מיכל ויכמן חוזרת לחיים

מיכל ויכמן מחייכת וסוגרת את חוברת הציור המונחת על השולחן. "זה של הציירת שלי, אנחנו עושות המון יצירה בזמן האחרון", היא צוחקת. עיניה מוארות, סוף סוף, והחיוך שלה נראה הכי אמיתי. נראה כאילו קיבלה מחדש את הכוחות לשמוח.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

היא אישה יפה, מטופחת. עיניה בורקות מאושר כשהיא מדברת על אלין בת השלוש וחצי ועל אריה בן ה־11, בנה מנישואים קודמים, ומסתירות דמעה כשהיא מדברת על הלילה ההוא לפני שנה ושבעה חודשים, שבו שכלה את בעלה גדי, כשירד לבקש שקט מנערים שישבו בפארק מתחת לבית.

שנה ושבעה חודשים היא לא ישנה. לפני כחודשיים אזרה אומץ ועזבה את הבית שלה ושל גדי, "הבית המקולקל", מגדירה אותו אלין. שכרה דירה בשכונה אחרת בבאר שבע, מרוחקת. מהמרפסת רואים את נוף העיר הפתוח, במקום את הפארק שבו נדקר גדי. קצת אחר כך התחילה לעבוד בחצי משרה, כמזכירה בקניון. לאט לאט, בצעדים קטנים, מיכל (30) חוזרת לחיים.

לפני חודשיים הסתיים שלב הסיכומים במשפטם של הדוקר, עדן אוחיון, והכרעת הדין צפויה בשבועות הקרובים. זה יאפשר לה לשים את פרק המשפט מאחוריה. "אני מחכה לראות אותו נענש", היא אומרת.

"מה שקרה קרה, ואת זה אי אפשר לשנות. אבל ברגע שטוב לנו פה, אני בטוחה שגם גדי מחייך שם. הוא לא היה רוצה לראות אותנו בוכים, לראות אותי נשברת, ושמישהו אחר צריך לטפל בילדים. ובגלל שהיום אני מרשה לעצמי לצאת ולעשות דברים, גם עם הילדים, הם מחייכים יותר וחזקים יותר. לא תמיד קל פה בבית, אבל אנחנו מתמודדים. כל בוקר את קמה למלחמה חדשה, ומסיימת את היום מנצחת. כי אנחנו כאן, וצוחקים, ואני מבשלת, ומנקה, ומרגישה שוב אושר גדול, שזה הדבר הכי חשוב מבחינתי, האושר שלנו כתא משפחתי. זה מה שמאפשר לנו לחזור לחיים. להמשיך הלאה, וקדימה". 

לקום מהקרשים

זה היה אירוע שטילטל את המדינה. חבורה של נערים ישבו בפארק מתחת לביתם של גדי ומיכל בבאר שבע ודיברו בקולי קולות. בתם הפעוטה של גדי ומיכל, אז בת שנתיים, התעוררה, ומיכל יצאה למרפסת לבקש מהנערים שיהיו בשקט. על פי כתב האישום, היא זכתה למטח של קללות. הם לא הפסיקו גם כשהתקשרה למשטרה, וכשגם גדי ביקש מהם להנמיך את הקול.

בשתיים לפנות בוקר החליט גדי לרדת לפארק, לבקש מהנערים להיות בשקט. על פי כתב האישום, נגח גדי בפניו של אוחיון, וזה שלף סכין ונעץ אותה בגופו של גדי. בכל אותו זמן, מיכל ישבה עם אלין הקטנה במרפסת וראתה את הכל קורה לנגד עיניה. 

היא יצאה החוצה בצעקות. התקשרה למשטרה ולאמבולנס בידיים רועדות, כמעט ללא קול. אחד השכנים לקח ממנה את הילדה. "רצתי אליו, ליטפתי לו את הראש ואת הפנים. אמרתי לו, 'גדי, יהיה בסדר'. אבל מאז שום דבר לא היה בסדר.

"אני מאמינה שאם לא הייתי רואה את זה, היה לי יותר קל. עדיין זה היה אובדן, שהוא קשה בכל מקרה, אבל אולי לא היו לי היום התמונות בראש. לפעמים בא לי לצעוק, אני לא יודעת מה לעשות עם התסריט הזה שכל הזמן חוזר לי. תמונות שמחזירות את כל הרצח ברגע. היו לי התקפי חרדה, שבהם הרגשתי ממש כאילו אני עומדת למות. מצבים שהייתי חייבת לשכב על הרצפה בלי יכולת לתפקד. ואני פה לבד, המשפחה שלי בירושלים, ואני לא רוצה שהילדים יראו אותי ככה, אז אני חייבת להרים את עצמי. היום זה קורה לעיתים רחוקות יותר, הפעם האחרונה היתה לפני חודשיים".

כחודשיים אחרי המקרה התחילה לקבל טיפול פסיכולוגי. היא מדקלמת היטב את מה שהספיקה להפנים מהטיפול - שהיא צריכה להתמודד עם מה שקרה ולקום מהקרשים.

לפני כשנה לקחה לטיפול גם את אריה. אלין הצטרפה רק לאחרונה. "כשקרה מה שקרה, היא לא הבינה לאן אבא נעלם ביום אחד. רציתי לחשוב ולהאמין שהיא לא זוכרת מה ראתה, שהיא לא מבינה. אבל עכשיו התחילו כל מיני תופעות מוזרות, ובבית החולים אמרו לנו שהיא פשוט בפוסט טראומה, זוכרת הכל. זיכרון של ילדים שונה מזיכרון של מבוגרים, ויכול להיות שיהיו לה הבזקים של מה שהיא חוותה וראתה. אולי כשהיא תשמע צעקות, או כשהיא תראה אורות של מכונית משטרה. כמו שאני נסגרת כשאני נמצאת במקום עם הרבה אנשים". 

בעבר התקשתה לבשל, בגלל הצורך להשתמש בסכין. מאז שעברה לבית החדש, למטבח חדש, היא מנסה. לפחות בשביל הילדים. "אני לא חותכת בשר, אבל כן מכינה סלט, קציצות, חביתה. מנסה לעשות את זה עם הילדים בקטע של משחק, של כיף. מכניסה לי כל הזמן לראש שסכין המטבח ששימשה כלי הרצח של גדי היא לא כמו הסכין שבה אני משתמשת במטבח. הסכין הזאת היא לצורך הכנת אוכל, משהו שאנחנו נהנים ממנו". 

הדירה החדשה מוארת, משופעת בריהוט חדש, חלקו הוזמן במיוחד מנגר. בפינה מקופל הליכון, שם היא ואריה עושים לפעמים תחרויות "כדי לפרוק את המתח". הכל מסודר, נקי, משדר חמימות ונעימות. על שידת הטלוויזיה מונחת תמונה אחת של גדי, מיכל והילדים. עוד שתי תמונות ממוסגרות קטנות נמצאות בחדר השינה של מיכל, ואחת במגירה בחדר של אלין, "היא רצתה שתהיה לה תמונה של אבא, אז הבאתי לה.

"בבית הקודם היו תמונות שלו בכל הבית. אחרי שעברנו דירה אנשים אמרו לי שכשהיו נכנסים לבית שלנו היה להם כבד, בגלל התמונות והקסדה שלו שהיתה על הטלוויזיה. רק אחרי הרבה זמן הבנתי שצריך לתחום את זה. שעשרים תמונות בבית לא ייתנו לי להרגיש אותו פה איתי. כאן אין את הענן השחור שישב מעל הבית ההוא. שמרתי לעצמי חולצה שהוא לבש בבריתה של אלין, ובקופסה קטנה שמרתי את הבושם שלו, הדאודורנט, הטלפון הסלולרי. מדי פעם אני מסתכלת בזה, זה הזיכרון הפרטי שלי.

"היתה לי אשליה כזאת, תמונה ורודה בראש, שאם אעבור לבית חדש ואקנה דברים חדשים, אני ארגיש לגמרי כמו חדשה. בהתחלה הרגשתי שאני נקרעת מבפנים. עם כל זה שהמרפסת בבית ההוא היא הסיוט הכי גדול שלי, יש לי גם זיכרונות טובים משם. הדברים שגדי עשה, הזיכרונות המתוקים מהחיים יחד. זה היה קונפליקט, המצב הזה שאת יודעת שאת צריכה לעזוב, אבל לא רוצה לעזוב. בשנה הראשונה לא עזבתי, כי אומרים שהנשמה של המת עדיין נמצאת בבית שלו. אבל אחרי שעברה שנה, כבר חיפשתי לעזוב.

"בהתחלה ישבתי פה לילות שלמים ובכיתי. הרגשתי בבית הזה אבודה, כמו רִיק כזה. הכל חדש, נקי. נקי מהרע, אבל גם מהטוב. עכשיו, כשאני מתקרבת לבית ההוא, כי אני מנסה למכור אותו, רע לי. בפעמים הראשונות שהתקשרו אנשים הלכתי להראות להם את הבית בעצמי, אבל היו מזהים אותי ושואלים אותי כל מיני שאלות. אולי אלה שאלות לגיטימיות, אבל התחושה היא שמתעסקים בפצע שלך כל הזמן. אז העברתי את זה למתווך. אני חיה עם זה, אבל עושה עוד דברים כדי לא להיות בתוך זה כל הזמן". 

צלקת לכל החיים

בשבועות האחרונים היא מנסה לשחזר את תחושת המשפחתיות שהיתה בבית. "אני וגדי עשינו המון דברים עם הילדים. קידוש בשישי, טיולים בשבת, יציאות לבילויים. היום אני מבינה שהוא איתנו בכל מקום. אז אני משתדלת להחזיר את זה. שבימי שישי נהיה פשוט יחד, שלושתנו. הילדים צריכים את זה לעצמם, אני רואה את זה. זה משמח אותם, זה משמח אותי.

"אלין עכשיו בתקופה שהיא מאוד מתגעגעת לאבא, ואנחנו יחד הרבה. למשל, אנחנו מציירות, ואז היא פתאום אומרת לי 'כל הכבוד אמא, איזה יופי!' ואני ממש מתמוגגת. אני מרגישה שכבר מותר לי לצחוק. היא ואריה כל הזמן דואגים אחד לשני, יש אחווה של אחים, ואני רוצה לשמור על היחד הזה, ונותנת גם לאריה את הביטחון והידיעה שאני תמיד שם, ושהם לפני הכל.

"גם אריה נפתח אלי יותר. זה חשוב, גם מהמקום שבו אני לא רוצה שהבן שלי יאגור דברים קשים בפנים, שלא ירגיש שאין לו את הגב שהוא צריך או את הביטחון שיש איתו מישהו. זה יכול לצאת יותר מאוחר בביטויים של אלימות. זה בסדר להתעצבן, זה בסדר לכעוס, השאלה היא איך אתה מתמודד עם זה ואיפה אתה מוציא את זה". 

קצת אחרי שעברו לבית החדש, מיכל חוותה התקף חרדה נורא בערב שישי. זחלה למיטה, לא רצתה שהילדים יראו אותה. נכנסה לחדר הארונות, בחושך, כדי להתמודד עם השדים שלה. כשיצאה משם, אחרי חצי שעה ("זה נראה כמו נצח"), ראתה שאריה הכין את הדברים לקידוש וערך את השולחן ואת הנרות. "הבנתי שאני לא לבד. יש לי פה שני ילדים, ואנחנו מתחזקים יחד. וזה נותן לי את הכוח לשבת עם חיוך אחרי שהם הולכים לישון". 

שקלת לעזוב את באר שבע?

"אני לא חושבת שאני צריכה לברוח מהעיר. אני אוהבת את העיר. אמא של גדי פה, גדי קבור פה, יכול להיות לי טוב גם פה. זה משהו שאת עוברת עם עצמך, לא משנה איפה תהיי". 

חוץ ממלחמת ההישרדות הפרטית, מיכל מנהלת גם את המאבק המשפטי, כדי שאוחיון יואשם ברצח ולא בהריגה כפי שמבקשים עורכי דינו. "לראות בבית המשפט שוב ושוב את הנער הזה, שעצר לי את החיים, צוחק לי בפנים - זה סיוט. אני רוצה להמשיך עם החיים שלי, לגמור עם זה. ואני מצפה שיהיה צדק.

"בשבילי זה היה רצח. זה מה שאני ראיתי, אני אפילו לא חושבת שיכולה להתקבל החלטה אחרת. אני מאוד מעורבת בתיק, ובמהלך המשפט עלה העניין של הנגיחה של גדי. אין ראיות שהיתה נגיחה, אבל ממה שהבנתי זה מופיע בכתב האישום כדי שלא יתמקדו בשאלה אם נגח או לא כשיבואו להחליט בין רצח להריגה.

"עשיתי כל כך הרבה כדי להילחם בשביל הצדק הזה, שאוחיון יואשם ברצח ולא בהריגה. אם זה לא יקרה, יכאב לי לא רק על עצמי, אלא גם על החברה. זה אדם שירד לבקש שקט מנערים שישבו מתחת לבית שלו, ונרצח, וזה משהו שצריך לעצור אותו. אי אפשר להקל בעונשים, אני לא יודעת אם בכלל אפשר להקל על בחור שבא עם סכין גדולה למטרות תקיפה, קילל, היה עצבני.

"בעקבות המקרה שלי אנשים כבר חוששים לבקש שקט מתחת לבית. את אפילו לא צריכה לעשות משהו מסוים כדי שהרע הזה יגיע אלייך, זה יכול לקרות לכל אחד. כמו רולטה רוסית. ובגלל שמקילים עם רוצחים, דברים כאלו יכולים לקרות שוב. התחושה היא שלא נותנים מספיק משמעות לחיים של אדם. אם לא יעשו משהו דרסטי לעצור את האלימות הזאת - דרך חינוך, דרך משטרה, דרך מערכת המשפט - זה לא ייפסק". 

להתמודד עם האמת

היא לוקחת נשימה עמוקה. "המלחמה שלי היא בשביל הצדק, בשביל הילדים שלי, שאני מגדלת אותם במדינה הזו. אני כל הזמן מדמיינת את הרגע הזה, שיגידו לאוחיון שהוא מורשע ברצח. איפשהו אני כל כך יודעת מה הוא עשה, ואני רואה שהוא לא מכבד אותי ולא מכבד את הילדים. אני חייבת שייצא הצדק, שאדע שעשיתי כל מה שיכולתי. שהוא ישלם את המחיר על מה שהוא עשה. ואם הוא יערער על ההחלטה אני אהיה גם שם, בבית המשפט העליון. עד שאדע שהכל נסגר מכל הכיוונים".

ואז תוכלי לחזור לישון בלילה?

"לא בטוחה. זו צלקת לכל החיים. אני מרגישה כמו נכה, ולמזלי, אחוזי הנכות שלי הולכים ופוחתים. הלוואי שאגיע לאפס אחוז נכות, אבל זה לא יקרה". 

עכשיו היא רוצה לחזור להיות מיכל של פעם. היא מעריכה את כל העזרה והתמיכה שהיא מקבלת מהסביבה, אבל לפעמים רוצה לרדת לשחק עם הילדים בלי שישאלו אותה על המשפט. "אנשים מראים שהם בעדי, בשבילי, מראים שהם מבינים, אבל אומרים לפעמים דברים על הרצח במצבים הכי לא מתאימים - ליד הילדים, למשל. אני יודעת שפתחתי את עצמי בפני כולם, כדי להעלות את המודעות למה שקרה. לזה שאדם ירד לבקש שקט ולא חזר, ושנער יצא מהבית עם סכין והשתמש בה ככלי נשק. ושאני הייתי צריכה לקום מהאבל ומההריסות ולהילחם שיהיה צדק במערכת המשפט, כדי שהרוצח לא ישתחרר או יקבל עונש קל יחסית, כמו שקרה בעבר.

"זה מצחיק, אבל היום הבן שלי כבר למד לגונן עלי. כשאני הולכת לאיזשהו מקום ושואלים אותי מאיפה אני מוכרת להם, הוא אומר: 'אה, היא באה לפה הרבה'. כי אנחנו רוצים להיות לבד, וכשמתחילים לדבר על זה, הכאב שוב עולה. לפעמים את רוצה להניח את הכאב בצד, לתת לדברים אחרים להעסיק אותך".

הילדה שלה, היא אומרת, מחפשת את אבא כל הזמן. "היא זוכרת אותו ויודעת מי הוא היה. היתה פעם שהרגשתי לא טוב, והיא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תגיד לאבא שייקח אותי לרופא. חשבתי שהיא מתכוונת לאבא שלי, לסבא שלה, והיא אמרה לי: 'לא, לאבא גדי'. אז הבנתי שהיא לגמרי יודעת וזוכרת. ופתאום, בזמן האחרון, היא רוצה כל הזמן רק את אבא ואבא. רוצה את אבא כשהיא בוכה, רוצה לדבר עם אבא בטלפון. ואז היא באה אלי, וזה קורע אותי. עם הכאב שלי אני עוד יכולה להתמודד, אבל הכאב של הילדים נורא. כי אני לא יודעת מה להגיד.

"אני לא יכולה להגיד לה שאבא בעבודה או בחו"ל, כי כשאני אסע לחו"ל או אלך לעבודה, היא תפחד גם שאני לא אחזור. אני מאמינה בלהגיד את האמת ולהתמודד עם האמת. אז אני מחבקת אותה ואומרת לה שגם אני מתגעגעת, ושאבא בשמיים ואוהב אותה, ושגם הוא מתגעגע, עד כמה שילדה יכולה להכיל את זה. היא יודעת שהוא לא יחזור, אבל היא לא יודעת מה זה מוות. אם היא רואה גבר בבית, בין שזה השליח של הפיצה, או טכנאי, או אבא של אחד הילדים, היא מחפשת את קרבתו. היא ממש זקוקה לזה".

אריה מתמודד טוב יותר?

"התגרשתי מאבא שלו כשהוא היה בן שנה וחצי, ואחרי שנתיים וחצי פגשתי את גדי, שהיה לו כמו אבא. כשגדי נרצח, אריה היה בן תשע. הוא אמר לי שהוא לא רוצה יותר שיהיה לי חבר. הסברתי לו פעם שיש חבר שהוא חבר, ויש בן זוג. אז הוא שואל אותי לפעמים אם מי שאני מדברת איתו הוא רק חבר או גם בן זוג", היא צוחקת. "מצד אחד אני מרגישה שהוא צריך את זה, שיהיה לי בן זוג, ושיהיה גבר בבית. אני רואה שלחלק מהגברים שאני פוגשת הוא מתקרב ומתחיל לדבר איתם על דברים של בנים, כמו כדורגל. מצד שני, הוא אולי חושש מזה. ויכול להיות שהוא גם רוצה וגם חושש. 

"אני חייבת לתת לו את המקום הזה, שיידע שאין לו ממה לפחד מי זה יהיה, ואיך הוא יהיה. אני מסבירה לו שהיום אין לי בן זוג, אבל ביום שיהיה מישהו שאחשוב שהוא מעבר לחבר, אני אספר לו. אני רוצה להרגיע אותו שלא משנה מה, קודם כל זה הוא ואלין. והם יידעו שיש לי בן זוג, ויכירו אותו, ויוכלו לחוות דעה. שלא יחשבו שמישהו ייכנס במקומם".

ואת מרגישה בשלה לבן זוג?

"מצד אחד, הלבד זה הדבר הכי קשה. אני בן אדם של זוגיות, של משפחה, אף פעם לא הייתי לבד. מצד שני, גם לי יש את החשש והפחד. אני מאוד רוצה, ואני רואה שהילדים כנראה רוצים, ומצד שני - לא אעשה את זה רק בשביל הילדים. אני מקווה שברגע שזה יהיה ויתאים, זה יהיה בסדר. אני מאמינה שגדי היה רוצה שנמשיך הלאה".

עו"ד אלי כהן ועו"ד רותם טובול, המייצגים את אוחיון, מסרו בתגובה לטענות של מיכל ויכמן: "הנאשם הביע צער על המעשה. כפי שנאמר בכתב האישום ובעמדת המדינה, המנוח נגח בו נגיחה שגרמה לפציעתו. בתגובה לזה, הנאשם דקר אותו דקירה אחת, שלצער כולם הביאה למותו של המנוח. בית המשפט יאמר את דברו". 

השבוע: יום הזיכרון לנרצחים באירועי אלימות

ביום שני הקרוב יצוין, לראשונה, יום הזיכרון לנרצחים ולנרצחות באירועי אלימות. את היום המיוחד הזה יזמו ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ועמותת "אלה" לסיוע נפשי חברתי. "זה משהו שמכבד את המשפחות ומאחד בינינו," אומרת מיכל. "יום הנצחה משלנו, כמו שמציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל. היום לא מתייחסים מספיק לנושא הזה. לא מדובר באנשים שמתו ממחלה או מזיקנה. כמו שמכירים באנשים שנהרגו במלחמות ובפיגועים, צריך להתייחס גם לאנשים שנרצחו, שזה לא פחות חמור. צריך לכבד את האנשים האלה ואת המשפחות, ולא להתעלם. יש הרבה משפחות שזקוקות לעזרה פסיכולוגית ולעזרה כלכלית, ואני חושבת שהמדינה צריכה לסייע להן. אני התברכתי בהורים מדהימים שעזרו לי בכל, אבל לא לכולם יש את זה."

לפעילות הארגון נחשפה כשנציגיו הגיעו אליה במהלך השבעה. "יש משהו ביחד הזה, להיות חלק מקבוצה של משפחות, שעברו כולן אותו הדבר - מוות פתאומי של מישהו קרוב בנסיבות האלה. הלכתי בעבר לכמה מפגשי תמיכה של הארגון, והרגשתי שירדה לי אבן מהלב. פתאום את שומעת מישהי שמספרת מה עובר עליה, ואת מרגישה שהיא לקחה לך את המילים מהפה. יש שם אחווה והבנה והזדהות. את באה להתרומם, ומתוך השיתוף שלך מצליחה להראות למישהו אחר, שזה היכה בו עכשיו, שאפשר לחיות עם זה. את מגיעה ממקום של חולשה, כדי לקבל, ובסוף נותנת כוח לאחרים, ומקבלת את הכוח הזה בחזרה."

לרה צינמן, יו"ר הארגון, מסבירה כי "רבים מהנרצחים היו אנשים צעירים, חלקם שירתו בצבא, חלקם לא הספיקו להגיע לצבא. כל סיפור הוא טרגי בפני עצמו, ויום הזיכרון הזה הוא הדרך שלנו לאחד. אנחנו רוצים כמה שיותר להראות שרצח הוא תופעה חברתית, שחדרה לכלל שכבות האוכלוסייה. אי אפשר להגיד שזה קרה רק אצל מישהו אחר, אלא להבין שזה יכול להגיע לכל בית. יש לנו עוד הרבה על מה להילחם: על זכויות של משפחות נרצחים לסיוע מעל שנתיים ועל קרן פיצויים לנרצחים, כנהוג במדינות אחרות."

טקס הזיכרון ייערך ביום שני במרכז הירידים בגני התערוכה בתל אביב, בהשתתפות משפחות הנרצחים, אישי ציבור, חברי כנסת וקצינים בכירים במשטרה.

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו