למי אתה מאמין: לאבא או לאמא? או יותר מוקצן מזה: אם אבא אומר שאמא חולת נפש ואמא אומרת שאבא שקרן, מה אתה עושה? הדילמה הקשה והקיצונית הזו עומדת בבסיס המותחן החדש של טום רוב סמית, "החווה" (מאנגלית: רוני בק, כתר).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סמית, 34, מחברו של הלהיט "ילד 44", כבר מוכר כסופר רב מכר בעולם כולו ומשך אחריו שני ספרי המשך: "הנאום הסודי" ו"סוכן 6". "ילד 44" התבסס בקווים כלליים על הסיפור האמיתי של אנדריי צ'קטילוב, "הקצב מרוסטוב", הרוצח הסדרתי היחיד שבו הודתה בריה"מ, שעינה והרג לפחות 52 נשים וילדים. ההישג הגדול של סמית היה בתיאור המרהיב של החיים בתקופת סטאלין, על המחנק ופחד המוות שהיו אז נחלת הכלל – אף על פי שרגלו לא דרכה ברוסיה מעולם.
ב"החווה", שנתקבל בהערכה רבה על ידי הביקורת בבריטניה, סמית פונה למחוזות אוטוביוגרפיים. אף על פי שמדובר במותחן לכל דבר – הוא מבוסס על חייו האמיתיים. כמו בספר, גם סמית קיבל שתי שיחות טלפון עוקבות מהוריו, שבהן כל אחד סותר לחלוטין את דברי האחר.
"ההורים שלי אכן רכשו חווה בשבדיה", סיפר סמית בראיון טלפוני ל"ישראל היום", "כמו גיבורת הספר גם אמי נולדה שם. הם גרו בחווה שלוש שנים – וככל שאני יכולתי לשפוט הם היו מאושרים בשבדיה. ואז, כמו משום מקום, הגיעה שיחת טלפון מאבא שלי, והוא בכה בטלפון: 'אמא אושפזה בבית חולים לחולי נפש'. למחרת הוא צילצל שוב בפאניקה ואמר שהיא עזבה את בית החולים והוא לא יודע איפה היא. ואז, כשכבר התכוננתי לעלות לטיסה הראשונה לשבדיה - אמא שלי צילצלה אלי ואמרה שהיא לא חולה ושאבא שקרן".
אילו שינויים הכנסת בין הסיפור האמיתי לספר? ולמה דווקא את השינויים הללו?
"כספר, הסיפור צריך להיות יותר דרמטי, לכן יצרתי פיקציה. בחיים, לסיפור האמיתי אין תשובה חד־משמעית. עבור הקורא, לעומת זאת, הייתי צריך ליצור סיום. כקורא אתה צריך להיות לגמרי לא בטוח במהלך הקריאה למי להאמין. ההרגשה הזאת שומרת אותך במתח עד הסוף. בחיים האמיתיים ההורים שלי רכשו חוג חברים נאמנים וחייהם בחווה היו מאושרים; בספר – החווה היא מקום עצוב ולגיבורה, טילדה, אין חברים. גם המספר, דניאל, שונה ממני: הוא צעיר, לפחות במושגי הניסיון בחיים, והוא עובר תהליך מובהק של התבגרות. מבנה הספר מאוד לא שגרתי. למעשה, הוא מורכב משני דיאלוגים מקבילים.
"נכון מאוד. המספר, דניאל, הוא מספר קלאסי, והוא מתאר את האירועים כפי שהוא רואה ושומע אותם. ולכן הוא גם לא אמין; הוא לא יודע הרבה על הוריו ואין לו מושג מה האמת. אבל המונולוג של האמא הוא היוצא דופן: היא מדברת אל בנה, אחד על אחד. זהו מונולוג חשוף מאוד בצורתו הראשונית, הטהורה והבסיסית ביותר. כאילו בן אדם נכנס לחדר ומספר סיפור". סמית משווה לדינמיקה של ספרו איכות בימתית, קאמרית. "שני אנשים מדברים בחדר - בחרתי במבנה הזה כדי לבחון את האפשרות ליצור מתח ללא עזרים חיצוניים או פירוטכניקה", הוא אומר.
המתח מודגש על ידי תיאורי החווה. בדרך כלל האסוציאציה לחווה היא של מקור חיים ירוק ופורח. כאן זה שונה. מדוע?
"יש חוות יפות בשבדיה, אבל כשביקרתי שם בהחלט הרגשתי את הריק, את המרחב העצום שהופך למעיק, את השקט האינסופי. אין רעשי רקע בשבדיה. אין בספר רצח, אין דם (כמעט), אבל יש מתח בין הגרסאות ויש חוסר ודאות: מה אם גירסת האם נכונה והתבצע כאן מעשה פשע חמור?"
חוסר הוודאות הזה מתבטא גם בשם הספר. "לכאורה, החווה היא החווה של ההורים", מבהיר סמית, "אבל רק על פניו. למעשה יש כאן עוד שתי חוות, זו בתוך זו. מה שנראה פשוט צופן למעשה בחובו תעלומה".
במאמר שסמית כתב במגזין סוף השבוע של ה"טיימס" הלונדוני, שבו גולל את הסיפור האמיתי של הוריו, הוא הודה שבחר להאמין לאביו ולעזור לו לאשפז את אמו במוסד פסיכיאטרי. ב"החווה", לעומת זאת, הסיפור קצת יותר מורכב. "דניאל, המספר, צריך להבין את העצבות, גם את זו ששוכנת בלב הוריו", אומר סמית כהסבר לכך, "לתפיסתי, תמיד עדיף לדעת. לדעת פירושו להיות קרוב יותר, וזה הרבה יותר טוב מלהיות ילדותי – כפי שדניאל נתפס בתחילת הסיפור".
מה שלום הוריך היום? היכן הם חיים?
"בחיים האמיתיים שלי הסיום של הסיפור אופטימי: הוריי שבו ללונדון, הם מכרו את החווה בשבדיה. הם ממשיכים לחיות יחד ואמי החלימה לחלוטין, לאחר שבילתה קצת יותר משנה במוסד. היום היא מרצה על מה שעברה בפני קהלים שונים ומתגאה בהחלמתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו