אחרי ארבע תערוכות קודמות, שהיו נאמנות פחות או יותר למדיום המסורתי, התערוכה הנוכחית מבקשת להתרחק מהגבולות המקוריים של הרישום אל עבר דרכי ביטוי שונות שבאמצעותן אפשר לחשוב על רישום בימינו. כך, למשל, מבקשת התערוכה להיפרד מהנייר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הצלחה מפתיעה נרשמת כבר בכניסה הווירטואלית לתערוכה, כשקטלוג אינטראקטיבי עובר בין הדימויים ובין חללי התצוגה הווירטואליים של האמנים, מותיר אותם מיוצגים על ידי קו בהיר ועדין על מסך המחשב. לצידו מרצדות - כמעט שלא מורגשות - נקודות אדומות מזעריות, המייצגות גולשים אחרים שנמצאים באתר באותו זמן.
חיזוק להצלחה הראשונית והד לחוויה המבוזרת הזו נמצאים בעובדה שהתערוכה עצמה פרושה על פני כמה גלריות שונות ברחבי ירושלים ועל פני ציר זמן של חודש ימים המכיל אירועים רבים. אין מצע אחד, קיר אחד או חלל יחיד שבו יוכל המתבונן לצרוך את הרישום בצורה שהתרגל אליה. השיטוט ברחובות בין הגלריות השונות בימים שונים הופך את המבקר בביאנלה לחלק ממנה. התערוכה המרכזית מציגה עבודות שנעות בין הפיזי (למשל, עבודתה של נעמה ארד, המציגה מעקה קיר מדורג שצבעו השחור מניח אותו בגבול השאלה הרישומית) למופשט (למשל, עבודתה של רוני קרני, הממקדת בעזרת שימוש עדין בטפטים על קיר את נקודת המבט של הצופה דווקא במקום שבו הצורה הופכת להיעדר צורה) ואל המתעתע (בעבודתה של אלהם רוקני, המקרינה אור על רישומי דיו ומייצרת אשליה של תנועה במחווה לרגע היסטורי בתולדות הצילום). עבודות יפות נוספות פזורות בתערוכות הלוויין ברחבי העיר ומציבות את הביאנלה ואת הרישום הישראלי במקום איכותי וראוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו