שורת מחץ פופולרית מתוך ארון הספרים היהודי קובעת לוח זמנים מומלץ לתכנון חיינו. בן 13 למצוות, נקבע שם, ובן 18, אלוהים ישמור, לחופה. בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ. בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵּצָה, ובן שישים לזיקנה. אני באופן אישי לא תמיד הקפדתי על לוח הזמנים העתיק ההוא, שהולך ומתקשה להתאים את עצמו למציאות חיינו המשתנה. עם כל הכבוד למקורותינו, מי בכלל מתכוון להזדקן בגיל שישים?! ומי ימליץ לילדיו להתחתן בדרך לבקו"ם?! ובכל זאת מדובר בקלאסיקה ומפעם לפעם, כמו שאכן קרה לי לאחרונה, אני מעיף מבט במקור ההוא בפרקי אבות ומשווה לוחות זמנים.
לאחרונה הגעתי לגיל 50, שהוא גיל לא פשוט לעיכול. המשנה ההיא טוענת שזהו הגיל ל"עצה", אבל בתור אובד עצות כרוני, אין לי מושג למה הכוונה. כיוון שחלפו כמה חודשים מאז יום ההולדת אני מוכן כבר לדבר על זה בגלוי: זה מתחיל בכך שלא כל מי ששומע בן כמה אתה, מסוגל בכלל להגיד: "מזל טוב". חלק לא מבוטל פשוט פולטים אנחה. יוווו, הם אומרים, ומגרדים בפדחת. כאילו סיפרת להם שגילו אצלך משהו וימיך ספורים. זאת, מן הסתם, כוונת המחמאה שמגיעה באריזת שי מייד אחרי ה"יוווו": ואללה, לא רואים עליך!
המחמאה הזאת די מטרידה כשחושבים עליה. מה זת'ומרת "לא רואים עליך". את מה בדיוק לא רואים? את העובדה שבילדותך עדיין הילכו חמורים ברחובות העיר? שיש לך זיכרונות מששת הימים, ואתה מזהה חיקויים מוצלחים של בר־לב, ספיר וגורודיש, ולא רק של שימי תבורי ופואד? שאתה מאלה שעוד חישבו בלירות? שבתקופתנו היה נהוג לבעוט במכונות כביסה כדי לסדר אותן? שירדנו לשחק עם חצי לחם ביד ומלפפון חמוץ? שבכלל ירדנו לשחק?
מה בדיוק היו אמורים לראות עלינו מכל אלו? באמת לא ברור. כמו שלא ברור מה היא ה"עצה" המסתורית שאמורה פתאום ליפול עלינו לכבוד היובל הראשון להיווסדנו. המסתורין התפוגג כשהגעתי לרופאת המשפחה שלי לבדיקה שיגרתית ושיחה כנה על משמעות הגיל. סבלנות - היא אמרה לי. תכף יוצאים הדפים. וכך, במחי שני טופסי A4 שהגיחו חמים מהמדפסת, התברר לי הסיפור. מסתבר ש"עצה" היא ככל הנראה המילה העברית הקדומה לקולונוסקופיה. כי זה בדיוק מה שעושים היום לכבוד גיל 50. וכן, אני מאחורי זה, סליחה על ההומור הירוד. הכל בסדר, תודה ששאלתם. ויש גם כמה הרהורים בנושא.
* * *
כולנו, מי פחות ומי יותר, חפצי חיים. אנחנו חוצים כבישים בזהירות, עושים כושר, מזמינים קצת סלט בתוך הפיתה ומפסיקים לעשן, בעיקר מכיוון שאנחנו אוהבים את החיים האלה. מחורבנים ככל שיהיו, אנחנו לא מכירים אלטרנטיבה מוצלחת יותר ולכן נחליף שוב ושוב את ערכות המגן ואת הצמיגים ברכב, נבדוק תאריכי תפוגה ונחוש אי נוחות מסוימת מול, בואו נאמר, החיוך של נסראללה. החיים הם בערך כל מה שיש לנו, ואנחנו לא מוכנים שהם יסתיימו ולו רגע אחד לפני הגיל הממוצע על פי פרסומי הלמ"ס! יתר על כן, יותר משחשוב לנו להיות בצד הטוב של הסטטיסטיקה מבחינה כלכלית, חשוב לנו לתת תוצאה בטבלת תוחלת החיים. ולמרות כל מה שאמרתי עכשיו, גברים רבים בגיל שלי לא ילכו לעשות את מה שמכונה "בדיקה לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס". כלומר קולונוסקופיה. כלומר בדיקה מהתחת. הם באמת מעדיפים למות. מוטב להם להידרס על ידי מכבש בסיבוב מוצא או להסתבך בקטטה אחד על אחד עם סופו שחורצאניטיס. הם בעיקר מעדיפים לשנות נושא, רק לא להכניס את עצמם לפרוצדורה הרפואית ההיא. שהיא די פשוטה למעשה ולא כרוכה בכאבים או בסכנה.
על חרדה גברית עתיקה כמו השטן וקטלנית בדיוק כמוהו // איור: עציון גואל
בסך הכל מדובר בסידרת צילומים שמתעקשת ללכת על הצד הפחות מחמיא שלך. ובכל זאת היא נוגעת בלב ליבה של חרדה גברית עתיקה וקמאית. פרימיטיבית ואפלה כמו השטן. וקטלנית בדיוק כמוהו. החרדה שהיא, כך אומרים חוקרים מסוימים, האם־אמא של כל ההומופוביות, הגזענויות ושנאת הזרים למיניה, ושאפשר לתמצת אותה במילים "אף אחד לא יתקרב לי לישבן!" או אם נרשה לעצמנו פרפראזה על אתוס הלוחמים הצה"לי - "אחוריי!"
* * *
יהודים, כידוע, נוהגים לצחוק בעיקר על מה שמפחיד אותם עד מוות. הראה לי יהודי צוחק, ואומר לך מה מהלך עליו אימים. בדיחות יהודיות עוסקות בגויים, במוות עצמו, בחותנת ובישבן. שיא הפחד. שיא הצחוק. את הסיפור הבא שמעתי לא פעם באירועים חגיגיים של התיאטרון הלאומי שלנו. למרות ששום דבר באמת לא קרה שם, וגם לא ברור מה הבסיס העובדתי שלו, מדובר באחד הסיפורים המכוננים של הבימה ונהוג לספר אותו בערבי מחווה, כמו שבליל הסדר מספרים על ארבעת הבנים.
הכל קרה, וכלום לא קרה, בערב בכורה חגיגי במיוחד בתיאטרון. האולם היה מלא מוזמנים ונכבדים, אבל ברגע האמת המסך לא הסכים להיפתח. תקלה כלשהי במנגנון, אמרו. תכף תכף והנה הנה. אלא שדקות יקרות חלפו והטכנאים לא הצליחו לפתור את הבעיה, ואז החליטו לשלוח את השחקן יעקב טימן, שיאמר כמה מילים לקהל ויניח את דעתו. אמרו עליו, על טימן (אביו של שלי, השופט), שהיה קצת מגמגם בשיחות יום־יום. על הבמה, בכל אופן, כאשר היה לו תפקיד וטקסט, היה דיבורו רהוט ומרשים. טימן עלה אל הבמה. פנה אל הקהל, כיחכח בגרונו וגימגם:
"ג... ג... גבירותיי ו...רבותיי! תוכעס... תוכעס... תוכעס... בתוך עשרים דקות יתוקן המסך".
עשרות שנים חלפו מאז, וחלק מהקהל שישב שם עדיין צוחק! היתה זאת הפעם הראשונה בתולדות הבמה העברית, שעמד שחקן על הבמה וממש אמר את המילה הזאת. הוא אמר תוכעס.
ועכשיו, אחרי שאמרנו תוכעס, או תוחעס, ונשמנו עמוק, כל מי שהגיע לגיל שיזיז את התחת שלו וייגש להיבדק. זאת העצה.
shishabat@israelhayom.co.il