מפאנץ' לפאנץ': עדות כואבת של סטנדאפיסטית

סטנד־אפ הוא אמנות שנויה במחלוקת. יש כאלה שרואים בסטנדאפיסטים סוג של ליצני חצר, ההם שתמיד מצחיקים את החבר'ה בלי להתאמץ, או במילים אחרות, לא בדיוק סוגה עילית. ויש את אלה שעובדים בזה. כמוני. שלום, אני אודליה, ואני מתפרנסת מסטנד־אפ.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עברו שש שנים מהיום שבו התחלתי לעשות סטנד־אפ. זאת אומרת, מה שבזמנו חשבתי שזה סטנד־אפ. הפעם הראשונה שלי היתה כמעט גם הפעם האחרונה שלי. בערך כמו חיי הסקס שלי. התקשרתי לאולם צוותא בתל אביב, אחד ממעוזי הסטנד־אפ בישראל. אמרתי שאני סטודנטית למשחק, ושאני רוצה לעלות ולהופיע עם קטע. אמרו לי לבוא לערב חובבים ביום חמישי בערב, עם קטע מוכן של שלוש דקות.

כתבתי עם חבר קטע מצחיק (לדעתו), שנפתח באנלוגיה: "למצוא אהבה בתל אביב זה כמו למצוא חניה בתל אביב, כל היום את מחפשת, בסוף חונה בנכים". בקטע השוויתי בין גברים לבין חניה באדום־לבן, חניה ברוורס וחניה כפולה.

אחרי יומיים של כתיבה ואימונים מול המראה, הרגשתי סיינפלד. שיש לי את זה, שאני הולכת להפציץ. בחדר האמנים של אולם צוותא 2 (יותר מסדרון צפוף וחשוך), חצי שעה לפני העלייה לבמה, התרגשתי בטירוף. ניסיתי להתרכז, תירגלתי נשימות, בדקתי עשרים פעמים שהטלפון על רטט.

כעבור נצח הגיע תורי. עליתי לבמה, סיפרתי את הפאנץ' הראשון, וחיכיתי לצחוק מהקהל.

דממה מוחלטת.

כך היה גם בפאנץ' הבא. וגם בזה שאחריו. מפאנץ' לפאנץ', רמת הביטחון שלי צנחה. ממקום כזה של חוסר ביטחון, נוסף על חוסר ניסיון, אי אפשר להתרומם, אפילו אם אתה סיינפלד. הוא, אגב, קיבל בפעם הראשונה שלו על הבמה צעקות בוז, אז בדיעבד, יצאתי בזול.

בגלל שזאת היתה הפעם הראשונה שלי, מנהל הערב היבהב לי שאני צריכה לרדת בדיוק בתום שלוש דקות. מתברר שבנסיבות מסוימות, שלוש דקות הן נצח. אין לי מושג איך שרדתי את כיתת היורים שמולי. "הגיהינום זה הזולת", אמר סארטר. או הבמה של צוותא.

כשסיימתי את הקטע, קיבלתי מחיאות כפיים של "משתתפים בצערך", והלכתי לחסל חמישה צ'ייסרים של ערק, בימים שעוד היה אפשר לרכוש אותו בלי לצאת מרושש. הייתי אז סטודנטית שנה ראשונה בבית צבי, והבנתי שאולי אני צריכה להמשיך להצחיק רק את החבר'ה מהלימודים. כן, יש לי יכולות קומיות ואני נהנית לגלם תפקידים מצחיקים בתיאטרון, אבל מפה ועד סטנדאפיסטית...

ואז, יום חמישי שבוע אחרי, הגיע טלפון מהמנהל של ערב הסטנד־אפ.

"את מגיעה היום, נכון?"

"זאת בדיחה? כי לא צחקתי".

"אני חושב שיש לך פוטנציאל. זאת היתה פעם ראשונה, התרגשת, אל תשפטי את עצמך בחומרה. תבואי".

אז באתי. עם חומרים אחרים. דיברתי פחות באנלוגיות, ויותר על עצמי. על החדר שחלקתי עם אחותי בילדות, על החצ'קונים (שגם אותם חלקתי עם אחותי), ועל איך בגיל 16 החלפתי במדרגות את המכנסיים לחצאית מיני לפני יציאה. באופן מפתיע, היה לא רע.

מכות באמצע ההופעה

"לא פעם אני בדילמה כמה רחוק ללכת. עם הזמן גיליתי שאפשר לדבר עם הקהל על הכל". עובדת על חומרים חדשים. צילום: יהושע יוסף

מאז אני שם. מדברת על עצמי. כמו אצל הפסיכולוגית, רק שפה הקהל משלם לי. יותר משש שנים אני מופיעה על במות. הגשתי פינות סטנד־אפ בטלוויזיה, השתתפתי בעונה האחרונה של "צחוק מעבודה", שיחקתי בסרטים ("עג'מי"), ובקרוב גם אסע להופיע בחו"ל.

החלום הגדול שלי הוא למלא בקביעות אולמות של 500 איש בארץ או בחו"ל, מה שלא מפריע לי ליהנות גם מול עשרים אנשים. פעמים רבות, ההופעות הכי אינטימיות הן גם המאתגרות ביותר, כי אז אני צריכה להתאפק לא להתקרב לבורקס פטריות שבבופה.

רוב הקומיקאים בארץ ובחו"ל התחילו את הקריירה שלהם בערבי חובבים. בצוותא, בבית ציוני אמריקה או בקאמל קומדי קלאב בתל אביב. אתה נרשם אצל מנהל הערב, עולה להופיע לחמש דקות, צובר חומרים וביטחון, ולאט לאט עובר להיות מופע חימום של אמן מוכר, עד שאתה מגיע להופעה מלאה משלך, באורך של שעה ורבע. אז מתחילים "לפתוח קופות". בהנחה שכל מי שמגיע גם שילם, בסוף הערב נשאר מספיק כסף אפילו לסושי.

זה לא שסטנדאפיסטים מובילים רעבים ללחם, חלילה. אבל בפעם הבאה שאתם יושבים בצוותא ומחשבים 300 אנשים כפול 90 שקל לכרטיס, תזכרו גם להפחית את עלויות השכירות, המודעה בעיתון, מנהל ההצגה, הסאונד מן, הכרטיסן, מחלקת השיווק ועמלת הסוכן.

אומרים שנדרשות 15 שנים כדי לקבל 15 דקות של תהילה. זה נכון גם בסטנד־אפ: רוב הקומיקאים מגיעים להכרה ולהערכה ציבורית רק אחרי הרבה שנים טובות בתחום. אין קיצורי דרך. ללואי סי.קיי, גדול הקומיקאים האמריקנים היום, זה לקח 20 שנה. הוא חיכה להשמין, להקריח ולהתגרש, כדי להיות מספיק ממורמר על החיים. גם הוא, בתחילת דרכו, הופיע במקומות הכי הזויים שיש. 

יצא לי כבר להופיע באמצע המכתש הגדול, על פסגת המצדה, מתחת לחופה (עדיין לא שלי), במדרגות של חניון ועל פחית ריקה של בירה. זה מחשל. באמת. בעיקר כי אני אוהבת להופיע. לכולם. לישראלים, לאמריקנים, לנוער, לנשים, לזוגות, לחיילים. והדבר היחיד שמוציא אותי מהכלים הוא האנשים שלא מכבדים את המעמד.

כן, סטנד־אפ הוא מעמד. הופעה לכל דבר. נראה אתכם עונים לנייד באמצע הצגה בקאמרי, או קמים ויוצאים מהאולם תוך כדי שיחה. אז למה בסטנד־אפ כן? נכון, זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, זה צורם.

תופעה נוספת שמתרחשת רק בסטנד־אפ היא שמישהו מהקהל לא מבין את מהות האירוע, ונותן מונולוג משלו. בין הסטנדאפיסט לקהל יש מעין חוזה לא כתוב, שמדי פעם האמן שואל מישהו מהקהל שאלה, כדי שהתשובה תוביל אותו לקטע הבא. לדוגמה, אני שואלת זוג כמה זמן הם יחד, הם עונים "חמש שנים", ואני אומרת, "וואו, זה ממש לקראת הסוף" - וממשיכה לקטע על זוגיות.

בשבוע שעבר, בהופעה בכנס לנשים בצפון, שאלתי גברת מקסימה, שנשואה חמישים שנה, אם היא ובעלה עדיין פעילים מינית. קיבלתי תשובה כל כך מפורטת, שבאיזשהו שלב הייתי צריכה להסביר שלמרות שאני מאוד מעריכה את ההשתתפות שלה, אנחנו לא בבינגו, ואני לא מחלקת פרסים. בסוף שאלתי אותה אם אפשר להצטרף.

לפעמים יושב בקהל מישהו עם צחוק קולני ומתגלגל, שצוחק גם בין הבדיחות. זאת, ידידיי, מתנה משמיים: הצחוק שלו גורר תגובות שלי על הצחוק שלו, שגורר צחוק מהקהל, שגורר צחוק עוד יותר מטורף שלו.

לפני שנה, בהופעה בפאב בצפון, שאלתי את הקהל בחיוך: "אתם בטח שואלים איך זה שאני עדיין רווקה?" ומישהו צעק: "לא". צחקתי. אבל לא תמיד אני צוחקת. בתחילת הדרך, אחרי שנה בסטנד־אפ, הופעתי בתור מופע החימום של אמן מוכר. ההופעה היתה לא רעה, בהתחשב בעובדה שזוג גברים הלך מכות במהלכה. אחרי שירדתי מהבמה (כשאני בחיים) ניגשה אלי בחורה צעירה עם פן מקלות, תוחם שחור מסביב לשפתיים ושמלת מיני מנומרת, תפסה אותי ביד, ואמרה: "את חמודה, אבל תחליפי מקצוע". אמרתי לה:"סבבה, תחליפי שמלה?"

בודקת פאנצ'ים בפיצוצייה

"בהנחה שכל מי שמגיע גם שילם, בסוף הערב נשאר מספיק כסף לסושי". על הבמה. צילום: יהושע יוסף

סטנד־אפ הוא אמנות עם פידבק מיידי: שתי דקות על הבמה מספיקות כדי להבין אם הולכת להיות הופעה בוננזה או לא. מישהו אמר פעם שלסטנדאפיסטים לא צריך לשלם על הופעה טובה, כי התשלום שהם מקבלים על הופעה כזאת הוא ההנאה. על הופעה גרועה, לעומת זאת, חייבים לשלם, והרבה, כי הנזק הנפשי שנגרם לאמן הוא כל כך גדול, שאפילו פסיכיאטר לא תמיד עוזר.

לוקח הרבה מאוד זמן, אם בכלל, למצוא את הדמות שלךָ על הבמה. לא חשוב מה תהיה - העיקר שתמצא דמות שמזוהה רק איתך. כל מה שנחשב פאתטי, עלוב, מוזר - הוא החוזק של הקומיקאי על הבמה. אתה לא יכול להצליח אם הכל טוב אצלך. "הטרגדיה של האחד היא הקומדיה של האחר".

גם לי נדרש זמן רב כדי לחשוף את עצמי בצורה מלאה על הבמה. תהליך שהתחיל באמת רק בשנה האחרונה ועדיין לא הושלם. יש משהו מפחיד מאוד בהתערטלות נפשית בפומבי. אבל במקום שיש פחד, יש אמת. הקהל מזדהה עם אמת בדיוק באותה קלות שהוא מזהה שקר. 

חוץ מהופעות חוץ (כלומר אנשים או חברות שמזמינים הופעה מלאה ומשלמים עליה), אני מופיעה גם פעם בשבוע במועדוני סטנד־אפ, כדי לבדוק חומרים חדשים. בכל שבוע אני מגיעה למועדון עם עשרים פאנצ'ים חדשים, מתוכם שניים יצחיקו את הקהל, וסביר להניח שרק אחד ייכנס באופן קבוע למופע המלא שלי. אפילו סיינפלד, שיכול לנוח היום על זרי הדפנה, ממשיך להופיע מדי שבוע במועדוני סטנד־אפ קטנים ברחבי ניו יורק כדי להשתפר.

כל פאנץ' אני בודקת לפחות שלוש פעמים - על קהל, על חברים, ועל המוכר בפיצוצייה - עד שאני מחליטה אם הוא נשאר או יורד. פעמים רבות קורה שמשהו שמאוד מצחיק אותי לא מצחיק את הקהל, ואחד הקשיים הכי גדולים במקצוע הוא לדעת לוותר על משהו שלא עובד על הבמה. לא להתאהב בפאנצ'ים שלך. בשנתיים הראשונות, בכל פעם שהייתי יורדת מהבמה היה ניגש אלי סטנדאפיסט אחר מאחורי הקלעים וזורק לי משפט כמו: "היה חסר לך פאנץ' בקטע". קטנוני.

כל מופע מורכב מכמות מסוימת של בדיחות, שמחולקות בדרך כלל לקטעים שונים שחוברו יחדיו לנושא על. בדיחה מורכבת מאבחנה ומפאנץ'. הנה דוגמה:

"לאחרונה אני חושבת לעשות ביטוח חיים. התקשרתי להתעניין בביטוח חיים, עשו לי את המוות. הנציג מתחיל לשאול אותי מלא שאלות: 

נשואה? לא.

ילדים? לא. 

דירה? לא. 

מכונית? לא. 

חסכונות? לא.

(עד כאן האבחנה, עכשיו הפאנץ':)

...ואז הוא אמר לי: "כדאי שנעצור כאן, חשוב לי להגיד לך שהביטוח לא כולל התאבדויות". 

בערך פעם בשנה אני זורקת רבע מהחומרים שלי וכותבת חדשים. לואי סי.קיי, למשל, כותב בכל שנה מופע חדש לגמרי. חורש איתו במות, ואז מעיף אותו לעזאזל וכותב אחר. מצד שני, הוא גם הודה שהוא כמעט לא עושה סקס.

סטנדאפיסט הוא מישהו שמביא איתו נקודת מבט חדשה ומצחיקה על נושא קיים. אחד שמחפש כל הזמן את הדברים האבסורדיים בחיי היום־יום - קנייה בסופר, דייט, נסיעה ברכב, עלייה במעלית, וגם תהיות קיומיות על למה אנחנו כאן. בעיניי, כדי להיות סטנדאפיסט צריך להיות קודם כל אדם מעניין, ואדם מעניין הוא אדם מתעניין, טיפוס חוקר, כזה ששואל שאלות, מטיל ספק ובודק גבולות. 

מה שנראה על הבמה פשוט מאוד ומאולתר, הוא לרוב פרי עבודה מאומצת של שנים. חיפוש עצמי, ניסיון להבין קודם כל מי אני ומה אני רוצה לומר כקומיקאית, מה אני אוהבת, מה אני שונאת ואיך אני משתמשת בטקסט ובהבעות הפיזיות שלי כדי להעביר את זה.

אני מסתובבת כל הזמן עם עט בתיק. כל דבר שיכול להיות נושא לפאנץ' נרשם מייד - על פתק, על היד. משיפוצים בכביש, דרך קניות בזארה ועד פרידה מבחור. אחד הקטעים הכי מוצלחים שלי נכתב כשבחור שיצאתי איתו בא אלי לדירה להגיד לי שזה לא ילך. חיכיתי שילך, ואז התחלתי לכתוב קטע על למה אני מעדיפה שיזרקו אותי בסמס.

אני כותבת חומרים חדשים בערך שמונה שעות בשבוע מתוך כוונה, ועוד עשרים שעות ביום כי המוח שלי לא מפסיק לחשוב מה מצחיק או אבסורדי בכל סיטואציה. לא פעם אני נתקלת בדילמה כמה רחוק ללכת עם החומרים, איך הקהל ירגיש אם אדבר עכשיו על השואה או על סקס. עם הזמן גיליתי שאפשר לדבר עם קהל על הכל: על אודישנים כושלים, על הרצון להיות סלב, על ילדים מעצבנים וגם על הטרדות מיניות. לא חשוב ה"מה", חשוב ה"איך". החוכמה היא לשלב חומרים שנחשבים פחות מיינסטרים בתבנית סיפור מוכרת. 

לא מספרת בדיחות בדייט

תמיד להצחיק, להצחיק. כנערה בפורים

רבים מהסטנדאפיסטים הולכים לישון איפשהו בזריחה ומתעוררים בשקיעה. לא אני. אני אוהבת לסיים הופעה בסביבות 11-10 בערב, להיות בבית בחצות, להיכנס למיטה ב־1 ולהירדם מול סיינפלד. ב־8 בבוקר השעון המעורר כבר מצלצל. לפעמים אני מרשה לעצמי להימרח עד 9, אבל לעולם לא אחרי. לקום ב־10 מרגיש לי כאילו אני יורקת ליקום בפנים. 

סטנד־אפ הוא עולם של גברים. כן, יש נשים מצחיקות - שרה סילברמן, ג'ואן ריברס, אלן דג'נרס, קטי גריפין, טינה פיי ואחרות, שמוכיחות שאנחנו יכולות - אבל היחס בין גברים לנשים במקצוע הזה, בארץ ובחו"ל, הוא בערך אחת לעשרה. למה? הרבה תיאוריות נכתבו על זה, החל בחינוך וכלה בהסברים ביולוגיים. בעיניי, אין מה לנסות לפצח את החידה: אישה שרוצה להופיע פשוט צריכה להופיע. כיף לראות שהקהל הגברי בארץ יותר ויותר פתוח לקבל קומיקאיות על הבמה.

אין בית ספר לסטנד־אפ. אי אפשר ללמד מישהו להיות מצחיק ובעל תזמון קומי. או שיש לך את זה, או שאין לך. יש לך? יפה, תתחיל לעבוד. פה אתה כבר לא מצחיק את החבר'ה על הטריבונות בשכונה אלא עומד באולם מול עשרות ומאות אנשים. אתה צריך ללמוד להצחיק אותם כמו שאתה מצחיק את החבר'ה. זה כבר קשור לעבודה קשה. 

לקח לי הרבה זמן להבין שסטנד־אפ הוא כמו דייט: אני אמורה לגרום לקהל לחבב אותי מייד, כדי שיישאר עד הסוף, ואפילו יחזור לדייט שני. כל הופעה היא דייט חדש ומרגש בפני עצמו. האם הקהל יאהב אותי? האם הוא יצחק? האם הוא ימחא כפיים? האם אהיה במיטבי?

איך עושים את זה? קודם כל, יוצרים איתו אינטימיות. איך יוצרים אינטימיות? אם הייתי יודעת, הייתי נשואה.

כמו שנרמז פה ממש בעדינות, אני רווקה. יש שתי בעיות בלצאת לדייטים כסטנדאפיסטית. הראשונה היא הציפייה הטבעית של הגבר שאני אצחיק אותו כל הזמן, והשנייה היא שחלק לא מבוטל מהדייטים שלי באים לדייט הראשון אחרי שכבר צפו בקטעים שלי ביו־טיוב או בטלוויזיה, ויודעים בדיוק מה מותר ומה אסור לעשות בדייט איתי. חלקם מבינים שהכל בהומור, היו גם כמה ממש חכמים, שהבינו שהתכוונתי להכל.

במובן מסוים, העובדה שהם מכירים את הקטעים שלי משרתת אותי, כי ככה הם מרגישים לא נעים להשאיר לי לשלם את החשבון בסוף הדייט הראשון, ולא משנה כמה אני מתעקשת לחלוק את החשבון. הם לא מוכנים לקחת את הסיכון. בינינו - למי יש כוח להתווכח. אפשר לחשוב, כמה כבר עולה כבש.

הכי כיף לצאת לדייט עם מישהו שהתחיל איתי אחרי שהיה בהופעה שלי. הוא כבר שמע את כל הסיפורים הכי הזויים שלי, ומפה זה רק יכול להשתפר. מה שאני הכי שונאת זה כשמבקשים ממני מייד בתחילת הדייט לספר איזו בדיחה. אז אני מספרת על היטלר וסטאלין שנוסעים יחד במעלית, ומבקשת מהדייט שימשיך מפה.

יש בדייטים כאלה שאוהבים לתת לי עצות שיווקיות, כאלה שאוהבים לתת לי עצות בימוי, כאלה שחושבים שאני צריכה לדבר פחות על עצמי, רק על עצמי, או רק על עצמו. הכי אני אוהבת את אלה שלא עושים מזה עניין, כי הם מבינים שזה לא העניין.

לפעמים בחורים שואלים אותי אם אני הולכת לצטט בהופעה מהדברים שהם אמרו לי בדייט, ואז אני עונה: "מה פתאום, אני מספרת בהופעה רק על דייטים מוצלחים".

במקצוע בגלל הבורקס

שש שנים, מאות הופעות, ואני עדיין מתרגשת בכל פעם שאני עולה על הבמה. יום שבו יש לי הופעה בערב הוא יום לא רגוע: אני נמנעת מללכת לחדר כושר, משתדלת לשתוק כדי לשמור על הקול, שותה הרבה מים, מתרגלת יוגה, לא אוכלת כמה שעות לפני ההופעה וקוראת פרק תהילים.

בדרך כלל אני מגיעה לאולם לפחות 45 דקות לפני העלייה לבמה. עושה בדיקת סאונד, מוודאת שיש לי כיסא ובקבוק מים על הבמה. עושה חימום קולי, מתיחות ומדיטציה. אה, ובודקת עשרים פעם שהטלפון שלי על שקט. כי אני לא.

דקה לפני שאני עולה לבמה, אני אומרת לעצמי, "אודליה, תיהני! אחרת זה לא שווה. תחשבי שזה סקס, ואת עושה אהבה עם הקהל (לא עם כולם, אבל תמיד יש איזה אחד שאני מאתרת), ותזכרי שיש לך רכבת בגרביונים, אז אל תפשקי רגליים".

בדרך כלל אני עולה לבמה פיכחת לגמרי, אבל לעיתים ממש נדירות, בעיקר בהופעות קצרות, אני שותה לפני זה קצת קאווה. לפני כמה חודשים עליתי לבמה אחרי כמה שלוקים על בטן ריקה, ופשוט התחלתי לצחוק, בלי יכולת להפסיק. באיזשהו שלב הצחוק הפך לבכי, וחוזר חלילה, עד שהחלטתי לרדת מהבמה כמה דקות לפני הזמן. אני לא גאה בזה, אבל יש משהו מאוד משחרר באיבוד שליטה, כי ביום־יום אני קונטרול פריק, והבמה מאפשרת לי להתפרע. יש כאלה שעושים סמים. אני עושה את צוותא.

אין יום שאני לא שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה. את הלחץ, את החרדה, את הצורך התמידי באהבת הקהל. כשאני עולה על הבמה, אני מפסיקה לשאול. בסופו של דבר, אני במקצוע כי רוב הזמן אני באמת נהנית. וגם בגלל הבורקס פטריות. 

בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין ממש זוהר בעולם הזה. כמובן, רוב הסטנדאפיסטים הגברים אינם דוגמנים; נהפוך הוא. הם אפילו עשו קריירה מהכיעור שלהם. אצל הבנות דווקא יש לא מעט יפות, בארה"ב יש אפילו סטנדאפיסטית שהתחילה בכלל כדוגמנית, וויטני קאמינגס. ועדיין, מתקבלת התחושה שהקהל סלחן יותר כלפי קומיקאי שהוא לא 90־60־90 מאשר כלפי קומיקאית.

לפני שנתיים התחלתי להופיע גם באנגלית, כדי לחשוף את עצמי לקהלים נוספים: קבוצות של תיירים, עולים חדשים, אנשי עסקים מחו"ל. שפה חדשה, קהל חדש, אתגר חדש. היום כבר יש לי מופע באנגלית, שונה לגמרי מזה שבעברית, כי הוא מכוון בעיקר לקהל אמריקני ומדבר על מה זה להיות ישראלית. השאיפה שלי היא להכיר לעולם את ישראל בצורה מצחיקה - למה אנחנו מעצמת הייטק, למה אצלנו התור בבנק הוא פחות לאורך ויותר לרוחב, ולמה, למרות אי אילו חסרונות, אני מעדיפה גבר ישראלי.

מצד אחד, זה מאתגר מאוד להופיע באנגלית. מצד שני, יש בזה משהו שדווקא מרגיש טבעי יותר, אולי בגלל שההשראה שלי מגיעה ממאות שעות של צפייה בסטנד־אפ אמריקני, בריטי ואוסטרלי. לפעמים אפילו גם הבנתי. 

חלק לא מבוטל מהמופע שלי צוחק על המשפחה האהובה שלי. ההורים המקסימים שלי מפרגנים למקצוע שבחרתי (כאילו יש להם ברירה) ומבינים שהכל בהומור (כי ככה אמרתי להם). הבעיה היא שחלק מהחברים שלהם פחות מבינים. אחרי כל הופעה טלוויזיונית תמיד מגיעים כמה אנשים למקום העבודה של הוריי ושואלים: "שולה, את באמת ניסית להכין עוגת פסטו? פיני, אתה באמת מסתובב בבית בתחתונים?"

אז חבר'ה, סטנד־אפ זה החיים, רק ב־180 קמ"ש. לרוב יש בזה גרעין של אמת, אבל חייבות להיות בזה הגזמות. ולא, אבא שלי לא מסתובב בבית בתחתונים. הוא לא מאמין בתחתונים. 

odeliayakir@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו