פעם, לא כל כך מזמן, סרטים אמריקניים קטנים וחמודים כמו "פרנסס הא" היו עניין שבשיגרה. כיום המצב שונה, כמובן. בתחילת המילניום, התעשייה ההוליוודית בלעה אל תוכה את רוב הגופים העצמאיים ופירקה אותם לחתיכות. ובשנים האחרונות, קריסתו המוחלטת של שוק הדי.וי.די (על רקע עליית ההורדות והסטרימינג) הפכה את האינדי ללא משתלם כלכלית באופן סופי ומוחלט. הדבר הביא לכך שיוצרים עצמאיים מוערכים דוגמת האל הארטלי נאלצים לקושש מימון לסרטיהם באתר קיק־סטארטר. ולכך שבמאים עצמאיים, שמתעקשים לא לשחק לפי הכללים - למשל דיוויד לינץ' וג'ים ג'רמוש - נעלמו מהנוף באופן כמעט מוחלט. לעזאזל, אפילו סטיבן סודרברג - שהיה לנער הפוסטר של האינדי האמריקני בזכות סרטו הראשון והמאוד מצליח "סקס, שקרים ווידאוטייפ" - החליט לאחרונה לפרוש מעשייה קולנועית ולהתמקד בטלוויזיה. והבן אדם דווקא התמיד לשחק את המשחק, ועשה כמה להיטים קופתיים בחייו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם נוח באומבך, הבמאי של "פרנסס הא", החל את דרכו בתור הזהב של הקולנוע העצמאי האמריקני. אבל בניגוד לכמה מחבריו, שהתאדו בלי להותיר זכר, הוא הצליח לרקוד בין הטיפות ולשרוד. בעזרת שיתופי פעולה עם חברו ווס אנדרסון, שעימו כתב כמה תסריטים, ובזכות נכונותו לסרסר את כישורי הכתיבה שלו לפרויקטים מסחריים עתירי רייטינג כמו "מדגסקר 3", באומבך נותר פעיל. ואחת לכמה שנים, הוא אפילו עושה פרויקט משל עצמו.
"פרנסס הא", סרטו האחרון של באומבך לעת עתה, אמנם אינו עמוק ומרגש כמו "חיים בין השורות" ("The Squid and the Whale"), מ־2005, אבל אל תיתנו לזה להרתיע אתכם. שכן מדובר בסרט קטן ומלא קסם על התבגרות, חברות וגינונים אקסצנטריים; בסרט שינגב לכם את דמעות התסכול והבדידות, וישכנע אתכם שעם קצת סבלנות והתמדה, הכל יסתדר בסוף; בסוכרייה אמיתית שמעוררת געגועים עזים לימים שבהם הקולנוע האמריקני לא היה מבוסס באופן בלעדי על סרטי קומיקס, סרטי אנימציה, סרטי המשך, סרטי אוסקר ורימייקים.
במרכז הסרט ניצבת בת זוגו של באומבך - השחקנית המקסימה גרטה גרוויג - שגם כתבה איתו את התסריט, ויחד השניים מגישים מעשייה קלילה, אנרגטית ומלאת שמחת חיים על אודות רקדנית מרוששת בת 27 שמנסה להגשים את החלומות שלה בניו יורק סיטי, בלי לוותר על הדברים שהופכים אותה לייחודית.
הצפייה הראשונה שלי בסרט היתה במסגרת פסטיבל ירושלים האחרון, שם שובץ בין סרט במשקל שתי טונות מאיראן, לסרט במשקל שתי טונות ממקסיקו, ובקונטקסט כבד הראש ההוא, רוח הנעורים המשכרת והממכרת שנשבה ממנו רוממה את נפשי ומילאה אותי בגיל. עלי להודות שבצפייה שנייה, "פרנסס הא" כבש אותי באופן קצת פחות מוחלט. בעיקר כי חלק מהשטיקים הנוירוטיים של פרנסס כבר קצת החלו לעלות לי העצבים. אך עדיין נהניתי ממנו מאוד.
גרוויג, שמופיעה בכל סצנה, מעניקה להתרחשויות אפיל ספונטני ושטותניקי, והדרך שדמותה עוברת במהלך הסרט מתובלת במוסיקה מצוינת, בזירות התרחשות פוטוגניות, בהתלבטויות ובמשברים שכל בת עשרים ומשהו תוכל להזדהות עימם, ובשלל מפגשים אירוניים ומשעשעים עם טיפוסים ניו־יורקים עכשוויים. צוות שחקני המשנה - מיקי סאמנר (בתו של סטינג), בתור חברתה הטובה סופי; ואדם דרייבר (אדם מסידרת הטלוויזיה "בנות") ומייקל זגן, בתור שני היפסטרים חינניים ועשירים שמזמינים אותה לגור איתם בדירתם - מאזנים את גרוויג באופן מושלם. בשילוב סגנון הבימוי הקופצני וחסר המנוחה של באומבך, התוצאה משכילה להתנהל בקצב גבוה ולשמור על צביון צעיר ורענן.
העובדה שהסרט צולם בשחור־לבן מקנה ללוקיישנים אלגנטיות אסתטית כמו־אירופית שהזכירה לאנשים מסוימים את "מנהטן" של וודי אלן. אבל אם תשאלו אותי, ההשוואה הנ"ל מופרכת מיסודה. בניגוד לסרטו הקלאסי של אלן, "פרנסס הא" הוא סרט אופטימי, נדיב ואוהב אדם. הוא ירוץ איתכם ברחובות לצלילי "Modern Love" של דיוויד בואי. הוא ירקוד איתכם בפארק ביום אביבי. הוא לא ידרוש מכם כמעט דבר, וייתן לכם שעה וחצי של כיף בתמורה. נשמע לי כמו אחלה דיל.
"פרנסס הא" ("Frances Ha"), במאי: נוח באומבך. ארה"ב 2012
אוי לי
בניגוד לנוח באומבך, ספייק לי לא ממש מוצא את מקומו בנוף הקולנועי החדש בארה"ב. בתחילת האלף הוא עוד איכשהו הצליח להגניב כמה סרטים ראויים אל האולמות (דוגמת "השעה ה־25"). אך בשנים האחרונות, גם את זה לא מאפשרים לו. אז מה עושים? מצד אחד, כמו האל הרטלי, גם לי החל לגייס כספים בקיק־סטארטר עבור פרויקטים אישיים שהאולפנים מסרבים לממן. מצד שני, כדי לשלם את החשבונות, הוא עושה סרטים דוקומנטריים ועובד כביצועיסט בסרטים כמו "שבעה צעדים" - רימייק הוליוודי מיותר לחלוטין למותחן הנקמה המעולה והמאוד אלים של הבמאי הדרום־קוריאני פארק צ'אן־ווק.
מאוד מעציב אותי לספר לכם את זה, אבל הבמאי המבריק והבועט שעשה את "עשה את הדבר הנכון" - ללא ספק אחד הסרטים האמריקניים הטובים ביותר של שנות השמונים - בהחלט מגיע כאן לשפל חדש. לא רק ש"שבעה צעדים" הוא אחד מסרטיו הגרועים ביותר של לי, הרי טביעת האצבע הכה מזוהה שלו נעדרת ממנו לחלוטין. הרימייק האנונימי וחסר האישיות הזה נופל מהמקור בכל אספקט. השינויים המינוריים שהוכנסו לגירסה החדשה אינם מוסיפים דבר. והטיפול של לי בסצנות האייקוניות שהעמיד פארק בסרטו - למשל סצנת המסדרון המפורסמת - מתאפיין ברישול ונגוע במחסור חמור בתשוקה. מלבד המשכורת, קשה להבין מה משך את לי לפרויקט. ועל פי התוצאה האנמית, נראה שגם לו אין תשובה משכנעת על כך.
לטובת מי שלא ראה את הסרט המקורי, נספר כי "שבעה צעדים" מביא את סיפורו של גבר דוחה, שמגלם ג'וש ברולין, שנחטף ונכלא בתוך חדר קטן למשך עשרים שנה. לאחר שחרורו הוא יוצא לגלות מי חטף אותו, ולמה, ובואו רק נגיד שממצאיו המחרידים יגרמו לו להצטער על כך שבכלל נולד.
כאמור, אין כל סיבה לצפות ברימייק הזה. מי שטרם ראה את הסרט המקורי יעשה בשכל אם ישלים את החסר בהקדם האפשרי. מי שכן ראה את הסרט המקורי, פשוט יחוש שהוא צופה בוורסיה הרבה פחות טובה ומחוכמת שלו. ואילו מעריציו של לי בעיקר ייכנסו לדיכאון כשייווכחו לדעת לאיזה נומך הגיבור שלהם הידרדר. הדבר הבאמת מקומם בכל הסיפור הנ"ל הוא שעם התקציב שהועמד לרשותו לטובת הפקת "שבעה צעדים", לי היה יכול ליצור עשרה סרטים שבאמת בוערים בעצמותיו. על כל פנים, את הסרט הזה הוא לא באמת רצה לעשות. ומה לעשות, זה מורגש.
"שבעה צעדים" ("Oldboy"), במאי: ספייק לי. ארה"ב 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו