ראית את זה? שמעת את זה? רוצה לכתוב על זה? שאלה אותי עורכת המדור והתכוונה לאוסף בשם "בת המקום" שיצא לכבוד יום האישה באתר "קפה גיברלטר" וכולל אוסף נפלא של נשים שרות. ומדוע אני מזכיר את היוזמה המבורכת של העורכת שלי? כיוון שלעיסוק בשירת נשים או בכלל במקומן של נשים באמנות מתלווה תמיד תחושה לא נוחה ובייחוד אם העוסק בנושא הוא גבר.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תמיד עולות השאלות, מבפנים או מבחוץ: מי אתה שתבחר את "הזמרות הטובות של העשור"? למה בכלל להקדיש פרק בסידרה על מוסיקה ל"נשים ברוק"? האם אינך מבין שבהפניית תשומת לב לכך שהן נשים אתה תורם להנצחת מעמדן? במשך השנים הרבות שאני במקצוע של תיווך המוסיקה, אני דווקא רוצה להדגיש את גדולתן של נשים - למרות שהן פועלות בעולם הגברי של תעשיית המוסיקה הן מצליחות לבטא את עצמן לא פחות טוב מכל גבר בסביבה, נגד הסיכויים והסטיגמות והדעות הקדומות שאמנם השתנו מאוד בארבעים השנים האחרונות אך עדיין קיימות. ובייחוד, גם בימינו, אם את אישה שעומדת על שלה, שאומרת מה שבא לה בלי חשבון. שלא מסתפקת בלהיות יפה.
אם הייתי ראובת קוטנר (השם הזה, מתברר, היה אופציה שהכינו הוריי אם איוולד בת בשנות החמישים, בתקופת הפרה־אולטרסאונד) כנראה לא היתה לי בעיה לכתוב על נושאים מגדריים. כגבר אני תמיד חשוד. אז לפחות בתחום זה חבל שלא עשני אישה ותודה לאל שיש לי עורכת...
האם יש בכלל דבר כזה "מוסיקה נשית"? בטח שיש. בעצם כל המוסיקה היא נשית. כל היצירה באה מהצד הנקבי של הנפש. לפעמים, או ליתר דיוק לרוב, גם גברים עושים אותה. "איך לפעמים אני מתעייפת", כתב ושר פעם מאיר אריאל ז"ל. וכששאלתי אותו מדוע הוא בחר לשיר כך הוא השיב "כי הנשמה היא נקבה". "מחשבה", "השראה", "מוזה" - לא במקרה כל המילים האלה בלשון נקבה. פעם יהודית רביץ, בסידרה על הרוק הישראלי, הפנתה את תשומת ליבי לכך שדווקא ברוק הכי כבד והכי מצ'ואיסטי יש לא מעט "סממנים נשיים", מהקול הגבוה, התנועות על הבמה ואפילו השיער הגולש.
אבל בכל זאת יש לא מעט מרכיבים ביצירה שמיוחדים בעיקר לנשים. נושאים נשיים. כתיבה נשית של טקסטים. התייחסות נשית לאיך להעביר מילים ומנגינה דרך הביצוע. זה לא חייב להיות תמיד בתוך המילים או המנגינה. לעיתים העמידה הנשית על הבמה וצורת השירה, אומרות הכל.
ובכל זאת, מבחינה היסטורית, לפחות מבחינת היצירה הנשים הן מיעוט. אין אף מלחינה אחת במוסיקה הקלאסית שזוכרים אותה כמו שזוכרים את באך, מוצרט או בטהובן, וגם במוסיקה של המאה העשרים, בג'אז, במוסיקה הקלה, ברוק ובפופ ואפילו בזמר העברי שיעור הנשים אינו מספיק. נעמי שמר ונורית הירש הן רק שתי מלחינות, לעומת עשרות גברים שיצרו את רוב הקלאסיקות.
אינסוף שורשים והשפעות
המצב עבר שינויים רבים מאז שנות השבעים ודור הזמרות שגם יוצרות - חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, קורין אלאל, אסתר שמיר, נורית גלרון, אהובה עוזרי וחברותיהן. אך עדיין, גם שלושים שנה אחרי סוף העשור ההוא, הנשים היוצרות הן מיעוט. וגם היום, כשיש לנו המון זמרות נפלאות ולא מעט יוצרות עדיין קשה יותר לאישה לנהל קריירה של מוסיקאית או זמרת. עדיין הלחץ החברתי "להקים משפחה", "להיות אחראית לגידול הילדים" הוא חזק יותר מכל מה שמצופה מגברים. כן. גם בימינו. ולכן אם יש הזדמנות להפנות תשומת לב ליצירה נשית או להפקות שנותנות ביטוי לנשים אני שמח(ה) לעשות זאת.
הפרויקט "בת המקום" הוא נפלא במיוחד מכיוון שאינו נצמד לשום ז'אנר או שפה. יש בו מגוון צבעים וטעמים שמרכיבים את הדבר המופשט הזה, שאפשר לכנות הצליל הישראלי של ימינו. אתר קפה גיברלטר מציע הורדה חינמית של אוסף מפי נשים יוצרות, בנות המקום הזה, ששרות בשפות שהביאו מבית אמן או באלה שלמדו שירים מקוריים, גרסאות כיסוי ולחני תפילה.
על עטיפת הפרויקט מופיעה "אל כהינה", דמות מהמיתולוגיה היהודית הצפון־אפריקנית, מנהיגה נשית חזקה שהובילה את התנגדות העם הברברי. בין הקולות שתוכלו לשמוע: אסתר רדא שרה "ננו ניי" באמהרית, נטע אלקיים בשיר מקורי בערבית שנכתב עבור סרטה של חנה אזולאי הספרי, אילנה אליה בלחן משלה ל"אשת חיל" מספר "משלי", יעל הורוביץ שרה בספרדית לזכרו של הגיטריסט האגדי פאקו דה לוסיה, נסרין קדרי שרה בעברית ובערבית "אנא בחיבק", נועה בן שושן שרה בעברית ובצרפתית גירסה נשית ללהיט של ישי לוי "האחת שלי", ליאורה יצחק שרה את "פזמון ליקינטון" הקלאסי בהינדי, זיווה עטר, פייטנית ויוצרת בהשפעת מרוקו הספרדית, שרה "צלילים במדבר", מורין נהדר שרה (נהדר) וללא ליווי שיר ערש פרסי, ויקטוריה חנה הלחינה בדרכה האוונגרדית את "יונתי" משיר השירים, ובתחום האוונגרד גם מאירה אשר תורמת לפרויקט שיר ישן שלה על אימהות וסבתות, היווט מקונן ומאיה דוניץ מבצעות שני שירים שכתבה והלחינה המלחינה האתיופית שחיה במנזר בירושלים אמהוי צגה. האחיות ג'משיד מירושלים בשיר שלהן ובשיר שמבצע הרכב ג'אז בשם אקוט, רננה נאמן הנדלר הזמרת ונגנית הנבל בקטע נפלא מאלבומה "שנסון לציון" ומעיין סימונה בתרגום עברי לקלאסיקה הצרפתית "עלי שלכת".
התמונה שמציג הפרויקט המיוחד הזה, שיושק במסגרת פסטיבל "לבי במזרח", היא של מרחב שבו יש מקום להמון שפות, להשפעות ולשורשים מגוונים. הלוואי שככה יקרה גם במציאות החברתית והפוליטית שלנו. אולי מהמוסיקה, ובמיוחד מהנשים, תבוא הבשורה.
yoavk@israelhayom.co.il