שיננו באוזנינו "ושמחת בחגך", והמסר נקלט. מה יותר משמח מיציאת מצרים וממתן תורה ומהשיבה לארץ ישראל? אך בחדרי הלב, אין זו היסטוריה מעוררת גאווה. בוויכוח הסוער בין היסטוריונים וארכיאולוגים לבין עצמם על אמיתות המסופר בתורה, אני נוטה לצד הסבורים כי יציאת מצרים אכן התרחשה. מפני שאין לשום אומה סיבה לבדות מליבה סיפור כה בלתי מרנין על התנהלותה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אומה שאחד מהאבות המייסדים הוריד אותה מארצה ל־430 שנים. לא גירוש בבל ולא חורבן בית שני שלאחר מכן אלא בגלל סיר הבשר, במונחים של 2014 - בשל "היעדר ביטחון תזונתי".
גם המנהיג המושיע אינו מוצר של התרבות העברית. נסיכה מצרית, בתיה, גידלה אותו, וחרף גדולתו שאינה מוטלת בספק ברור כי דבקה בו זרות. נשא אישה נוכרייה ולא מל את בניו, וגירש את רעייתו. משה, כתבה יוכי ברנדס בספרה החדש "היהדות שלא הכרנו" על אדון הנביאים, "מקים משפחה לא קונבנציונלית".
האומה ראתה את הניסים וחוותה את עשר המכות, ולבסוף רק 20 אחוזים מהיהודים ניאותו להעדיף את החירות על פני סיר הבשר. גם מי שיצאו עימו למדבר לא הצטיינו. "לא הגיע זמן זיוום של בניי", אמר האל, ודחה את מתן תורה עד הגיעם להר סיני. הם אכן ירדו לחיי משה ורצו לחזור אל סיר הבשר - "ניתנה ראש ונשובה מצרים" - והוא החזיק אותם בציפורניו ובשיניו וגם האריך את מסלול המסע כדי לא להיתקל בפלישתים בעזה שמא ינוסו בני עמו משדה הקרב.
וחטא המרגלים ופרשת החמס והשוחד הגדולה של עכן בן זבדי בן כרמי למטה יהודה, ואירועים נוספים הנקראים כדיווח פוליטי מהכנסת ה־19 ומבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולאחר כל הסחי מגיעה התקווה הגדולה: שאם למרות המאורעות המסויטים עלה בידי היהודים לכונן עצמאות אשר החזיקה מעמד כ־1,500 שנים עד חורבן בית שני, כי אז תחושת האכזבה האופיינית ל־2014 שגויה.
יש תקווה. בתנאי, כמובן, שההיסטוריה חוזרת.
להיזהר ממשבר
כללי המשחק נקבעו מראש: הבית היהודי והימין בליכוד מתנגדים להסכם עם הפלשתינים. הם מבססים את הערכתם על העובדה שאבו מאזן סרבן שלום. לפיכך, עם כינון הקואליציה הוסכם שבנימין נתניהו יורשה לנסות את מזלו, הסכם (שלא ברור אם אכן רצה בו) או תמרונים שיוכיחו לעולם כי הפלשתינים אינם מעוניינים.
מכרזי בנייה של אורי אריאל והצעות קיצוניות של נפתלי בנט מהבית היהודי כירסמו בסיכוייו של נתניהו להוציא את ישראל זכאית בעיני המערב. ג'ון קרי - בהתבטאות בלתי מאוזנת - נטה לעבר רמאללה, נגד ירושלים.
עכשיו בנט ואריאל ואורית סטרוק, ושרים וסגניהם מהליכוד, פתחו במסע הגובל בחוסר אחריות לבנייה נרחבת ביו"ש ולסיפוח גושי ההתיישבות בניגוד לכל התחייבות ישראלית, והם הגיבורים בכיכר השוק. מתחרים ביניהם בהצעות קיצוניות. זה פופולרי בקהלם, והם בשכרון חושים אינם לומדים מן ההיסטוריה.
אמריקה היא תערובת ייחודית של קיסרות דמוקרטית, אימפריה נדיבה. היא אינה כופה את רצונה על בעלי בריתה אלא מתמודדת עם טיעוניהם, ומעדיפה עיסקה על קטטה. דוד בן־גוריון הימרה את פיהם בהעבירו את בירת המדינה לירושלים המערבית, בבנותו את הכור בדימונה ובצאתו ללא ידיעתם למבצע סיני ב־1956. אך הוא מעולם לא הניח למחלוקת עם אמריקה לגלוש למשבר עמוק.
כמותו נהג מנחם בגין. הוא הפציץ על אפם וחמתם את הכור הגרעיני בעיראק והורה על מלחמת לבנון הראשונה, אבל מעולם לא ניתק את החוט המשולש. לפניו עשה יצחק רבין שריר בהסכם הביניים ב־1975, וחזר בו.
עכשיו באים בנט ואריאל, דני דנון וזאב אלקין, ומרעידים את רחובם הפוליטי בסיסמאות אשר יום אחד יוציאו את האמריקנים מדעתם, ויגלשו למשבר של ממש. זו תהיה איוולת. הרי דימויה של הברית האיתנה האמריקנית־ישראל הוא בעצמו נכס אסטרטגי אדיר, שבנט ואריאל וחבריהם שוחקים בהתמדה.
אז הם יגלו כי סופת פריקת העול המדינית שלהם תעלה ביוקר לא רק לישראל אלא גם להם, אישית. מפני שהעם היהודי אוהב לראות את מנהיגיו זקופי קומה בוויכוח נקודתי פה ושם עם ארה"ב, אבל חרד מפני משבר עמוק, ממושך, ש"סופו מי ישורנו"? אז גם יגלו בנט ואריאל וציפי חוטובלי ואופיר אקוניס כי מי שיפנה להם עורף מכל מסך טלוויזיה יהיו לא רק אזרחים ברעננה ובבית שאן אלא גם אחים כתומים בעפרה ובאפרת, שיסבירו להם כי "לא עליך המלאכה לגמור" ונחוצה מתינות, ועקב מדיניותם לא ניתן עוד למכור את מוצרי ההיי־טק שלהם בחו"ל, והפזיזות מהשטן. מאריאל תיפתח הרעה. רעתם. אחרי שכולנו נשלם את מחיר רעתנו.
להשליט מרות
אורח החיים של הדתיים והחרדים שונה מרשות הרבים של החילונים. בתפיסתם "כל ישראל ערבים זה לזה", ויש סמכות בכירה בדמות של רב ומורה־הלכה וראש ישיבה, שאמורים לסור למרותו. זה מעניק יתרונות רבים, אך גם מגביר את הנטל על הפרט.
פרחחים ופורעי חוק בתל אביב ובסדום נושאים באחריות אישית למעשיהם, ובהיותם עדיין קטינים מכניסה המשטרה גם את הוריהם לתמונה. לא כן ביצהר, שם הרב וראש המועצה הם כתובת לבוא אליה בתביעות.
למה הדבר דומה? לחוק השוויון בנטל. אם לא יימצאו מספיק יחידים אשר ימלאו את מכסת הגיוס של החרדים - תישא כל קהילתם באחריות. כך גם בהתנחלויות. אם אין בכוחם של רבני יצהר להשליט את מרותם, כי אז הממשלה חייבת לחדול משדרוג השירותים הניתנים למקום. לא עוד בית ספר וכביש והיתר בנייה. נכון, הצד המכוער של יפי הכלל "ערבים זה לזה" הוא מידה של ענישה קולקטיבית. שלטון החוק חייב להכות על חטא. מי שלא עצר אותם בפעולות תג מחיר משלם עתה את המחיר ברכוש צה"ל שהושחת, ובהיעדר יד חזקה וזרוע נטויה גם אירועי השבוע לא יהיו הפרק האחרון.
יתרונות החקירה באזהרה
מובן מאליו מדוע הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי תובע שיריבו אהוד ברק ייחקר במשטרה באזהרה. זה יציבם בדעת הקהל במישור אחד כאילו הם חשודים־זהים, תאומים סיאמיים לצורכי החקירה. גם מובן מאליו מדוע ברק מתנגד. ממש מאותה סיבה, רק מהכיוון הנגדי.
במהלך עבודתם האמין אהוד כי הוא מחבק את גבי די והותר. גבי חש שברק לא היה ממש נחמד כלפיו. אבל בניגוד לאשכנזי ולשכתו שעל פי החשד חתרו תחת ברק, שר הביטחון לא חשוד אפילו בעבירה פלילית אחת. פרט לעניין אחד, שהשיחות המוקלטות שלו הצטרדו בצורה מסתורית והועברו לגריטה (גריסה, בעברית פשוטה).
פרוסים בכל כלי התקשורת טענו תומכי אשכנזי במקהלה כאילו חקירת המשטרה "חד צדדית" ורק "בחצי המגרש" שלו, והפזמון החוזר הידהד באוקטבה גבוהה - "איפה הקלטות של ברק"?
אילו פגע ברק בקלטות של שיחותיו היה זה שיבוש חמור של הליכי החקירה. לאשכנזי יש עניין שהכל יחשבו כי ברק עשה כן, וחלק ניכר מהציבור נוהה אחריו. אלא מה? גורל השיחות המוקלטות בלשכת ברק נבדק בארבע ועדות שעסקו בנושא. הן שלחו את המעורבים לחקירה בפוליגרף (מכונת אמת). כולן הסתיימו בקביעה כי ברק אינו חלק מהסיפור.
אני משוכנע כי אין דברים בגו. אם ברק מעורב - אפילו רק במידע - בגריטת הקלטות בלשכתו לא אוכל שום כובע אבל ארכוש בח"י אלפי שקלים מניות בחברה שאשכנזי ניהל וכשלה, בלי ניכוי ההוצאה לצורכי מס הכנסה.
דווקא משום כך אני סבור, שברק ייטיב לעשות אם ימחל על כבודו ויודיע למשטרה כי ייאות להיחקר באזהרה. ההבדל בין "חקירה" לבין "חקירה באזהרה" הוא בעיקר בגודל הכותרת בעיתון של יום המחרת. זה לא נעים בחדרי החקירה, אבל רק כך (אם בכלל) יסתום ברק את הגולל מעל פי העלילה.
מה עם "מבחן בוזגלו"?
כבר כמעט שמונה שנים רודפת אותי הקושיה כיצד לא הבחנתי שנים רבות שאהוד אולמרט עבריין? (לעיתים אני מתבדח בשאלה: אין התיישנות?). רבים קיבלו את הסברי, מה טוב; ומיעוט ניכר המשיך להציג שאלות וזה חבל, אך טבעי. מגיעה לי מנת צער.
המסרבים לקבל את הסברי כפשוטו נחלקים בין ישרי דרך לבין עמיתים שאינם מפרגנים וקבוצה של אנשי אולמרט, שנשארו עימו ומחזיקים את דגלו הנקרע ברוח. אלה הם המושיק'ים והיוסי'ים והיצחק'ים והבני'ים והשמוליק'ים והאלפרדים שחברו אליו במרוצת השנים.
בכל זאת תמיהה: מדוע חבריו באים אלי בטרוניה, שלא הבחנתי בפליליותו שעה שאף לא תלונה אחת הבשילה להרשעה - ואילו הם אינם מבחינים בפליליותו כשיש כבר כל כך הרבה עדויות והוכחות וכתבי אישום והרשעות? היכן "מבחן בוזגלו"? מניין האיפה־ואיפה שהם עושים עם מצפונם? קושיה חמישית לליל הסדר.
אזהרה לעתיד
חדשים לבקרים חושף גיא פלג מערוץ־2 כתבי תביעה לבית המשפט בשל תנאי העסקה קשים, לכאורה, בביתם של שרה ובנימין נתניהו. ההכחשות של פרקליטם דוד שמרון גורפות. הוא רואה בתלונות מסע הכפשות יזום.
קשה לנקוט עמדה. אם אחד ההליכים יגיע לכדי פסק דין בבית המשפט ניתן יהיה לדעת. אחרת, רשאי כל אזרח להאמין במה שהוא רוצה. עתה נחוץ להצביע לא על מה שהיה אלא על מה שצריך להיות. אחרי תביעות משפטיות כה רועמות יודע כל ישראלי כי נשמעו השגות על נוהלי העבודה בבית רה"מ. לפיכך, מכאן ואילך מי שיעבוד בבית ראש הממשלה חייב להבין אחת משתיים: או שהתלונות שקר והיחסים מצוינים, או שהם נראים כפי שמתואר בכתבי התביעה - ואז לא יהיה מקום להגיש בעתיד תביעות כאלה מפני שהעובדים החדשים הוזהרו מראש. לא תוכל להיות להם טענה, ובא לבית הדין לעבודה גואל.
הבהרה: שרון והחקירות
דברים שפירסמתי כאן לפני שבועיים על ספרה של ד"ר ענת רוט "לא בכל מחיר", עוררו כעס במשפחתו של אריאל שרון. עיקר המאמר עסק בהיבטים הנוגעים להינתקות מגוש קטיף. בתוך כך ציטטתי דברים שכתבה רוט - שבעצמה ציטטה קטע משל העיתונאי חגי הוברמן באתר האינטרנט של גוש קטיף בדצמבר 2004. ליבת הקטע היתה הטיעון כי שרון החליט על ההינתקות כדי להיחלץ מחקירות פליליות.
היו לי, ויש לי, השגות ביקורתיות על התנהלות שרון בתחומים שבהם נחקרו הוא ובניו, וגם על הסתירה בין תוכן מסע הבחירות שלו לבין ההינתקות. זו היתה הפניית עורף לבוחריו. אך על מנת למנוע ספקות הריני לציין כי לא טענתי ואיני טוען אילו החליט על ההינתקות כדי להיחלץ מהחקירות נגדו, חד וחלק. גם ד"ר רוט הביאה את דברי הוברמן, שהיו בזמנם חלק מהדיון הציבורי, אך לא אימצה אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו