שובו של המסמך

באוקטובר 2012, 51 שנה לאחר שפורסם לראשונה, ראה אור בעברית חיבורו המונומנטלי של ראול הילברג "חורבן יהדות אירופה" - שלושה כרכים עבי כרס המכילים אלפי מסמכים, תעודות, עדויות, רשימות ויומנים. הילברג, פונקציונליסט שראה בדינמיקה של הביורוקרטיה הגרמנית מניע עיקרי לשואה, הקים עליו עם השנים מבקרים רבים. חריפה יותר מכל היתה המחלוקת שלו עם יד ושם (גם בשל ביקורת שמתח על הקהילות היהודיות בשואה), אך זו התרככה בשנת 2004, כשהילברג הוזמן לירושלים לנאום בטקס היובל למוסד. היה זה צעד חשוב בדרך לתרגום יצירתו, ולפני שנה וחצי זה אכן קרה: "מסמך המסמכים" על השואה הפך סוף סוף לזמין לקוראי העברית.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האם תרגום ספרו של הילברג היה שיא המגמה שמלווה את זיכרון השואה בשנים האחרונות, מגמה שבה ניתנת העדפה לשיבה אל מסמכים ואל עדויות מקוריות מתקופת השואה, על פני יצירות פרוזה, אוטוביוגרפיות ועיבודים מאוחרים של עדויות? 

דומה כי התשובה מורכבת ולא ברורה; הזמן שחולף והתמעטותם של ניצולי השואה בינינו מגבירים את הרצון לפענח את המסמך, את הרישום הראשוני, את העדות הלא מעוכלת ואת התגובה המיידית לזוועה. מנגד, החיפוש העקר אחר אמת אובייקטיבית על השואה ואחר האופן שבו היא משקפת מציאות, גורם לכותבים רבים - היסטוריונים וסופרים כאחד - לבחור נרטיבים ספרותיים לגביה. כך או כך, כפי שאמרה ב־1996 הסופרת אידה פינק, "אחרי 50-40 שנה הכתיבה שונה ממה שהיתה מייד לאחר המלחמה"; פינק טענה כי "השתנה אצל הסופרים היחס בין הזמן לזיכרון. נוצר ריחוק. בני הדור הראשון, כמוני, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן; בני הדור השני והשלישי כבר חופשיים".

*   *   *

פינק בחרה דווקא במילה "חופשיים" כדי לתאר את המצב התודעתי של הצאצאים, אך ספק אם בני הדור השני והשלישי, ויש שיאמרו גם בני הדור הרביעי לשואה, אכן חשים כך. המתרגם והעורך חנן אלשטיין והמתרגם ניר רצ'קובסקי אולי יחלקו על ההגדרה הזו; השניים אחראים לתרגום שני ספרי־מסמך חשובים, שראו אור לקראת יום השואה בהוצאת ספרי עליית הגג. שניהם, בני גיל "הדור השלישי", אינם חוששים להעלות שאלות ולשבור מוסכמות של שתיקה בכל הנוגע לזיכרון השואה בישראל ולאופן שבו הוא מעוצב על ידי שומרי הסף של הספרות הקשורה אליו.

רצ'קובסקי תירגם לעברית את "סיפורה של מדינה במחתרת", ספרו מ־1944 של חסיד אומות העולם הפולני יאן קרסקי, שביקר בחשאי בגטו ורשה בשלהי 1942 ולאחר מכן במחנה השמדה ליד בלזץ', והיה מן היחידים שסיפקו למערב דיווח ממקור ראשון על השמדת היהודים. קרסקי נפגש אישית עם הנשיא האמריקני רוזוולט, וכן עם ארגונים יהודיים בלונדון ובארה"ב, אך מאמציו לרתום את המערב לפעולה מיידית נגד הנאצים לא צלחו. "סיפורה של מדינה במחתרת" נכתב בחיפזון בחורף 1944, בחדר מלון במנהטן ששכרה לקרסקי שגרירות פולין בארה"ב, והוא מגולל ברובו את הטרגדיה של פולין המובסת ואת פעילותו של קרסקי במחתרת הפולנית, שהיתה נאמנה לממשלת פולין הגולה.

הפרק "היהודי" של קרסקי ומאמציו בשליחות יהודי פולין הנכחדים תופסים מקום קטן יחסית בספר; מאמצים אלה נשכחו מהתודעה הבינלאומית במשך שנים ארוכות לאחר המלחמה (קרסקי נותר לחיות בארה"ב, והלך לעולמו ב־2002), ונזכרו מחדש רק לאחר שקלוד לנצמן ראיין את קרסקי ב־1977, בצילומי הסרט "שואה".

בראיון, שזמין לצפייה גם ביו־טיוב, נראה קרסקי - האציל הפולני - מוכה יגון ומצפון; הוא פורץ בבכי ומתהלך כארי בסוגר בתארו ללנצמן את הזוועות שראה ואת חוסר האונים שלו מול אוזניהם של מנהיגי העולם. "שואה" עלה לאקרנים רק ב־1985, אבל כבר לאחר הראיון נתפס קרסקי כמי ש"ניסה לעצור את השואה", ואכן ב־1982 זכה בתואר "חסיד אומות העולם", למרות שלא הצליח להציל ולו יהודי אחד.

"לתאר או לדמיין?"

הספר השני, בעריכתו של אלשטיין, הוא "ילדי המלחמה 1948-1944". זהו קובץ שבו 55 עדויות של ילדים יהודים ששרדו את השואה, אשר נגבו סמוך לפני תום המלחמה ובשנים המיידיות שלאחריה, על ידי אנשי הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין. אלו עדויות שמיעה, שנגבו על ידי מראיינים ומדובבים מטעם הוועדה, ששוחחו עם הילדים באופן חופשי בהשראת שאלון שהוצע מראש, ולאחר מכן כתבו את רשמיהם.

מתוך העדויות (שתורגמו מפולנית על ידי ענת זיידמן, מיידיש על ידי בני מר, מרוסית על ידי פטר קריקסונוב ומגרמנית על ידי אלשטיין) אפשר ללכוד תודעה ילדית מרתקת וישירה מאוד. הילדים - שחלקם היו בגילי העשרה במלחמה, אך חלקם היו צעירים יותר; יש אפילו עדויות של ילידי 1939! - מספרים בתמצות על קורותיהם, ומתרכזים בד' אמותיהם - בעיר או בכפר - במצוקה, בפחד, בבלבול ובעיקר בבדידות ובקרע הבלתי ניתן לאיחוי מהמשפחה. "גם אם אין הן תמיד המדויקות ביותר מבחינה היסטוריוגרפית, הן בוודאי מהימנות מאוד מהצד הפסיכולוגי, ולא רק במובן האישי, אלא גם הקולקטיבי", כותב אלשטיין על העדויות בפתח הדבר לספר.

פגישה עם אלשטיין ורצ'קובסקי מבהירה כי למרות שצברו קילומטרז' נאה בתרגום ובעריכה, תרגום הספרים היה עבורם חוויה יוצאת דופן. "הייתי מאוד מעורב רגשית", מספר אלשטיין על עבודתו עם עדויות הילדים, "הייתי חייב לנסות לשמוע מי מדבר; יש מקומות שבהם אתה שומע את הילד בוקע, ממש כמו זעקה, יש למשל ילדה שמספרת סיפור, והיא מאופקת לחלוטין מבחינת הסגנון שלה למרות שקרו לה דברים איומים; ילדה בת 12 שמספרת על דרך החתחתים הנוראה שעברה, איך ניצלו ורימו והונו אותה, והפכו אותה לשפחה חרופה בבית של איכרה זו ואחר כך איכרה אחרת. אתה שומע כמה היא מתאמצת לא לספר, ופתאום על אחת האיכרות, שהיתה הגרועה מכולן, היא אומרת: 'קוֹפה אחת'. פתאום הדבר הזה יוצא. זה קורע לב, אתה רואה איך פתאום נשברת כל המסגרת המאופקת הזו".

"חשוב לחרוג ממסגרת הקול החד־מימדי". רצ'קובסקי (מימין) ואלשטיין  //  צילום: לירון אלמוג

מה עושים כדי להתמודד עם המעורבות הרגשית הגבוהה כל כך בזמן העבודה?

אלשטיין, שתירגם בעבר גם את "קרוב לידנב", רומן שואה בדיוני של הסופר הגרמני קווין פנמן, מבהיר כי עדויות "ילדי המלחמה" הצריכה גישה שונה: "הייתי חייב להתייחס לזה קצת כמו סיפורים, פשוט הפסקתי להאמין", הוא מגלה, "נקודת המוצא היתה במשפט בעדות אחת, שבו מישהו מתאר איך הגרמנים מוכרים תינוקות רוסים ללטבים בתחנת הרכבת תמורת גרושים. הילד בעדות פותח ואומר 'ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר'. אלא שאת ה'לתאר' אפשר היה לתרגם גם כ'לדמיין'. הגרמנים, שתירגמו את העדות (הקובץ ראה אור באסופה בגרמניה ב־2008; ע"ל), בחרו ב'לתאר'; המתרגם לעברית, לעומת זאת, תירגם 'לדמיין'. הייתי צריך להכריע; ביררתי לעומק, ובחרתי בסוף ב'לתאר'. זה היה המקום שבו נוצר אצלי מפנה תודעתי - כי כשאתה עורך טקסטים כאלה אתה גם מתאר וגם מדמיין".

לרצ'קובסקי, שתירגם את "נוטות החסד" לג'ונתן ליטל - מונולוג בדיוני, ארוך, מפותל ושערורייתי של קצין אס אס - ואף רומנים של הסופרות הצרפתיות אירן נמירובסקי, שנספתה באושוויץ ב־1944, והלן בר, שנספתה בברגן בלזן ימים ספורים לפני השחרור ב־1945, יש כמדומה את המיומנות ליצור ריחוק מסוים, המתבקש מתרגום טקסטים מתקופת השואה. ועם זאת, לדבריו, לעיתים הריחוק מסוכן ומתעתע. "לאחרונה תירגמתי ספר ילדים על השואה", הוא מספר, "זה קומיקס צרפתי על ילדה שמחביאים אותה בכפר. הספר התגלגל לידיים של הבן שלי, שהוא בן שש וחצי וכבר קורא, וכיוון שכך כבר קראנו אותו יחד - אלא שלאחר הקריאה הוא פרץ בבכי; זו היתה בשבילו טראומה נוראה. הבנתי שאלו מילים שורפות, שהנה, גם הוא עכשיו לא נרדם בלילה בגלל חלומות על נאצים, והמעגל הזה אף פעם לא ייגמר". 

רצ'קובסקי סבור כי "כשאתה מתרגם, צריך להסתכל על זה בצורה מקצועית. אתה מביט במילה מזעזעת, למשל 'אקציה', ומתחיל לחשוב ולשקול אותה מכל מיני כיוונים, בעיניים מקצועיות לחלוטין, וברור שבאיזשהו מקום שוכח אתה המשמעות הרגשית של הדבר הזה. המילה הופכת למשמעות ראשונית".

לפקוח עיניים ישראליות

ספרו של יאן קרסקי נכתב בתקופה אפלה ומתאר זוועות, ובכל זאת נקרא כמעין יומן של דיפלומט - הקריאה בו נוחה למדי. "הכתיבה של קרסקי מאוד אלגנטית למרות שהוא מתאר את הדברים הכי לא אלגנטיים - את הרעב והעוני והלכלוך", מסכים רצ'קובסקי, "אבל מעלתו של הספר בכך שהוא נכתב תוך כדי המלחמה וקרסקי כותב בו מתוך שנאה לא מרוסנת לגרמנים. הוא פשוט שונא אותם, ואומר זאת. אחרי הרבה שנים, כשיצאה המהדורה הפולנית, קרסקי הודה כי אלו דברים שאולי לא היה אומר בדיעבד, אבל בזמנו זה מה שהוא חש".

לדבריו, זו כנראה הדבר החשוב שקוראי העברית יוכלו עתה לקבל מספרו של קרסקי, "זו עדות מזמן אמת, וזה מאוד נדיר", אומר רצ'קובסקי, "אנחנו קוראים הרבה ספרי זיכרונות על השואה, אבל רובם המוחלט נכתבו שנים אחר כך; התחילו לכתוב ולדבר על השואה מאוחר מאוד: בשנות ה־60 וה־70 בישראל, בעקבות משפט אייכמן, ובשנות ה־80 בצרפת. היה דיליי ארוך של עשרות שנים. ופתאום ספר כמו זה של קרסקי, שעולה מהאוב, ונכתב ב־1944".

קריאה בקרסקי מבהירה כי הראיון עם לנצמן העצים את העניין היהודי, בעוד קרסקי בעיקר פעל ולחם למען פולין. מה היחס הנכון בין הדברים?

רצ'קובסקי: "קרסקי ראה בעניין היהודי חשיבות עליונה, אבל גם בשליחות שלו למערב, וגם בספר. היה חייב להיות לזה מקום מוגבל. הוא חשב שהפולנים לא עושים מספיק כדי לעזור ליהודים. כשלנצמן פירסם את הראיון איתו, פתאום קרסקי הצטייר כמי שמה שהעסיק אותו היה רק העניין היהודי, אבל הוא הראשון שאמר שלא כך הדבר - ללנצמן הוא אומר 'תבין, היתה לי שעה עם רוזוולט, והנושא היהודי היה חמש דקות. אמרתי לו מה קורה ליהודים, והוא ענה לי "Young man, we are going to win this war". זהו, אחרי זה רוזוולט עבר לדבר על סוסים. ברור שזה לא היה החלק העיקרי בשליחותו, אבל בדיעבד זה החלק הכי חשוב שלה, גם כי קרסקי הסתכן מאוד; הוא נכנס לגטו ולמחנה השמדה ולקח סיכון אישי אדיר בשביל להיות עד ראייה".

עניין נוסף בספר, לדעתו של רצ'קובסקי, עשוי לפקוח עיניים ישראליות. "בישראל השתרשה התפיסה המוטעית שלפיה הפולנים היו נוראים כמעט כמו הגרמנים במלחמה", הוא אומר. הוא מספר כי אלכס דנציג, העורך המדעי של הספר שהוא גם מדריך משלחות לפולין, סיפר לו כי באחת המשלחות - של קציני חיל האוויר - כששאל "מי היה במגדלי השמירה באושוויץ? מי אכף את החוקים?" ענו לו: "הפולנים". "זה כמובן אבסורד", אומר רצ'קובסקי, "הפולנים היו אסירים; באושוויץ מתו מיליון פולנים. 

"העניין הזה, כיום, בעידן של דרכון פולני, הוא טעון מאוד", הוא ממשיך, "יש שנאה מצד הישראלים כלפי פולנים, שנאה שאין כלפי האוקראינים למשל, שהיו פי אלף גרועים יותר. אז הספר של קרסקי, שמתאר מאבק פולני עוד לפני העניין היהודי, מתקן עיוות בהקשר הזה. נכון שיש אנטישמיות בפולין, גם כיום, והיה גם פוגרום בקיילצה לאחר המלחמה, אך מצד אחר פולין היתה המדינה הכבושה היחידה באירופה שממשלתה לא שיתפה פעולה עם הנאצים. 

"יכול להיות שיהיו כאלה שיזהו סכנה בספרו של קרסקי", מודה רצ'קובסקי, "זה ספר שמדבר על הסבל הפולני, ועל כך שגם הם היו באושוויץ. ישראלים לא מעטים נרתעים מכך, ואני חושב שבמידה של צדק, כי זו לא אותה שואה. גם קרסקי בעצמו אמר דברים דומים. הוא כותב שבפגישה עם רוזוולט הוא הבהיר לו: 'אותנו, הפולנים, הם מנסים להפוך לעבדים, את היהודים הם מנסים להשמיד'; זה לא אותו דבר".

ספר כמו של קרסקי, שמדגיש זווית פולנית, והספר "ילדי המלחמה" - שמתאר עדויות תלושות מקונטקסט היסטורי־לאומי על השואה - יכלו לראות אור בישראל לפני 20 שנה?

אלשטיין: "אני מניח שלא, ועובדה שלא ראו אור. במשך שנים תירגמו לעברית חומר שכמעט תמיד הותאם, במודע או שלא במודע, לתפיסה חינוכית או אידיאולוגית, או עומד לשירות אג'נדה פוליטית כזאת או אחרת. גם ספרי יזכור שראו אור בהמוניהם בעברית בשנות ה־50 וה־60, היו ספרים שהיתה להם תכלית מסוימת של הנצחת הנספים. שני הספרים האלה, ועוד ספרים אחרים, מאפשרים לשמוע את הקולות כפי שהיו אז. זו מתודולוגיה שאינה רווחת. בדרך כלל הכל מעובד, בין על ידי הפרט ובין על ידי המערכת החינוכית. הספרים האלה לא נאמנים לכך".

"מעשה של פיוס"

מדף ספרי השואה בעברית עמוס להתפקע. דומה שהזמן רק מאיץ את החיפוש ואת הכתיבה. מדי חודש אפריל בעשור האחרון ראו אור עשרות ספרי עיון ופרוזה על השואה; עם זאת, אלשטיין טוען כי הכמות אינה מעידה דווקא על הרחבת היריעה בשיח על התקופה. לשאלה מה אנחנו לא רוצים לשמוע, הוא עונה: "אנחנו לא רוצים לשמוע על לאומים אחרים, ולא רוצים מורכבויות".

תן לי דוגמה לכך.

אלשטיין: "בגרמניה שלאחר המלחמה, אם יהודי הגיע עם ספר שבו עדותו מהשואה, המו"לים לא ידעו לעכל אותו כקטגוריה נפרדת. הם אמרו, 'כבר הוצאנו ספר על בוכנוולד, כבר הוצאנו על דכאו'. אבל הם הוציאו ספר של אסיר פוליטי, לא של יהודי! כלומר, לא היתה הבחנה קטגורית שהתייחסה למימד האנושי האינדיבידואלי. בישראל הדפוס כמעט זהה, אבל התוכן הפוך: הוצאנו ספרים של יהודים, אבל לא תירגמנו את ניקו רוסט, הולנדי שנכלא בעוון חתרנות פוליטית, ושכתב ספר מהחשובים ביותר, 'גתה בדכאו'; ולא הוצאנו ספרים אחרים, דומים לו".

לפני כמה שנים, מספר אלשטיין, ראה אור בעברית ספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, "ליל הז'ירונדינים" של ז'אק פרסר עם הקדמה מאת פרימו לוי. "פרסר מספר סיפור לא נעים לנו לאוזן, על יהודי שעשה הכל כדי להינצל, חתם 'חוזה עם השטן' ושירת במשטרה היהודית במחנה ריכוז. זה ספר על האזור האפור שנפרש בין התליינים לקורבנות, ואולי משום כך זכה כאן להתעלמות מוחלטת. כלומר, אני לא בטוח שמבחינת התגובה הציבורית אנחנו כשירים לשמוע דברים כאלה. בתור נער, תמיד היתה לי הרגשה שלגבי השואה אנחנו שומעים קול מאוד חד־מימדי, שיש לו מסגרת ברורה, והחריגה מהמסגרת הזו היא מסוכנת".

"ילדי המלחמה" מציג תמונה מורכבת. זו עדות שמיעה, וקרוב לוודאי שמה שנאמר על ידי הילדים שונה בחלקו על ידי המראיינים הבוגרים. איך מתמודדים עם תרגום של מסמך עם כל כל הרבה "רעשי רקע"?

אלשטיין: "זה לא נרטיב היסטורי, יש פה סיפור. יש כמה גובי עדות שלקחו את החומר ועיבדו אותו ממש כחומר ביד היוצר, ואז קיבלנו סיפור סמוי גם על המראיין ועל איך הוא שמע את העדות. הרעיון היה לחשוף ולנסות להקשיב לקולו של הילד. ההד בעניין הזה הוא גם לספרו של קרסקי, שמדבר בשפה שהיא קדם־השואה; גם שפת הילדים היא קדם־השואה. הם עדים, לפחות בעיניי, הרבה יותר מהימנים מהמבוגרים, דווקא משום שתפיסת המציאות שלהם הרבה פחות רחבה. אין להם ההקשר ההיסטורי, אבל גם אין להם אינטרסים. זאת אומרת, הם לא דיברו בשם הלאום".

אז התרגום הוא פתיחת דלת? הוא לא רק תיווך? מה תפקידו במערכה ההיסטורית הסבוכה של זיכרון השואה?

"תרגום", אומר אלשטיין, "הוא מעשה של הקשבה, של פיוס. אתה לא יכול בעצם להעביר הכל, אז אתה מפייס בין הצדדים שלא יכולים להתקרב זה לזה. כולנו יודעים שתרגום זה מעשה של השכנת שלום בין שפות ותרבויות, אבל לתרגם את קרסקי לעברית זה להביא משהו שאנחנו ממאנים, לא משנה אם זה מתוך סירוב מודע או מכוון, לדעת. זה מרחיב את היריעה ואת האופן שבו אנחנו מביטים בהיסטוריה".

"נכון, זה תיקון", מסכים רצ'קובסקי, "יש משהו מאוד פשוט בספר של קרסקי, שכשתירגמתי אותו חשתי אותו באופן ברור: כך היה הרגש ההוא. בדיוק כך אנשים הרגישו ודיברו אז, בשנת 1944. בפשטות הזו, אני חושב, יש את המורכבות הגדולה ביותר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו