ביום שלישי השבוע, באיחור של כמה שנים, הכיר נוחי דנקנר, אולי לראשונה בחייו, את המונח לא לעולם חוסן. הוא למד על בשרו שלכל חגיגה יש סוף ושאי אפשר עוד להתל בכולם. הוא למד שבסוף מגיע רגע האמת, ושאפילו כבוד השופט המחוזי איתן אורנשטיין, שנהג בו בשנה האחרונה בסבלנות מופלגת, אינו קונה יותר את הסבריו. כבודו מאס פשוט בתרגיליו ובתירוציו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אנחנו אפוא ליד מה שהיתה פעם אימפריה, מדינה בתוך מדינה, שנבנתה בכספים שלי, שלכם, שלנו. אנחנו ליד מה שהיתה בעצם אחיזת עיניים גדולה, מצג שווא, חזיון תעתועים של איש אחד, שמינף את עצמו לדעת ולא ידע היכן לעצור. היה לו, מתברר, תיאבון גדול מדי.
אנחנו עוקבים אחרי רשימת הטרמפיסטים שנדחסו אל קרונות רכבת הכסף של דנקנר - אלו שחיבקו ושירתו את גחמותיו שוב ושוב ושילשלו בעזרתו מיליוני שקלים לכיסם הפרטי. סוללה של יועצים, יחצנים, פרקליטים, בנקאים מקורבים ואפילו רב מפורסם אחד - אנשים שהוא קיבץ סביבו מכאן ומשם, ושבסוף התברר שאין בכוחם להצילו. המוחות האלה לא עצרו את הדהירה שלו אל התהום.
אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת ניצבים עכשיו ליד ההריסות והשברים, בשעה שנוחי דנקנר עורך ודאי חשבון נפש נוקב עם עצמו. היכן טעה, היכן עצם עיניים, היכן ירה לעצמו ברגליים ומוטט במו ידיו את הבית.
זה המקום ובעיקר הזמן כדי להצביע על חלק מהדברים שהוא לא ישמע עכשיו מלהקת המעודדים הצמודה שלו. מהאנשים שקשרו כתרים לראשו, שרו לו שירי תהילה, וגם עכשיו, אפילו עכשיו, לא יטיחו בפניו את האמת המרה.
מבחן בוזגלו
אם יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט, הצהיר אמת באמצע השבוע כשאמר שהבנק ינהג בדנקנר כמו בכל חייב משכנתא מראשון לציון, כי אז יצטרך האיש שנחשב שנים למלך המשק הישראלי, להיפרד מהאלפיון העליון ואפילו מהווילה שלו בהרצליה פיתוח. מול העיניים הפקוחות של התקשורת שנואת נפשו יתקשו לעשות לו הנחות.
הוא יידרש להחזיר חובות אישיים במאות מיליוני שקלים, יכיר פתאום את השכירים והפשוטים וחסרי האמצעים - את אלה שכספי הפנסיה שלהם הושקעו בחברות השונות שלו וחלקם ירדו לטמיון; הוא יכיר את אנשי הרוב הדומם, שבכירי הבנקים לא כרעו בפניהם מעולם ברך. הוא יהיה במצוקה גדולה ואני נוקט כאן לשון המעטה.
רגע לפני שזה קורה לו, כמה מסקנות מתבקשות בחשבון הנפש של דנקנר:
• כשאתה שולט בחברה ציבורית באמצעות כסף שאינו שלך, אל תשלם למנהלים שלך שכר של מיליוני שקלים בשנה. מי הירשה לך להזרים כחצי מיליארד שקלים בדרך הזאת לכיסי 16 מבכירי החברות שהיו בשליטתך? מאין החוצפה הזאת? איך העזת לעשות זאת ואחר כך עוד לחזר על הפתחים ולדרוש "תספורת" לחובות העצומים?
• אדם במעמדך, שטבל שנים בים של כסף, חייב להיות מחובר לקרקע המציאות. לא ייתכן שבשיא המשבר של אי.די. בי, כשהאש כבר השתוללה בבית, מינית את השר לשעבר דני נווה ליו"ר כלל ביטוח (ואפילו לא במשרה מלאה) בשכר שערורייתי של כ־3 מיליוני שקלים בשנה.
ירדת מהפסים? יצאת מדעתך? מה זאת קהות החושים הזאת במדינה שרוב תושביה משתכרים פחות מ־10,000 שקלים ברוטו בחודש? היכן הרגישות ומעט תבונה?
• העובדה שניצלת קשרים אישיים עם כמה מראשי הבנקים כדי לקבל הלוואות ללא ביטחונות ראויים, כמו הפגיעה במשקיעים המוסדיים, מלמדת על שחיתות ציבורית. היית צריך להבין זאת, ללא עזרתו של עיתון זה או אחר, בפעם המי יודע כמה: הכסף הזה אינו שלך ואינו של אבא שלך. לא הבאת אותו מהבית.
• לא כל ולא רוב העיתונאים מועלים בתפקידם. מה שקרה לך ברומן עם העיתון שהיה פעם של המדינה, שבו נפרסה שנים מטריית הגנה מעל לראשך, לא ממש הועיל לך. הבנת זאת באיחור, כפי שמתאר הקטע הבא, כי האמנת כנראה שעיתון בבעלותך יועיל לך יותר. שוב טעית. לא הכרת מושג ששמו "מגבלות הכוח".
מנקמה צריך לברוח
הנה אם כן עוד כמה הערות במסגרת שיעור בעיתונות שנוחי דנקנר לא יקבל ודאי מהיועצים שלו.
• כשעיתון מנהל מאבק אמיתי בנושא ציבורי, בניגוד לכל פטפוטי הסרק על מות העיתונות המבקרת והחוקרת, הוא בסוף מנצח. במקרה הזה מדובר במוסף הכלכלי של "הארץ", "דה־מרקר", שאליו הצטרפו כלי תקשורת אחרים.
נוחי דנקנר לא הבין את הכלל הזה ובמקום להפנים את הביקורת, הוא ניסה להשתיקה. במקום לתקן, לעצור, להסיק מסקנות, להבין שהמדינה אינה שלו לנצח, הוא התנהל כמי שמבקש נקמה.
• נקמנות היא תכונה גרועה וצריך לברוח ממנה. דנקנר כאמור לא הבין זאת. נקמה במי בדיוק - במי שעסקו בחשיפת ההלוואות בסכומי העתק שקיבל מהבנקים ומגופים מוסדיים, ללא ביטחונות מספיקים? במי שהפריעו לו בקבלת כשני מיליארד שקלים מאותם גופים?
במי שהבינו שהוא לוקח כסף של הציבור ומשקיע אותו בצורה מסוכנת לטובת העסקים שבשליטתו? זה שיקול הדעת של אדם שהוצג כגאון פיננסי שקול ואחראי? זה המיליארדר שרבים סגדו לו?
מי האידיוט?
• לנקמה של דנקנר היה שם: "מעריב". לא ברור מי האידיוט שהוביל את יו"ר אי.די.בי. לצרה הזאת, אבל הוא הגיע למקום הנורא, קנה את המציאה וקבר בה 350 מיליון שקלים. מה לו ולעיתון הזה, שבימי עופר נמרודי ואמנון דנקנר היה מזוהה עם שחיתות וסיאוב ומעשים פליליים? מה הבין נוחי דנקנר בתקשורת וביכולת שלה להשפיע? האם האמין שהעיתון שקנה יהפוך פתאום לכלב השמירה וההרתעה שלו? שימחק את החרפה והכישלונות שלו?
• רכישת "מעריב", כמו מסע הציד שאליו יצא דנקנר להעברה לשורותיו של עשרה ואולי יותר מכתבי "הארץ" ו"דה־מרקר", לימדו כי מדובר בחובבן שלא עשה שיעורי בית.
הוא לא הכיר את כללי המשחק, כמו שלא הכיר חלק מהעיתונאים שגייס. הוא האמין כנראה שעריקי "הארץ" וכלי תקשורת אחרים ישיבו מלחמה ל"דה־מרקר" וינצחו. שבעזרתם הוא ישתיק את הביקורת נגדו ויוכל להמשיך בחגיגה. שבדרך הזאת יהלום קשות בעיתונו של שוקן וילמד אותו לקח אחת ולתמיד.
• מה כל המהלכים האלה צריכים להיות אם לא תהליך של השחתת המקצוע, שגם כך נמצא בשפל? מה זה היה אם לא ניסיון להפוך את "מעריב" לאמסטף הפרטי שלו? מה זה היה אם לא תרומה לסתימת פיות, לפגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, לניסיון לייצר מאזן אימה בינו לבין מבקריו?
• עוד מילה בפרק הסקת המסקנות: ברשימה הזאת שמור מקום חשוב לפיקוח על הבנקים ולמנהלי הקרנות. האחרונים שיתפו פעולה עם דנקנר בצורה עיוורת ומעלו בכך לכאורה בתפקידם. במדינה נורמלית היו מחליפים אותם. בישראל, לעומת זאת, הם ממשיכים להיצמד לכיסאם.
העובדה שהשופט המחוזי איתן אורנשטיין הורה כבר לפני כמה חודשים למפקח על הבנקים, דודו זקן, לבדוק את התנהלות הבנקים בפרשה - לא שינתה דבר. נכון להשבוע נשמר קשר השתיקה בנושא הזה. נכון להשבוע, למרות הזמן שחלף, לא שמענו על כך מילה.
ההבדל בין נאמן ללבני
הנה הבדל קטן בין שר המשפטים הקודם, עו"ד יעקב נאמן, לבין שרת המשפטים הנוכחית, ציפי לבני: לנאמן לא הפריע מצב חוקי אבסורדי, הזוי על פניו מבחינת מוסרית, המאפשר למי שהורשע בגניבה, במעשי מירמה, בקבלת שוחד, בשיבוש חקירות או באיומים ובסחיטה של בעלי עסקים - להתמנות לשר בממשלה, ובלבד שחלפו שבע שנים מיום שריצה את עונשו. מבחינתו זה טבעי לגמרי.
מבחינתו רשאים פושעים להתמנות לשרים, לשבת ליד ברז הכסף הציבורי, לחלוש על תקציבי עתק, להיות מעורבים בקבלת החלטות גורליות לאזרחי המדינה. טירוף מערכות מוחלט שמייסדי המדינה, בתמימותם, לא מנעו אותו בשעתו.
את הפירצה הזאת, שחברות הכנסת שלי יחימוביץ' וציפי חוטובלי ביקשו לסגור בחקיקה כבר לפני שנה וחצי, התעקש השר להשאיר פתוחה. הוא קבר את הצעות החוק האלה לאורך זמן. מבחינתו אין בעיה שאנשי פשע דוגמת אריה דרעי, ואולי יום אחד גם שלמה בניזרי, אברהם הירשזון, גונן שגב ואסירים לשעבר אחרים, יחזרו לזירת הפשע, ימלאו תפקידים בכירים וישלטו שוב בקופת המדינה וברכושה. אין פסול שפושעים יישבו ליד שולחן הממשלה.
אלא שבינתיים התקיימו לפני כשמונה חודשים בחירות, ואנו נפטרנו מעונשו של נאמן כמו מעונשו של קודמו, דניאל פרידמן, ופרצופה של הכנסת והממשלה השתנה לטובה. יש פנים חדשות, פה ושם מנשבת רוח חדשה, יש שרת משפטים שחזרה לכיסא הזה עם כרטיס ביקור אחר: רגישות גדולה יותר לשלטון החוק, לא לצורכי העבריינים. לכן כשקיבלה לידיה את תפקיד יו"ר ועדת השרים לחקיקה ועל שולחנה הונחה הצעת החוק של ח"כ מזרחי מהעבודה, החליטה לקדם אותה.
לבני העמידה אותה השבוע להצבעה ונכון לעכשיו רשמה הישג חשוב: הצעת החוק עברה פה אחד בכפוף לשינוי מיותר - במקום לנעול את שערי הממשלה לנצח בפני עבריינים, כפי שהציע ח"כ מזרחי, הם יינעלו רק ל־14 שנה. כלומר: תקופת הצינון לאסירים לשעבר שעמדה על שבע שנים, תוכפל.
מדלגים על דרעי
מדוע השמחה הזאת בכל זאת אינה שלמה?
משתי סיבות. הראשונה היא שח"כ מזרחי בלהיטותו להשיג הסכמה לסגירת הפירצה הבלתי נסבלת, השליך עצם קטנה לוועדת השרים: במקום שלושה חודשי מאסר לפחות הקבועים בחוק לנעילת הדלת, הוא הרים את הרף לשישה חודשים.
עם כל הכבוד זו טעות שצריך לתקן אותה בוועדת החוקה לפני ההצבעה עליה בכנסת. שהרי מה רוצה הצעת החוק לומר לנו - שיש הבדל בין עבריין שישב בכלא חצי שנה לבין עבריין שישב בכלא רק חודשיים וחצי? אין הבדל מהותי וכולם יודעים זאת. מה שחשוב הוא רק שאלת הקלון.
השנייה - דחיית הצעת מזרחי שהחוק יחול רטרואקטיבית גם על מי שכבר חזרו לכנסת. רוצה לומר: עבריין סדרתי כמו אריה דרעי, שישב בכלא שלוש שנים בגין קבלת שוחד, יוכל לחזור לממשלה. הנימוק של לבני: אני נגד חוקים פרסונליים. למה פרסונלי? דרעי חבר כרגע בממשלה? ואם כבר פרסונלי, מדוע חוקים פרסונליים ששירתו את דרעי היו תמיד בסדר ואלה שפוגעים בו תמיד נפסלים?
שאלתי השבוע את ח"כ מזרחי שאלה שתישאל ודאי על ידי הקוראים: מדוע הוא ואחרים אינם נועלים בפני העולם התחתון, בצווארון לבן או כחול, גם את שערי הכנסת? תשובתו: "הנושא בטיפול. עסקנו תחילה בתיקון חוק יסוד הממשלה ועכשיו אנחנו עוסקים בתיקון חוק יסוד הכנסת. הגשנו כבר הצעת חוק בנושא. אני מניח שגם לה יימצא רוב גדול והיא תאושר בקרוב".
ואז נטרק הטלפון
10 שנים עוסקת גילה קליין, יו"ר סיעת נח"ל בהסתדרות המורים, במתן הרצאות לפרחי הוראה במכללות למורים בנושאי שכר וזכויות מורים. היא עשתה זאת בכובע של יו"ר סניף אשדוד, היא עשתה זאת בכובע של נציגת המכון להשתלמות של הסתדרות המורים, היא עשתה זאת בכובעים נוספים. הסטודנטים שמעו, למדו והיו מרוצים.
עד שיום אחד לפני יותר משנתיים הקימה קליין את סיעת נח"ל בהסתדרות המורים, הפכה למנהיגת האופוזיציה וסומנה על ידי המזכ"ל יוסף וסרמן כבלתי רצויה. מאז היא נתונה להתנכלויות, להסתה נגדה, לקשירת ידיה. וסרמן הנהנתן, איש התככים ומעשי השחיתות, מחפש את ראשה.
הרוח הרעה הזאת חילחלה עם הזמן גם לדרגים שמתחת למזכ"ל ולא פסחה על נחמה רבינר, מרצה במכללת לוינסקי המשמשת יו"ר מורי המכללות להכשרת מורים. לפני כשבוע שמעה רבינר ששוב הוזמנה קליין להרצאות בפני סטודנטים במכללת אחווה, טילפנה למכללה וטירפדה את ההרצאה. כשקליין הגיעה לאולם, שבשנה שעברה נכחו בו 100 סטודנטים, היא מצאה להפתעתה שתי סטודנטיות בלבד.
מה קרה, היא שאלה את המארח שלה, יו"ר אגודת הסטודנטים, וזה גימגם במבוכה. הסיפור פשט בקרב המורים, הגיע גם למיכל שבת וזו שאלה את נחמה רבינר מדוע פנתה למכללה בבקשה לבטל את ההרצאה.
תשובתה: "לא פניתי, רק רציתי לדעת איך זה התנהל שם... נכון שלפני שנה הרצתה קליין באותם נושאים ואנשים אמרו שהיה נחמד ומעניין... אני לא יודעת בתור מה היא באה ועל סמך מה... כשאני מזמינה מרצים הם מומחים בתחומם".
- ולה אין ידע בנושא?
"יש לה כמו לכל מורה אחרת. אם היא באה בטייטל של הסתדרות המורים, היא צריכה להיות בעלת ידע..."
- את יודעת שהיא כיהנה שנים כשופטת (נציגת ציבור) בבית הדין לעבודה ומן הסתם היא בקיאה יותר מאחרים בעניין זכויות מורים?
רבינר: "סליחה, זה לא שייך..."
- את יכולה לומר לי מה הסיבה האמיתית להתערבותך? מה היא עשתה לא טוב בהרצאה בשנה שעברה?
רבינר: "אני לא יודעת מה היא עשתה לא טוב..."
- את לא יודעת, אבל את רוצה לפסול אותה. למה?
"את לא מקשיבה לי", הגיבה רבינר, אמרה "סליחה" וטרקה את הטלפון.
ד"ש מהמושעה רוכברגר
לפני שבועיים סיפרנו כאן על ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, שאמנם באופן פורמלי הישעה את עצמו מתפקידו בגין כתב האישום החמור נגדו, אבל בפועל עומד בראש הוועדה החשובה ביותר בעירייה - זו שעוסקת בתכנון ובבנייה.
השבוע התבשרנו שימים ספורים אחרי הפרסום התפטר רוכברגר מראשות הוועדה, אבל מוסיף להיות חבר בה. הגורם שסיפר לנו זאת מיהר לפזר כדורי הרגעה: אל תטעו, רוכברגר מגיע לעירייה כאילו אינו מושעה, רוחו מנשבת במשרדים השונים, הוא ממשיך לשלוט בעובדים. האיש הזה הפך את ההשעיה לבדיחה.
מיכל שבת ניסתה לקבל תגובה לפרישתו מהוועדה ולהרחיב מעבר לכך, אבל דובר העירייה היפנה אותה ליחצן חיצוני וזה החליט לא לחזור אליה. שניהם בחרו בזכות השתיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו