סטודנט, דבר עברית

יצחק אולשן היה נער צעיר, תלמיד בגימנסיה הרצליה, כאשר הטיל עם כמה מחבריו "פצצות" סירחון אל תוך חללו של אולם תיאטרון ביפו, שהעז להעלות הצגה בשפה שאינה עברית. אולשן, לימים הנשיא השני של בית המשפט העליון, ייצר את ה"פצצות" במעבדות הגימנסיה עם חבריו, אשר ארליך ויוסף ברוורמן. הם היו קנאים לשפה העברית במידה שלא היתה יוצאת דופן באותה התקופה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

השנה היתה 1913, בדיוק לפני 100 שנים, והחלטה תמימה אחת של קורטוריון הטכניקום (המועצה הגבוהה של הטכניון) כי השפה העברית לא תהיה שפת הלימודים הראשית, הסעירה וקוממה יישוב שלם. שישה שבועות ארך המאבק, שלימים זכה לכינוי "מלחמת השפות". הוא היה רווי יצרים ואידיאולוגיה לוהטת. 

השבוע, שבו חל גם יום הולדתו ה־155 של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, מאפשרת הספרייה הלאומית לכל מי שמעוניין בכך לשוב במנהרת הזמן האינטרנטית שלה אל אירועי הימים ההם, ומעלה לאתר שלה שורה של מסמכים, יומנים, כרזות, קטעי עיתונות וחילופי מכתבים, שיאפשרו לציבור הרחב ללמוד מקרוב את קורות המלחמה ההיא, מלחמת השפות, ש"השתוללה" כאן בחודשים נובמבר־דצמבר 1913.

*   *   *     

חברת "עזרה", שאותה ייסדו יהודי גרמניה בשנת 1901, היתה אז יקירת הציבור בארץ ישראל. בראשית המאה ה־20 ניהלו כאן אנשיה רשת חינוכית מפוארת, שכללה גני ילדים, בתי ספר וסמינרים למורים. גולת הכותרת של מפעלותיה היתה אמורה להיות הטכניון, בית הספר הגבוה היהודי הראשון בארץ, אבל החלטת מוסדות "עזרה" שהלימודים בטכניקום יתנהלו בעיקר בגרמנית, ולא בעברית, הרעידה את אמות הסיפים של היישוב היהודי והניעה מאבק עממי רחב היקף, שסחף את הנהגת היישוב.

בתוך שבועות אחדים התהפכה דעת הקהל בארץ, ואת מקומה של ההערכה הרבה כלפי "עזרה", שהניחה את התשתית לרבים ממפעלי החינוך בארץ, תפסה עוינות ואפילו דמוניזציה. ההיסטוריונית מרגלית שילה מציינת באחד ממחקריה כי "עזרה" נתפסה כמאיימת על תחייתה של השפה העברית ועל הכרתם הלאומית של בני היישוב.

במוצאי שבת אחת בט"ו בחשוון (15 בנובמבר) התקיימו בעת ובעונה אחת - עניין יוצא דופן באותם ימים - ארבע אסיפות מחאה: בחיפה, ביפו, בזכרון יעקב ובביירות. "עזרה" כונתה שם "חברת רמייה", בשעה שאל השפה העברית התייחסו שם כאל "נשמת העם". "האם בעד מתנה זעומה וגרועה זו נמכור את נשמתנו, את עיקר העיקרים שלנו, את שפת המולדת?" זעקו הדוברים.

אחדים מהם הישוו את "עזרה" לשוחט, "הם שוחטים את ילדינו ומביאים עלינו אש להשחיתנו". ההשתעבדות לשפה הגרמנית, מציינת שילה, "נתפסה כהתאבדות וכעבודת אלילים גם יחד". בית הספר התיכון הגרמני (לימים התיכון הריאלי חיפה) שיועד לקום לצד הטכניון, הושווה למולך (שהתורה אסרה על עבודתו), ובני חיפה החליטו לייסד בעירם בית ספר עברי חדש. גם ביפו החלו לדבר על ייסוד בתי ספר עבריים חדשים, והמנהיג הציוני מנחם שינקין היכה על חטא וזעק: "אנחנו צריכים למחות גם נגד עצמנו". התלמידים ביפו הרימו את נס המרד והחליטו על דעת עצמם להשבית את הלימודים. הם הגישו למנהליהם דרישה שכל הלימודים יתנהלו בעברית בלבד, אך התפרצו לדלת פתוחה: המורים אימצו את ידיהם.

"דור חדש קם בארץ" 

ב־17 בנובמבר התכנסו אלפים בחצר גימנסיה הרצליה בתל אביב. על הבימה ישבו חברי הוועד לחיזוק החינוך העברי ובראשם מאיר דיזנגוף. מישהו הקריא את מכתבו המרגש של המורה אברהם איינשטיין אלדמע: "...היו מקרי התעלפות תחת השפעת הנאומים, ואחרי כן תהלוכה גדולה... הלב דופק בחוזקה. הנפש תובעת את סיפוקה". בחלוף כמה ימים הצטרפו לשביתה גם הסמינריסטים של מוסדות "עזרה" בירושלים. המחנך יהודה גרזובסקי דיווח למנחם אוסישקין על המתרחש ביפו: "כולם עובדים שכם אחד... זו מלחמת מצווה".

בשבוע השלישי למאבק התרחבו מעגליו עוד, והוא התפשט לעבר יישובים חדשים. המחנך הנודע בן ציון מוסינזון הודה שהשביתות אינן חינוכיות, אך תירץ אותן בפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". בבית העם בירושלים נאם מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, וכשהסתיימה האסיפה שם, יצא הקהל לתהלוכה של שירים עבריים בקריאות "יחי הסמינר העברי", "הלאה המסיון הגרמני", "הלאה כהני הבעל".

בחברת "עזרה", שהיתה מרכזית מאוד במערך החינוך והלימודים בארץ באותה תקופה, קיבלו את המחאה בזעם ושפכו עליה צוננים. מנקודת מבטם, הלימודים בשפה הגרמנית היו צורך מקצועי מובהק, בעוד העברית, שעדיין היתה בחיתוליה, לא סיפקה די כלים, ואוצר המילים והמונחים בה היה מוגבל מכדי לענות על הדרישות של הלימודים האקדמיים. ראשי החברה, יקים נוקשים, דבקו בעמדתם. הם לא גילו כל נכונות לפשרה.

ב־25 בנובמבר פג האולטימטום שהציבו הורי בית הספר לבנים ביפו לחברת "עזרה", והוחלט להקים בית ספר חדש, שמשכנו הזמני יהיה בבית העם. המורים במוסדות "עזרה" ביפו שיגרו מכתב התפטרות לאפרים כהן, מורשה החברה, ועיתון "חרות" חגג בשיר הלל וכתב: "דור חדש קם בארץ. בנינו ניצחו אותנו... זה ניצחון האמת".

למחרת חש לארץ מגרמניה ד"ר פאול נתן, מייסד "עזרה" ומקברניטיה הבולטים. מורי המוסדות בירושלים הגישו לו תזכיר ארוך ומנומס, כדי ש"יכיר בשפה העברית בתור שפת הוראת כל המקצועות הכלליים של חברת 'עזרה' בארץ ישראל", אבל ד"ר פאול נתן גילה נוקשות. הוא הבהיר שלא ידון בשינויים כל עוד נמשכת שביתת תלמידי הסמינר. המורים הירושלמים החריפו את מאבקם עוד. הם שיגרו לדוקטור מכתב נוסף והבהירו לו שאם בתוך חמישה ימים לא יקבלו מענה הולם מהחברה, יתפטרו. העימות הגיע לשיאו.

שלושה ימים לאחר קבלת מכתב ההתפטרות, ב־8 בדצמבר, כינס ד"ר פאול בביתו 30 מנאמניו בקרב תלמידי הסמינר וקבוצת מורים שלא פרשה. הם החליטו לפתוח את הסמינר בכוח, בליווי משמר שוטרים. המורים ביקשו להיפרד מתלמידיהם אך סולקו בבושת פנים. חלק מהילדים הצליחו לצאת אחר מוריהם, אך נכלאו בכיתות. עיתון "חרות" תיאר את "השערורייה בירושלים" באריכות: "התלמידים שהספיקו לברוח נשארו עומדים על יד בית הספר, שרו, צעקו וציפצפו. ולבסוף החלו לקרוע את מחברותיהם הגרמניות לגזרים. כל הרחוב שלפני בית הספר למל הפך לבן..." האירועים בבית הספר לבנות שהתרחשו באותה עת היו קולניים עוד יותר: "בצעקות, בבכיות ובקללות התפרצו כל התלמידות אל הרחבה של בית הספר... משראו בני החבורה שאין הם יכולים להשתיק את 'הקומדיה' כדברי המנהל ויבואו השוטרים לעזרתם התחילו לגרש את הבנות". 

האופן הבוטה שבו שמה חברת "עזרה" קץ לשביתת המורים, מסכמת שילה, לא הותיר עוד מקום לפקפוקים. אנשי ירושלים בסיוע הוועד לחיזוק החינוך העברי החלו בהכנות לייסוד בתי ספר חדשים. שלושת החברים הציונים במועצה הגבוהה של הטכניון - אחד העם, שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב - התפטרו. דוד ילין בישר על פתיחת מוסד חינוכי חדש: בית המדרש העברי למורים, וארתור הנטקה, חבר ההנהלה הציונית בברלין, כתב בסיפוק לארתור רופין: "...החיים היהודיים הלאומיים בארץ ישראל מובטחים לעתיד".

100 שנים בדיוק אחרי הדרמה סביב השפה העברית, חושפת כאמור הספרייה הלאומית שורה של מסמכים מהסערה ההיא: יומן אישי שניהל המחנך יוסף לוריא, ראש מרכז המורים באותן שנים ומאוחר יותר מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. לוריא מעיד שם על עצמו: "מאושר הייתי שזכיתי לעמוד בראש המלחמה על השלטת השפה העברית".

כמו כן, מכתבים של אחד העם לסופר והפעיל הציוני מרדכי בן הלל הכהן. אחד העם מספר לבן הלל על החרם שהטילו בני היישוב על הטכניקום, וכיצד קפץ עליו "נס רוגזו של הטכניקום", וגם גילוי דעת שעליו חתום אליעזר בן־יהודה, הקובע כי ההחלטה שלפיה ילמדו בטכניון בשפה זרה, היא לא פחות ולא יותר מאשר "התנקשות בנפש האומה העברית ואסון לאומי", וכן עיתונים וכתבות שליוו את מלחמת השפות בימים ההם. 

שפה נטולת תרבות

ביום רביעי הקרוב יתקיים בספרייה הלאומית בגבעת רם בירושלים, בשיתוף האקדמיה ללשון העברית, ערב עיון על מלחמת השפות של אז ועל זו שמתנהלת, תתפלאו, גם היום, על רקע כמעט זהה - שפת ההוראה וחומרי הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, בעיקר לתואר שני, לא רק במדעים המדויקים, אלא גם במדעי החברה והרוח. המלחמה הזאת שהתנהלה עד כה מאחורי הקלעים יוצאת עתה לאור.

נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר אשר, חתן פרס ישראל, ומי ששימש ראש החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית, מציין בצער כי "היום יש נטייה לעבור להוראה באנגלית לא רק במדעי הטבע, אלא גם במדעי החברה. "בטכניון כבר מלמדים מינהל עסקים באנגלית. באוניברסיטה העברית, במדעי הטבע הולכים ועוברים לאנגלית, ויש היום דרישה שכל החוגים יספקו קורס אחד או שניים באנגלית. ברור שזאת רק ההתחלה".

"לאחרונה", הוא מספר, "הגיעה אלי ידיעה שהמרכז הבינתחומי לוחץ להתחיל ללמד משפטים באנגלית, גם תלמידים ישראלים, כבר מהשנה הבאה. מצער מאוד שהאוניברסיטאות מקיימות קורסים רבים באנגלית ואינן מוכנות להשקיע מאמץ בתרגום סימולטני. המגמה הזאת שוררת לא רק באוניברסיטאות, אלא גם בקרב אנשים מרכזיים מאוד במשרד החינוך. אנחנו חוזרים 100 שנים לאחור. אז אמרו שצריך לנהל את הלימודים בשפה האירופית המקובלת ביותר - הגרמנית, והיום זו האנגלית.

"המלחמה היום", סבור פרופ' בר אשר, "קשה יותר. העברית אמנם ניצחה והיא השפה המדוברת והנכתבת, אבל ברגע שהיא הפכה להיות בגדר מובן מאליו וברגע שהציבור המשכיל הולך ומתאנגלז, קיים חשש שהשפה העברית תיקלע למצבה של הערבית המדוברת. רוב הציבור הערבי מדבר ערבית מדוברת, והערבית הספרותית הפכה עניין ליחידים. העברית, כמו הערבית, עלולה להפוך ללשון הרחוב בלבד, ללשון השוק ונהגי האוטובוס. אנחנו מתכננים מלחמה גדולה, וביום שלישי הקרוב נתכנס במשכנות שאננים. המועצה להשכלה גבוהה אינה מקילה עלינו את העניין. גם שם יש מגמה לעבור יותר ויותר להוראה באנגלית. הרוב לצערי תומך במגמה הזאת".

הפרופסור למשפטים חיים זנדברג, חבר המל"ג, מכיר את טענות בר אשר בכל הנוגע למגמה במל"ג: "רק לאחרונה", הוא מגלה, "נוסח נוהל שמתייחס לכל התחומים ולא רק למדעי הטבע, שמאפשר למוסד שרוצה לקיים תוכנית לימודים בשפה זרה להסדיר זאת דרך המל"ג בפיקוח אקדמי מתאים. כאשר מדובר בתוכניות שהן תרגום לשפה זרה - הנוהל כיום קל יותר מאשר בעבר", הוא מאשר ומביע חשש, "זה עלול להפוך למשהו המוני".

דעתו של פרופ' זנדברג אינו נוחה מכך. הוא מבין שהמחקר צריך להתבצע באנגלית, ומציין שהישראלים שזכו בפרסי נובל, לא כתבו בעברית, אך אינו מבין מדוע האנגלית זולגת בעוצמה גם למדעי הרוח, ומדוע צריך לחקור באנגלית גם טקסטים עבריים ולעשות בהם שימוש בתנ"ך, ביהדות ואפילו במשפטים. "אנחנו נמצאים במדרון שעלול להפוך את האנגלית לשפת האקדמיה", הוא מזהיר, "זה קצת דומה לשיטפון. עדיין איננו שם, אבל זאת המגמה. צריך להיות ערים לה ולזכור שמתישהו צריך לעצור ולשים את האצבע בסכר. כשיצחק אולשן, הנשיא השני של בית המשפט העליון, זרק פצצת סירחון באולם שבו הוצגה הצגה שלא בשפה העברית, זה התקבל כמעט בטבעיות, כי העברית נלחמה על חייה. היום כשהעברית היא שפת הרחוב המדוברת והאנגלית כובשת לאט לאט את מקומה כשפה שלטת באקדמיה, איני רואה סטודנט למשפטים שינקוט מחאה דומה".

הסופרת גיל הראבן, חברת מליאת האקדמיה ללשון העברית, סבורה שהמתרחש היום מזעזע יותר ממלחמת השפות לפני כ־100 שנים: "אז לכל אחד היתה שפת אם אחרת, שאינה עברית. כיום, כששפת האם של רובנו היא עברית, ההתנהלות עם האנגלית בקורסים רבים באקדמיה היא התנהלות שטוחה. זו אינה השפה של הסטודנטים, והאנגלית שלהם נעדרת איזשהו מרחב תרבותי, אסוציאציות, שורשים של התגלגלות מילים, סמיכות. כלום. כלומר, השימוש הוא באנגלית אקדמית שטוחה, וכשאנשים מדברים בשפה הזאת, שמנותקת לגמרי מהמרחב הישראלי - הדבר מוביל לנתק מוחלט מהמציאות.

"כשמדברים על מדעי הרוח והחברה, שבעתיים צריך שהמילים תישאנה עימן איזושהי משמעות, מטען אסוציאטיבי. האבסורד הוא שאנשים, כדי לפרסם מאמר מחקר על טקסט עברי, צריכים לכתוב אותו באנגלית".

הראבן מציינת כי לבד מהצורך הדחוף להיאבק על העברית, שפה היא מקור לשמחה בלתי פוסקת: "קראתי לא מזמן ספר משעשע ששמו 'הגיאוגרפיה של האושר'. מחברו יצא לשוטט בין מדינות ולבדוק מה הופך אנשים למאושרים. מסתבר שאחת המדינות המאושרות בתבל היא איסלנד, בעיקר מכיוון שתושביה אוהבים את שפתם, גאים בה ועסוקים כל העת בחידושי מילים. לכן כשמדברים על 'מלחמה' בהקשר של שפה, צריך להזכיר גם את הדבר הזה, שהשפה בסופו של דבר היא מקור לאושר ולשמחה בלתי פוסקת".

נדב שרגאיטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו