לא יישארו בחוץ

השבוע נפל דבר בישראל: לראשונה בתולדות המדינה, עובדי משרד החוץ הכריזו על שביתה כללית. הם סגרו את 103 השגרירויות ועוד כ־100 קונסוליות. גם משרדי האינטרסים של ישראל ברחבי העולם נעלו את דלתותיהם. העובדים דורשים שיפור בתנאי השכר וההעסקה שלהם. אחרי שבעה חודשי משא ומתן עם פקידי האוצר ועוד שלושה שבועות של עיצומים שלא שינו הרבה, הם החליטו על הצעד החריג והכלל לא פשוט - השבתה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אמנם נכון לסגירת הגיליון החלה להסתמן פשרה בין הצדדים. משא ומתן אינטנסיבי שמבקש להחזיר את עובדי משרד החוץ לשגרת עבודה, אבל העלבון של העובדים מהיחס אליהם עדיין קיים.

עד היום הם היו עצמם כ"ראשונים בין שווים", כמי ששומרים על חוסנה הלאומי של ישראל, לצד מערכת הביטחון. את פגזי הטנקים הם החליפו בארטילריה של תחבולות דיפלומטיות והסברה. לכל היה ברור, גם אם בהסכמה שקטה - עובדי משרד החוץ לא יכולים לשבות. ואכן, השביתה שהוכרזה גרמה לגלי הדף פוליטיים ויצריים, שחרגו מסכסוך עבודה מקומי. אחרי הפעלת כוח השביתה, נאלץ גם שר החוץ, אביגדור ליברמן, להתערב.

קשיי היומיום של עובדי משרד החוץ ומשפחותיהם עומדים במרכז המצב החדש. החליפות הורדו. העניבות שוחררו. יש פנים ושמות מאחורי השביתה הזאת. תכירו את אמיר שגיא ממבשרת ציון. נשוי ואב לשלושה. אשתו מיכל, ד"ר לביולוגיה, לא הצליחה למצות את יכולותיה בשל המעברים התכופים לחו"ל, במסגרת השליחויות אליהן המשפחה יוצאת עם בעלה.

אמיר כבר 16 שנה במשרד החוץ, והיום מנהל את המטה נגד חרמות על מוצרים ישראליים. הוא שירת בעבר כדיפלומט בסין ובפורטוגל. בקיץ הקרוב יעבור לניו יורק וישמש סגן הקונסול. "עם שעות נוספות אני מרוויח 9,000 שקלים. הלכתי לקורס צוערים בידיעה ברורה שאני מגיע למשרד החוץ, לא כדי לעשות בעוד כמה שנים אקזיט ולא כדי להתעשר", הוא אומר השבוע בכאב. 

בני הזוג של העובדים מוותרים על קריירה עצמאית. אמיר ומיכל שגיא        צילום: יונתן זינדל

"אנשים לא ממש יודעים מה אנחנו עושים. השיח מאוד רדוד. בציבור המיתוג שלנו הוא של אלה שהלכו לעזור למי שהולך לאיבוד באמזונס. סיוע לישראלים בחו"ל קיים, אבל עיקר העבודה שלנו הוא העבודה המדינית הסיזיפית - לבנות את הקשרים עם כל הגורמים המשפיעים והרלוונטיים באוכלוסייה ולהיות שם כשיש יוזמת חרם; כמו כן, לבנות את הרשת החברתית של ישראל בחו"ל ולמנוע צרות מראש", מבקש אמיר להסביר. 

"זאת עבודה שחורה שלא מצטלמת טוב", הוא ממשיך, "נכון, לא מדובר בלכידה של ספינה איראנית בלב ים, אבל החלק שלנו בשמירה על הביטחון הלאומי של ישראל, עם כל הצניעות, לא פחות. דיפלומט שמנהל שיחות ארוכות עם נציגי ארגונים בחו"ל ובסוף יום עבודה יוצא לעוד אירוע בערב, כדי להשיג פיסת מידע שתימסר בארץ ותשלים את התמונה, זה תענוג מפוקפק מאוד". 

