בהיפתח כל תחרות בליגת העל (שמחתי לעשות כן שלשום במשחק הכדורסל בנוקיה, אשר הוביל את הצהובים לפיינל פור מהדהד, ותודה מיוחדת למאמן דיוויד בלאט). אך אוהדי מכבי אינם נוהגים כך בשום מגרש. לפיכך, ייחוד השירה בציבור של ההמנון הלאומי דווקא לסכנין נראה לי פרובוקציה מיותרת.

11 שחקני מכבי התנועעו על המגרש כאילו במהלך המשחק הם זוללים עדיין קנידלך ומצות וגפילטע פיש ומופלטה. השוער חואן פאבלו קולינס - כדרכו כל העונה - אינו בועט כראוי בכדור ומסכן את שערו במסירות למגן הסמוך. לכל אורך העונה המוצלחת מאוד היו לכך דוגמאות לרוב. באחריות העליונה לסיכון העצמי של השער נושא המאמן פאולו סוזה. במצב דברים זה קבוצת מכבי הפסידה בסכנין כדין, לדאבון ליבי.

אז החל החלק העצוב־באמת: אוהדי מכבי התבצרו על המרפסת, וקומץ מהם - מאחורי חומה של שוטרי מג"ב - פתחו בשאגות לעבר תושבי סכנין, שהגיעו גם כדי חזרה אין סופית על הקריאה המקוממת "מוות לערבים".

ניסיתי להלך ביניהם ולומר כי כך קרא המון מוסת בארצות רבות, "מוות ליהודים", אבל האוהדים הביטו בי כמו בזקן טרחן. אין לנו שפה משותפת. בקהלם "אל ייחד כבודי". זאת אינה מכבי שאני מלווה כבר כ־70 שנים, האגודה שחרתה בראש פרסומיה את הסיסמה - "נפש בריאה בגוף בריא". התנצלותי הכנה בפני בני סכנין.

 אישור על היעדרות

בתל אביב שגו/לא שגו כאשר ביטלו יום לימודים בגלל מירוץ המרתון. הדעות חלוקות, אך מכל מקום הובטח כי המורים יחזירו את יום הלימודים. הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים. אז הם סירבו להתייצב בשערי בית הספר. לא נורא. ממילא מתעורר ספק כמה תורה מרביצים המורים בתלמידים בהגיעם לכיתה? לא משהו. לא זה מטריד, אלא דימויו של המורה העברי.

בעבר הרחוק פגשה המורה לתנ"ך ולהיסטוריה שרונה סופרמן את אמי אורה ברחוב שינקין בתל אביב ואמרה כי היא מבינה שחליתי, ולכן נעדרתי שלושה ימים מגימנסיה הרצליה. אמי הבינה כי "התפלחתי" או "הסתלקתי" מהלימודים והשיבה כי "מחר הוא כבר יגיע". ננזפתי בבית, אבל כך נהגו אז: התלמיד הסתיר ממוריו כי נעדר שלא כדין מבית הספר.

עתה? התהפכו היוצרות. נראה כי המורים הם אלה שנעדרים, מסתלקים, "מתפלחים" מהכיתה, ומסתירים זאת מהתלמידים בתואנות שונות.