עם זאת, הוא מבקש להדגיש: "אנחנו לא מסכנים ובוכיים, אבל נוצרה הזנחה של שנים בטיפול בשירות החוץ של מדינת ישראל". עוד הוא מבהיר: "החיים של עובד משרד החוץ בחו"ל הם אורח חיים. אני אסיים את הקריירה שלי עם שש או שבע שליחויות בחו"ל, כשכל המשפחה מגיעה איתי, על כל המשתמע מכך: הקריירה של האישה, המעברים התכופים, בתי הספר לילדים, החברים והמשפחה המורחבת. 

"לא מדובר ברילוקיישן בהיי־טק, שעושים פעם או פעמיים בקריירה. כאן מדובר בהרבה מאוד פעמים שנוסעים ועוברים ממקום למקום. אנחנו עושים את זה בכיף, אבל לא צריך לדפוק אותנו על זה. התחושה שלנו היא שאומרים: 'זה ציבור נאמן, אפשר לתקוע אותו'". 

הקרבה משפחתית

אופן ההשתכרות של עובדי משרד החוץ משתנה בהתאם למקום הימצאותם, משמע בארץ או בחו"ל. החישוב של הפרשות הפנסיה שלהם נעשה לפי המשכורת האחרונה שלהם בארץ. המשכורות בחו"ל לא עודכנו כבר שנים, והעובדים מרגישים שבאוצר לא מעוניינים לשמוע את הפרטים. 

שולי ירושלמי, אשת השגריר באקוודור, היתה מנהלת שירות סוציאלי בבית חולים גריאטרי בישראל, אבל ההחלטה לצאת לשליחות עם האיש שלה הובילה לכך שזנחה את מקצועה. 

"באוצר אולי מסתכלים על המספרים, אבל כל משפחה שיוצאת לשליחות משלמת מחיר שלא נמדד רק במספרים. יש סיכון ביטחוני תמידי וחיים במתח ותחת אבטחה. את הילדים והנכדים אני רואה רק באמצעות הסקייפ", היא מספרת. 

"קח דוגמה קטנה", ירושלמי ממשיכה, "אבא שלי היה חולה השנה ונשקפה סכנה לחייו. טסתי ארצה שלוש פעמים ובסוף לא הייתי לידו כשנפטר. אני הפסדתי את הקריירה שלי כדי להצטרף לבעלי בשליחות. היו לנו המון ויכוחים על זה. אמרתי לו: 'אני הולכת איתך'. כל החיים לא התקדמתי לאן שרציתי, כי עברנו מכאן לשם. 

"זאת הקרבה גדולה ואותה איש לא אומד בכסף ולא מפצה. חושבים שאנשי משרד החוץ נהנים בחו"ל בקוקטיילים, אבל זאת לא תמונת המצב הנכונה. פעמים רבות ישבתי עם הילדה הקטנה שלי לפני שהיא נכנסה לכיתה חדשה במקום שאליו הגענו לשליחות. שוב חברים חדשים, ושוב התמודדויות חדשות". 

חלק מהניסיון למנוע משברים הוא האפשרות שבני הזוג של השליח יעבדו אף הם בשגרירות, אך ירושלמי מתוגמלת רק כעובדת בחצי משרה. היא האחראית לתחום התרבות בשגרירות, והיא מספרת על החשיבות שבעבודתה ועל חשיבות עבודתם של אחרים במשרד החוץ: 

"אקוודור היא מדינה שיש בה חשיבות רבה לתרבות. ביום העצמאות הבאנו לכאן את להקת מיומנה והדבר השאיר רושם עצום: שיש לנו מדינה חדשנית, עם תרבות וטכנולוגיה. במקרה אחר, הגיע לכאן המנצח רוני פורת והדבר עורר גלים חיוביים ביותר. יש לישראל שם יוצא מן הכלל במדינה הזאת והנשיא המקומי מעוניין לבקר בישראל. אנחנו משקיעים כאן את הנשמה. אני מצפה שהמדינה תעמוד מאחורינו ותיתן לנו את הגב הבסיסי מצידה".  

במשרד האוצר טוענים כי דרישות תוספות השכר של עובדי משרד החוץ נאמדות בסכום של 140 מיליון שקלים. העובדים השובתים מצידם היפנו את האזרחים שבמצוקה, אלו שפנו לשגרירויות וקונסוליות של ישראל ברחבי העולם, לטלפון של קובי אמסלם - הממונה על השכר באוצר.

למשרד החוץ יש 750 עובדים בישראל. עוד 350 דיפלומטים מוצבים בשליחות בחו"ל. הדרישה שהציבו לאוצר היא שיפור שכר הדיפלומטים בחו"ל. הסיבה לדבריהם: חוסר התאמה בין גובה המשכורות לתנאי המחיה והצרכים בכל מדינה ומדינה. קובי בר־נתן, סגן בכיר לממונה על השכר באוצר, מציג נתונים שמרגיזים את עובדי המשרד. השכר הממוצע של עובדי משרד החוץ השוהים בארץ הוא 21 אלף שקלים, הוא אומר בביטחון.

נתוני האוצר אף מדברים על כך שהרוב המוחלט של עובדי המשרד, 98%, מרוויחים יותר מ־10,000 שקלים; 68% יותר מ־15 אלף; 42% יותר מ־20 אלף; 23% יותר מ־25 אלף, 10% יותר מ־30 אלף ואחוז בודד יותר מ־40 אלף. יו"ר ועד עובדי משרד החוץ, יאיר פרומר, זועם: "פקידי האוצר מציגים נתונים שקריים, שלא משקפים את המציאות במשרד החוץ. דיפלומט מתחיל, בחמש השנים הראשונות במשרד החוץ, משתכר 5,500 שקלים ברוטו ואחרי עשור מגיע ל־9,500 שקלים. משפחתו של עובד משרד החוץ מתקיימת ממשכורת יחידה, זאת עקב אובדן הקריירה של בני הזוג".

"הם חצו קווים אדומים"

בתחילת ינואר השנה, אחרי שליברמן זוכה ומונה מחדש לתפקיד שר החוץ, הוא השתתף בכנס שבו נכחו כל שגרירי ישראל ברחבי העולם. הוא ניצל את הבמה כדי להביע תמיכה במאבק העובדים ובדרישותיהם. הוועד מיהר לחבקו ולהצהיר: "שוב יש לנו אבא". הם סמכו על עוצמתו הפוליטית. אבל השבוע, כך טענו, ליברמן חבר לאויבם הגדול של העובדים, אמסלם, כאמור הממונה על השכר באוצר. בהחלטה קרה זו העדיף שר החוץ להציג עמדה עצמאית - שונה מזאת של עובדיו. 

ואם לא די בכך, ליברמן מציג קו תקיף מול עובדיו. במפגש עם עיתונאים הוא נשמע לוחמני. "הוועד חצה קווים אדומים", אמר. "אני בדרך כלל בעד העובדים, אבל כרגע אני רואה שהמאבק הוסט לכיוון מאוד לא נכון ומאוד לא בריא". 

ליברמן דיבר על כך שהוועד סובל כעת מ"אובדן תמיכה ציבורית". הוא טען כי 75% מהציבור לא תומכים במאבק הוועד. "אפשר בהחלט לדבר עם העובדים. זכותם לשבות ולדרוש שיפור תנאי שכר ותנאי העסקה, אבל לא אקבל שעוברים לאלימות ולפגיעה בחסרי ישע", הסביר שר החוץ, שהתייחס בכך לישראלים שאיבדו דרכון ונתקעו.

את מסיבת העיתונאים האחרונה ליברמן נאלץ לקיים בכנסת, לאחר שעובדי משרד החוץ השובתים חסמו את כניסת עובדי לשכתו למשרד. הוא לא אהב את זה ומיהר לגעת בעצב הרגיש ביותר, משפחות השכול של המשרד: רצח דיפלומטים ופיגועים. "הם מנעו מסגן שר החוץ, זאב אלקין, להגיע לארגנטינה, לטקס לזכר אותם נופלים שנרצחו בפיגוע בשגרירות בבואנוס איירס", האשים שר החוץ את עובדיו השובתים. 

את דרישות ועד העובדים, שכאמור תמך בהן בתחילה, הגדיר השבוע הזויות. "ראיתי משכורות של שגרירים. זה נע בין 10,000 יורו ל־10,000 דולר, תלוי במקום. המשכורת של השגריר בקטמנדו היא 9,752 דולר, של השגריר בברלין - 10,152 יורו ושל השגריר בבריסל - 9,977 יורו. סכומים שלא כוללים הוצאות על דמי ייצוג ותחזוקת הבית. העובדים האלה משכירים את הדירות שלהם בארץ ויכולים לגמור את החודש". 

את יוקר המחיה, כמו שיעורי מס גבוהים של 48%, ליברמן לא הזכיר. הוא התפאר בתוספות השכר שהשיג לעובדים בארץ, אבל לא דיבר על שכר השליחים בחו"ל, שלא עודכן שנים. הוא גם הצביע על כך שאחת הבעיות היא ש"נבחר ועד חדש, שרוצה להוכיח שהוא יותר מוצלח מהוועד הקודם". 

"לא עוזבים בגלל התנאים"

לא רק השכר גרם לחיכוכים בין עובדי המשרד לראשיו. פעם אחת הם התנגדו לעבור לבניין חדש בקריית הממשלה, בטענה רשמית כי החלונות בו לא נפתחים ונמנע מהם האוויר הירושלמי הצלול (החלונות הוחלפו); ובפעם אחרת קבלו על המרחק בין המשרדים לשעוני הנוכחות שבחניון. 

בוועד עובדי משרד החוץ אף טוענים כי 30% מהעובדים עזבו בעשור האחרון את שירות החוץ. ליברמן מגחך על כך ואומר: "שום דיפלומט צעיר לא עוזב בגלל התנאים. כל מי שמספר לך שהוא עזב בגלל התנאים, תראה לאיזה מכרז הוא ניגש, לאיזה תפקיד במשרד - ולא קיבל אותו". 

רבים במשרד החוץ חוזרים וטוענים שהציבור לא בדיוק מבין מה הם עושים בשליחותם בחו"ל. הם מספרים שהם טווים קשרים עם שכבות הממשל, האקדמיה והתקשורת, כדי לייצר ידידים לישראל - כאלה שבזמן אמת יסייעו מול איראן או נגד חרם כלכלי על מוצרים. הם דואגים לשמור על תדמית חיובית למדינה. 

במערכת הפוליטית חושבים כי במשרד החוץ יש "חבורה שמאלנית", שמבקשת לנתב את הספינה לדרך אחרת. ליברמן, שנשאל על כך השבוע, אמר כי אין לו שום טענה שכזאת לאנשי המשרד, וכי אין דופי במקצועיותם. אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, אומר. "פוליטיקאים רואים בדיפלומטים מטרד, כאלה שמייצגים חצי את ישראל וחצי את הזירה הבינלאומית. לדעתם, הם יכולים להסתדר בלעדיהם ותמיד אפשר להחליף אותם". 

אז זהו, אי אפשר, טוענים עובדי משרד החוץ, שהפגינו השבוע מול שערי משרד החוץ הנעול בבירה. אי אפשר להחליף אותנו. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו